בסוף הפרק המיוחד של "ארץ נהדרת" לרגל המלחמה הנוכחית – ממש כמו אלמז מנגיסטו, גם אני איבדתי כבר את הספירה – קיציס כבר לא מפציר בנו לזכור שיש לנו ארץ נהדרת. הוא תוהה אם יכול להיות שכבר שכחנו. השוט של כיכר החטופים הריקה בתל אביב היה כמו דלי מים קרים שמוטח בפניהם של הצופים. הוא מתכתב עם אות הקין על המצח של נתניהו של מריאנו ואפקטיבי לא פחות ממנו. שום מערכון מגחיך לא היה עושה את העבודה הזאת טוב יותר, וקריאת ההשכמה הזאת היתה נחוצה כי כולנו רדומים. רדומים מלילות במקלטים, רדומים ממלחמה שבה, לפחות ממבט שטחי, אנחנו גם צודקים וגם מנצחים ואפילו מקוששים קצת תמיכה בינלאומית. אנחנו רוצים לישון, אי-אפשר להאשים אותנו וקשה מאוד להעיר אותנו.
מתוך "ארץ נהדרת"
(צילום: באדיבות קשת 12)
כמו בדרך כלל בעיתות משבר ובפרקים מיוחדים של "ארץ", שהפכו לחלק מריטואל השיקום של עם ישראל חי, התוכנית נוטה לאלמנטים המנחמים והפחות סאטיריים. התפקיד ש"ארץ נהדרת" לקחה על עצמה הוא הצבת מראה בפני הציבור הישראלי, ועכשיו, כשאנחנו מביטים במראה הזאת אנחנו רואים בעיקר אומה צודקת שמגינה על עצמה מול רוע מוחלט. האיראנים, מצידם, הם מטרה כל כך קלה להלעגה, ואנחנו בעמדת תצפית מופלאה לדבשת של מישהו אחר, שבאמת קשה לעמוד בפיתוי. אז אנחנו מקבלים הרבה מבטא פרסי, חיקוי של המגישה האיראנית בערוץ הציבורי שלהם (היי, קרעי הצליח לסגור אותם! אולי הוא יצליח לסגור גם את שלנו, אל ייאוש!) ומערכון חמוד על חמינאי שמתמכר לצ'אט GPT.
בגזרת סימון המטרות הנחוץ בתוך הנגמש קיבלנו את מירי רגב, האשה עם חגורה שחורה בטאקט, שמארגנת לישראלים בחו"ל טריחות על בננה, את רון חולדאי בביצוע מופרע של טל פרידמן, ופאנל שהתמקד בעיקר בטאלנטים של קשת – ניר דבורי, בני סבטי הפרשן לענייני איראן, יונית לוי, ואזכורים של תוכניות הריאליטי שמשדרת הזכיינית. קשה להגיד שהיו שם הברקות יוצאות דופן, אבל הרגעים האלה פעלו את פעולתם כמשכך הכאבים הלאומי והזדמנות לעיבוד קולקטיבי של משברים.
המערכון על המקלט הציבורי, שתפקד על תקן כור ההיתוך החדש, הזכיר ש"ארץ נהדרת" היא במיטבה כשהיא ממציאה דברים חדשים ולא רוכבת על פאנצ'ים שכבר עשו סיבוב או שניים ברשתות החברתיות. כמו פו הדב, גם אנחנו אוהבים שמספרים לנו על עצמנו, ו"ארץ נהדרת" מצליחה ללכוד את הצופה הכי טוב כשהיא פורשת מהמירוץ המטורף אחרי הפאנץ'. זה מירוץ חסר סיכוי - הרשת לעולם תהיה בוטה יותר, מעודכנת יותר, אמיצה יותר ופרועה יותר. אין טעם להתחרות בה ועדיף להשקיע בגזרות שבהן יש לכם יתרון – כותבים מצוינים עם עין חדה על החברה הישראלית, מינון נכון בין הומור עצמי וביקורת, וגיתית פישר, שגונבת את ההצגה גם פה.
2 צפייה בגלריה
במיטבה כשהיא מספרת לנו על עצמנו. מערכון המקלט הציבורי מתוך "ארץ נהדרת"
(צילום מסך, באדיבות קשת 12)
בעולם של אי-וודאות, שבו טראמפ לוקח לעצמו שבועיים כדי לישון על האפשרות לתקוף באיראן, בינתיים טילים מסוג חדש מפלחים את מערכת ההגנה הישראלית וכדי לצאת מהארץ אדם זקוק לאישור מיוחד מהממשלה, "ארץ נהדרת" היא בעיקר עוגן. כזה שמאפשר לאנשים שמתעבים אותה להתעמת עם האנשים שנהנים ממנה, ומזכיר לנו שאנחנו טובים גם במלחמות מגוכחות ולא רק במלחמות קיומיות של אין-ברירה. העם היהודי, למוד הדרכים הארוכות, כבר יודע: יום שבו לא יקרה לנו משהו אבסורדי או מגוחך (או יותר גרוע – הוא יקרה אבל לא נזהה אותו ככזה), יהיה יום עצוב באמת.
