יש מוזיקאים שפועלים בקו ישר, ויש כאלו שיודעים לסגור מעגלים, גם אם בדיעבד. לאורך מרבית הקריירה שלו, היה אפשר לשייך את ערן צור, שחוגג היום (שישי) יום הולדת 60, לקבוצה הראשונה. בשנתיים-שלוש האחרונות הוא חתך לקבוצה השנייה, ורק הרוויח מכך. לאלבום האחרון והמצוין שלו שהופיע לפני כחצי שנה הוא בחר לקרוא "סימנים מקדימים". בשיר הנושא הוא שר ש"מה זה שמוכרח לגמול כאב על תענוג/ איך בכלל חשבת שאפשר לחיות בזוג", כמעין מכתב פרידה מאוחר מאשתו אביטל ששמה קץ לחייה כמה שנים קודם לכן, והאלבום נכתב בצל האבל על לכתה. מי שבתחילת דרכו סיפק תיאורים גרפיים מפורטים לפנטזיות מיניות של רווק צעיר ותאב גילויים באופן שהיה חריג כאן בראשית הניינטיז, הפך בהמשך לאיש משפחה, אך המשיך לכתוב על חייו באותה פתיחות וכנות.
באותו אלבום צור נפרד מאישה נוספת. בפרשנות המינימליסטית שלו ל"שבתות וחגים" של יהודית רביץ, התארחה קורין אלאל - שהפיקה ביחד עם ברי סחרוף את אלבום הבכורה של כרמלה, גרוס ואגנר. ועדיין, למרות שאלבום הקאמבק של צור, שהפיק לו יוסי מזרחי, היה אפוף במוות, הוא היה התוצר החי ביותר שלו מזה שני עשורים, אולי אפילו יותר. צור סגר עוד כמה מעגלים במה שהוא התקליט העברי שהכי אהבתי במחצית הראשונה של 2025, עם מוזיקאים שליוו אותו לאורך השנים. לצד אלאל ששרה קולות בשיר הנושא, ב"תגלי לי" וב"הפינות האפלות", היו שם רונה קינן ב"עתידות" שהלחין אורי פרוסט, אחד מחברי כרמלה, גרוס ואגנר. חבר נוסף מאותה להקה, הקלידן אבשלום כספי, תרם למלודיה היפה של השיר שהוא אחד משיאי באלבום. עופר מאירי, שהפיק פעם לצור אלבום ("המסלול המואר") קפץ להגיד שלום ב"תמיד" הפופ-מלודי, ובין הנגנים באלבום נכלל גם דני מקוב, שליש מטריפולי, הסופר-גרופ קצרת הימים שבה היה חבר, לצידו ולצד צור, גם שלומי ברכה ממשינה.
צור תמיד היטיב לכתוב על חייו וגחמותיו, והוא עשה זאת ללא פילטרים בשפה של איש ספר שיודע לאחוז בבס. אך היכולת שלו למצוא אופטימיות בתוך הכאב - והלחן של "סימנים מקדימים" מאוד חיובי ברוחו - הפכה את הקינה שלו ליצירה מנחמת שרבים יכלו להתחבר אליה, בטח בימים העגומים שבהם יצא האלבום. זאת בניגוד למשל ל"מדינה" מ"עיוור בלב ים", אלבום הבכורה שלו, שהפך לאקטואלי אחרי 30 שנה ("היה שם תוהו ובוהו/ האור הפך שחור/ הייתה מדינה גדולה חזקה/ והיא איננה"), וממשיך לצמרר בכל האזנה. היכולת של צור מודל 2025 לחבק את העבר ובו-זמנית למצוא דרך לקום מהקרשים, היא הישג עצום, ולא רק בפן המוזיקלי.
אפשר להניח שלפחות בפן האישי, השנים האחרונות היו מהיותר קשות שצור ידע, אך מוזיקלית הוא פרח. כשנה לפני "סימנים מקדימים" כרמלה, גרוס ואגנר התאחדה לסדרת הופעות מצליחה במועדון הבארבי בתל אביב. כמעט כל רגע בהופעה שלו שבה נכחתי, הדגים שככול שמניין שנותיך עולה, המוזיקה שלה האזנת בשנותיך המעצבות מתגלה כחשובה לך יותר - בלי קשר למה שיוצרה עשה מאז. נוסטלגיה עלולה לתעתע, אך החיבור בין ארבעת החברים על הבמה היה כה טבעי ומהודק, שלפרקים היה נדמה שמדובר בהרכב שמנגן ביחד מדי שבוע, ולא בחבורה שהתפרקה לפני שלושה עשורים.
2 צפייה בגלריה
היכולת של צור מודל 2025 לחבק את העבר ובו-זמנית למצוא דרך לקום מהקרשים, היא הישג עצום. ערן צור
(צילום: נמרוד גליקמן)
בריאיון שהתפרסם כאן עם צור לפני כשלוש שנים, לרגל ההוצאה המחודשת של אלבום הסולו הראשון שלו, "עיוור בלב ים", על גבי תקליט ויניל, המוזיקאי הסביר שהשירים שהוא כתב עבורו ושיקפו את תל אביב של אמצע הניינטיז, נולדו בכלל בניו יורק. "עברתי תקופה לא קלה. הלהקה התפוררה והייתי בדאון של חזרה מהעיר הגדולה", הוא סיפר אז, "מצאתי את עצמי בדירת סטודיו בתל אביב בבניין ישן מול כיכר אתרים ושם כתבתי מתוך מצוקה נפשית את 'ערב ב' כסלו' ואת 'קיץ'". את ארקדי דוכין, מפיק האלבום, צור איתר בכיכר אחרת ומזמינה יותר, בעיר – מסריק. "למדתי מהאלבום הזה שאתה נותן למפיק מוזיקלי את המפתחות לבית שלך והוא מסתובב בו ומעצב אותו כרצונו. הקושי הזה מאוד האריך את התהליך והייתי צריך לנשום עמוק, אבל הרווחתי בגדול", אמר בהמשך הריאיון.
לא רק צור הרוויח, גם אנחנו. גם 30 שנה אחרי שיצא, "עיוור בלב ים" נותר אלבום התבגרות של יוצר צעיר שהשכיל להעמיד מניפה מוזיקלית רחבה: לצד הבס שלו והרוק הרזה מימי כרמלה, גרוס ואנגר יש בו גם השפעות מטום ווייטס והביטלס, עם תוספות של מטאל ואלקטרוניקה – בדומה ל"רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה, שצור היה אחד מעשרות משתתפיו. לא בטוח שאלבום דוגמת "עיוור בלב ים" היה זוכה לתהודה שכזו לו היה יוצא היום, אבל ב-1995 עוד הייתה כאן פתיחות לאינדי, סקרנות להרחבת הגבולות האמנותיים והרוק נחשב לז'אנר המוזיקלי הכי חי שיש.
בדיעבד, "עיוור בלב ים" הוא אחד מהאלבומים שסימנו את ראשית ירידת קרנו של הרוק המקומי ואת הפרידה מעידן הלהקות של ימי הרוקסן, שלצור היה חלק פעיל בו. המוזיקה הישראלית השתנתה, במקביל למדינה ולמדיה שאמורה לתווך אותה. "כשיגאל עמיר ירה ברבין הוא ירה גם ברוק הישראלי", סיפר צור בהמשך אותו הריאיון מ-2022. "אחרי הרצח הגיעו גלי הפיגועים וישראל התכנסה בתוך עצמה וכבר הייתה פחות פתיחות כמו בימים שסביב הסכם אוסלו, שהיה הרקע הציבורי שבו נכתב האלבום. נהיה פתאום מפחיד ללכת ברחובות ונולד הסוף שבוע הרגוע ברדיו. אנשים רצו להתבדר או לחפש נחמה כי המציאות הייתה מאוד מאתגרת. בנוסף, המוזיקה העולמית וגם הישראלית נכנסו לתוך העולם הדיגיטלי עם המוזיקה האלקטרונית ונוצרה אבולוציה - המועדונים של הריקודים החליפו את אלו של ההופעות".
לא רק המוזיקה הישראלית החלה להשתנות אז, גם צור שלאחר "עיוור בלב ים" כבר נשמע אחרת. באלבומו "תכלית בתחתית" שיצא בראשית המילניום הוא הציג פרסונה שלווה ורומנטית יותר, ולא רק בלהיט "הוא והיא". הפנייה לאלקטרוניקה שניצניה הופיעו ב"עיוור בלב ים" והועצמו באלבום המחווה לשירי יונה וולך ("אתה חברה שלי" מ-1997), חזרה כאן דרך הביצוע המחודש ללהיט הגדול של כרמלה, גרוס ואנגר – "תמונה אימפרסיוניסטית", במן סגירת מעגל. כעשור אחרי השלים צור אלבום יפה נוסף שכדאי לחזור אליו - "כל מה שאנושי". ואחרי שתגלו אותו צאו לטיול ביצירה שלו שמעבר ללהיטים. אפשר להתחיל ב"שדה עזוב" מימי טאטו, להמשיך ל"בלוז לצפון", ומשם לקאבר הנהדר שלו ל"נימפה" שכתב לאלבום הבכורה של סחרוף, ל"בחוץ" הגאוני שאתגר קרת כתב לו ב-2010, ולקנח בעוד סיבוב על "סימנים מקדימים" שבהאזנה חוזרת לו מגלים שחלק מהסימנים שבו בהחלט הופיעו קודם לכן.
