במהלך העבודה על הסרט התיעודי Becoming Led Zeppelin, שעוסק בלהקה הבריטית האיקונית, החליט הבמאי ברנרד מקמהן לקחת את חבריה שנותרו בחיים לנקודות משמעותיות בתחילת הקריירה שלהם. ג'ימי פייג', הגיטריסט והמפיק וגם מי שאחראי לשם של הלהקה, הציע שהם ייסעו לפאנגבורן, כפר על נהר התמזה, "שם הוא לא ביקר מאז שהוא מכר את הבית שלו ב-1970", סיפר מקמהן בריאיון שהתקיים כשנפגשנו בסוויטה המשקיפה על הים, במלון מפואר בלידו של ונציה.
Becoming Led Zeppelin
(צילום: באדיבות סוני)
"ג'ימי אמר: 'בוא אני אראה לך את המקום שבו הכול קרה!'. בכלל, הוא רצה להראות לי את כל המקומות הרלוונטיים. זה היה ממש נחמד. למשל, הוא הראה לי איפה לד זפלין עשתה את החזרה הראשונה. המקום השתנה המון. נסענו גם ברכבת לתחנת פדינגטון".
ככה ג'ימי פייג, אחד הגיטריסטים המיתולוגיים בתולדות הרוק, עלה על רכבת כאחד האדם?
"כן. הוצאנו כרטיס במכונה ועלינו על הרכבת כמו כל אדם מהמניין. לא נסענו אפילו במחלקה ראשונה. ירדנו באיזו תחנה פצפונת - ואף אחד לא דיבר איתנו. אבל אחר כך, אחרי שהסתובבנו קצת, חבורת תלמידים בני איזה 14 בהו בנו וקראו: 'אתה ג׳ימי פייג׳!״ וג'ימי השיב: 'תודה שיידעתם אותי!'. ואז התלמידים התחרפנו לגמרי. המקום הכי לא צפוי שתפגוש את ג׳ימי פייג׳ זה תחנת רכבת".
הוא אמר להם "תודה שיידעתם אותי" בקטע שחצני או צנוע?
"מאוד צנוע ומתוק. אחד הילדים אמר לו: 'אני אגיד לך מה היה האלבום הכי טוב שלכם' וג׳ימי ענה לו: 'לך על זה, אני מת לדעת'. והילד השיב: 'האלבום הרביעי שהקלטתם בברבדוס!'. למעשה, לד זפלין מעולם לא הקליטו דבר בברבדוס, אבל ג׳ימי אמר: 'אה, מצוין, טוב לדעת'. זה היה מקסים. הילדים שאלו אותו שאלות והמפגש היה מרגש. ג׳ימי אדם מקסים, וכשמכירים אותו אישית, מגלים שהוא מאוד מתחשב".
"כל הרעיון מאחורי השיר היה ליצור משהו שמזכיר המנון"
45 שנה אחרי שלד זפלין התפרקה בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהם בגיל 32, לאחר ארוחת בוקר שבה לגם יותר מדי אלכוהול, הלהקה עדיין משמרת את מעמדה הנישא. דורות חדשים מתוודעים למורשת שלה ולפולחן סביבה. במשאלים רבים היא עדיין נחשבת להקת הרוק הטובה בעולם.
עכשיו, בזכות הסרט התיעודי Becoming Led Zeppelin, שיצא בחודשים האחרונים בבתי קולנוע ברחבי העולם וזמין לרכישה גם במסך הטלוויזיה הבייתי (באמזון פריים ובאפל טי-וי פלוס) עוד אנשים יוכלו להיזכר באגדה או ייחשפו אליה לראשונה.
ואי-אפשר לדבר על לד זפלין, מבלי לדבר על הלהיט הכי גדול ומפורסם של הלהקה: Stairway to Heaven, אותו הלהקה שיגרה ב-8 בנובמבר 1971 ונכלל באלבומה הרביעי. במהלך השנים נטען שאם משמיעים את השיר לאחור, נשמעים בו מסרים שטניים. חברי הלקה הכחישו את הטענות והפרשנויות שקישרו בין המילים לפולחן האסור. ב-2014 הם נאלצו להתמודד עם תביעה, שהגישו אנשי להקת ספיריט שטענו שחלק מהלהיט נלקח משירם Taurus, אותו הקליטה בסוף הסיקסטיז. המושבעים בבית המשפט דחו את תביעתם ופסקו שהלהיט לא נגנב ולא הועתק. בכל מקרה, Stairway to Heaven תמיד ייחשב כאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים.
סולו הגיטרה של פייג', שגם חתום על הלחן, הוכתר לא אחת כטוב ביותר. כשפגשתי את פייג' (81) בארמון הפסטיבל של ונציה, שאלתי אותו איך Stairway to Heaven נולד ומה הסוד וההצלחה והקאלט שלו. "ובכן, בהתחלה אלה היו כמה קטעים שכתבתי לגיטרה ושהרכבתי יחד", הוא משחזר בשיחה. "אחר כך עשיתי חזרות עם ג׳ון פול ג׳ונס וג׳ון בונהם, במקום שנקרא Headley Grange - שזה כבר סיפור בפני עצמו - בגדול מדובר בבית חווה ישן, בו היה לנו אולפן נייד. בעצם, הרכבתי את כל הקטעים וניסיתי לגרום שכולם בחזרה ייזכרו איזה חלק מגיע מתי. באותו הזמן רוברט פלאנט ישב וכתב מילים במחברת שלו, ובהרצה השלישית-רביעית בערך הוא התחיל לשיר משהו כמו 90 אחוז מהמילים של השיר שאתה כבר מכיר.
״אוסיף ואומר שזו הייתה תקופה כל כך מלאה בהשראה במקום הזה, ושהשיר הזה הוא דוגמה מייצגת שלה. כל הרעיון מאחורי השיר היה ליצור משהו שמזכיר המנון, משהו שנחשף לאיטו ונבנה ונבנה, ושהקצב שלו בעצם רק מתגבר. זה היה משהו שעוד לא עשו אז - זה כן נעשה במוזיקה קלאסית, אבל לא בהכרח ברוקנ'רול".
ולמרות כל זה - השיר איננו מופיע בסרט, עובדה שהפתיעה ואכזבה גם את כותב שורות אלה כמי ש-Stairway to Heaven הוא חלק מפסקול התבגרותו בשנות ה-70. אבל לבמאי ברנרד מקמהון הייתה סיבה ברורה: "בסרט, בחרנו להתמקד בשנים הראשונות של לד זפלין", הוא מסביר את פשר ההיעדרות. "כי כל הסיפור גלום בשנים הראשונות הללו. הלהקה פרצה בתקופה השנייה הכי חשובה בתולדות המוזיקה, מבחינה תרבותית וטכנולוגית. לד זפלין הייתה חלק מהמרכז של ההוריקן הזה. אהבתי את הסיפור של הלהקה, מאז שהייתי ילד - בתקופה שהייתי מאזין לתקליטים - והוא היה מבחינתי הסיפור הכי מלהיב שיכולתי לספר. הוא הזכיר לי את כל הסיפורים המיתיים שקראתי, דוגמת הרקולס והאודיסאה.
8 צפייה בגלריה
"זו הייתה תקופה כל כך מלאה בהשראה, והשיר הזה הוא דוגמה מייצגת שלה". ג'ימי פייג'
(צילום: AP)
"כל מה שקורה ללד זפלין במורד הדרך נרקם בשנה הראשונה, שבה הם נפגשו. רצינו לדבר על הילדות וההשראה שלהם, על איך הם למדו לנגן, וכיצד נפגשו - זה מה שבונה, באופן טבעי, את קו העלילה. הסרט מסתיים בינואר 1970, כשלד זפלין הופכת ללהקה הכי פופולרית בעולם. אם הייתי עושה עוד חלקים לסרט, Stairway to Heaven היה מופיע בחלק השני".
פייג' נולד בהסטון, מידלסקס, פרבר צפוני של הבירה האנגלית. אביו היה מנהל תעשייתי ואימו מזכירה רפואית. בגיל 12, הוא החל לנגן בגיטרה, אחרי ששמע את אלביס פרסלי מזמר ופורט Baby, Let's Play House. הוא אומנם לקח מספר שיעורי נגינה, אבל למעשה היה אוטו-דידקט. "כן, אני לימדתי את עצמי - ולמצוא מידע חדש היה ממש דבר לא פשוט באותן שנים", נזכר פייג'. "לא היו אז מחשבים ולכן לא יכולת לפתוח את האינטרנט וללמוד איך לנגן כל שיר שהייתי רוצה. היית חייב ללמוד מתקליטים, וזה היה תהליך מאוד מוכוון וכמעט כפייתי. כל הגיטריסטים משנות ה-60 עשו את אותו הדבר. כמובן שהיום יש הררי מידע שם בחוץ ואני מכיר אנשים שלמדו לנגן מהאינטרנט.
"למוזיקאים צעירים הייתי אומר שעליהם להשקיע את המאמץ הנדרש במה שהם אוהבים, כי החיבור עם הכלי זה משהו מאוד מספק. וגם תרפיה. אצלי זה התחיל כתחביב והצלחתי להפוך אותו לקריירה. אני חושב שכיום, כלל הדיסקוגרפיה של לד זפלין היא ממש בגדר מדריך נהדר למוזיקאים".
8 צפייה בגלריה
הסרט מסתיים בינואר 1970, כשלד זפלין הופכת ללהקה הכי פופולרית בעולם. ברנרד מקמהן, אליסון מקגאורטי וג׳ימי פייג׳
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/GettyImages)
אחרי שפייג' סיים את לימודי התיכון, הוא ניגן וליווה את משוררי דור הביט, ואז ניל כריסטיאן הציע לו לחבור אליו וללהקת הקרוסיידרס. פייג' נעתר, אבל בסיבוב ההופעות הוא חלה במחלת הנשיקה. פייג' פרש ולמד אמנות. במקביל המשיך לנגן ותרם את כשרונו להרכבים כמו הרולינג סטונס, הקינקס והמי ולזמרות לולו ומריאן פיית'פול.
ואז פייג' הצטרף ללהקת The Yardbirds "שהייתה ידועה מאוד בסצנת האנדרגראונד באמריקה. ג׳ף בק ואני היינו הגיטריסטים וכשג׳ף המשיך לקריירת סולו, זה אפשר לי להכניס רעיונות משלי. באנגליה אף אחד לא הכיר אותנו, אפילו שהיינו להקה די ידועה במעגלים מסוימים באמריקה. ואז הלהקה התפרקה, ועמדה בפניי הבחירה מה לעשות הלאה. השאלה שניצבה בפניי הייתה האם עכשיו אני הולך לחברת תקליטים ואומר 'שמעו, הייתי חלק מ-The Yardbirds, האם תרצו משהו מהלהיטים שלנו?'. הבעיה הייתה שאני לא הייתי חתום על אף אחד מהם. מה שבאמת רציתי זה להקים להקה חדשה. הדרך הטובה ביותר לגשת למו״מ מול חברת תקליטים, לא הייתה לבקש מקדמה כדי ליצור אלבום, אלא להגיע כבר עם אלבום מוכן ולהציג אותו".
פייג' גייס את הבסיסט והקלידן ג'ון פול ג'ונס, שאותו הכיר מאולפני ההקלטות, וגם את הזמר רוברט פלאנט והמתופף ג'ון בונהם, שלא היו מוכרים אז. הלהקה הוקמה ב-1968 ואלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה וששילב בלוז והארד-רוק, זכה להצלחה מסחרית, אבל מבקרים רבים לא הרעיפו עליו שבחים. מקמהן מעיד שהשיר Good Times Bad Times, שחונך את האלבום ועוסק בבלבול והאכזבה שחווים צעירים כשהם מתחילים עם נשים, הוא המועדף עליו מבין כל שירי הלהקה.
השיר זכה לאינספור גרסאות כיסוי ונכלל בפסקולים של סרטים רבים, יחד עם זאת, פייג' סבור ש"הקטע הוא שכמעט בלתי-אפשרי לנגן את השיר הזה. לא תמצאו עוד מתופף שיכול לנגן אותו. ואילו ג׳ון בונהם יכול היה לנגן אותו במשך חצי שעה. אתה מקבל זבנג לפנים עם הריף, השירה, הגיטרות, הכול. זה היה פתיח נהדר ושער לתוך האלבום הראשון שלנו. כשמשתמשים בסרטים ב-When the Levee Breaks, זה ממש מגניב. אני תמיד נהנה להקשיב לו, כשהוא מופיע בסרטים".
חברי הלהקה היו צריכים להתמודד עם ההצלחה המסחררת, שהתרגשה עליהם. "היינו ארבעה מוזיקאים שונים בתכלית - ואני מרגיש שהכוכבים באמת היו צריכים להסתדר בשורה כדי שארבעתנו נחבור יחד", סבור פייג'. "לכל אחד מאיתנו הייתה קריירה ודרך משלו לגשת לדברים. וברגע שכל אלו מתחברים, זה היה כמו פיצוץ שלא עוצר והמומנטום שלו המשיך לתוך סבבי הופעות והקלטות. האלבום הראשון שלנו יוצא בינואר 1970, וגם האלבום השני יצא באותה שנה. אז בין כל ההופעות באמריקה ואנגליה, ההקלטות ועוד מגוון חומרים שצולמו בין לבין, המומנטום היה משוגע. הרגשתי שאני רץ על מיליון קמ״ש".
8 צפייה בגלריה
לא תמצאו עוד מתופף שיכול לנגן אותו. מימין לשמאל: ג'ון בונהם, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט
(צילום: Ian Showell/Keystone/Getty Images)
ומקמהן מוסיף בהקשר הזה, "צורת העבודה של לד זפלין היא שיעור לחיים. הסיפור שלהם מוכיח שאם תתמיד במלאכה שלך ותתעקש אז החלום שלך יכול להתגשם. המפיקה אליסון מקגאורטי ואני אוהבים ליצור סרטים וסדרות, שמציגים מטרה נעלה והרגשנו שהסיפור שלהם יכול לתת המון השראה לגברים ולנשים צעירים, לילדים, ברחבי העולם. הסרט שלנו מעביר את המסר שאם צעירים יעבדו קשה על חלומות שהם רוצים להשיג - אז הם יתגשמו".
פייג' הצטיין לא רק בנגינה ובכתיבת שירים, הוא גם הפליא להרביץ הופעות יצירתיות וססגוניות. "ככל שהביטחון שלי צמח כך עלה גם האומץ וזה השתקף בבגדים שלבשתי על הבמה - אבל גם מחוצה לה. מדובר בתלבושות שעיצבתי ויצרתי בעצמי או בדברים שהצלחתי למצוא בחנויות יד-שנייה או וואטאבר", אומר פייג' וצוחק.
"לקח לנו שנה למצוא את הריאיון ששומעים בסרט"
לד זפלין התפרקה כאמור בעקבות מותו של בונהם, ומלבד מספר איחודים היא לא המשיכה יותר כלהקה פעילה. וזאת בניגוד ללהקות אחרות, כמו הרולינג סטונס, שהמשיכו להקליט ולהופיע, למרות מוות של אחד מאנשיה. "ההבדל בינינו לבין להקות אחרות כדוגמת הרולינג סטונס, שאותה אני מאוד אוהב", מעיד פייג', "הוא שכשאנחנו היינו עולים על הבמה אלתרנו את כל הסט. אז תדמיין שמ-1968 ועד לנקודה שבה איבדנו את ג'ון בונהם - היו לנו המון הופעות עם המון אלתורים. ריפים היו עולים במהלך הערב ונעלמים לתהום הנשייה. היה לנו איזה חוש שישי לאלתור. כשאיבדנו את ג׳ון היה בלתי נתפס מבחינתנו להחליף אותו ולהביא מישהו ש…מה? נלמד אותו את האלתורים? לא. מבחינתנו ההחלטה להתפרק הייתה מאוד קלה".
8 צפייה בגלריה
"ההבדל בינינו ובין להקות האחרות הוא שכשאנחנו היינו עולים על הבמה אלתרנו את כל הסט". ג'ימי פייג'
(צילום: Marc Piasecki/Getty Images)
חובבי הלהקה לא יוכלו שלא התרגש מהחומרים הנדירים של בונהם, שמקמהן הפליא לאתר. "היה קשה מאוד למצוא הקלטות של בונהם מדבר. כשהתחלנו את החיפוש, רוב האנשים טרם שמעו אותו מדבר. מצאתי שניים או שלושה עותקים בלתי מורשים של ראיונות שנעשו אתו, אבל הם נערכו בפאב, ושומעים את הכוסות הנוקשות ברקע, מלצרים שמגיעים וכולי.
"חשבתי שאלה לא חומרים שנוכל להשתמש בהם. ואז נתקלתי בעוד ריאיון קצר של ג׳ון שמדבר, והוא לא היה באיכות טובה במיוחד – הוא הוקלט על תקליט ויניל ישן, אבל יכולתי לשמוע שההקלטה במקור מטייפ. העיתונאי שערך את הריאיון היה אוסטרלי, אז ניגשתי לכל עיתונאי אוסטרלי שפעל בשנות ה-60 ושאלנו: 'האם אתה מזהה את הקול הזה?״ - כי העיתונאי בהקלטה לא ציין את שמו. בסופו של דבר מצאתי מישהו שאמר: 'אני יודע במי מדובר - אבל הוא מת'. התקשרתי למנהל ארכיון הסאונד בקנברה ושאלתי: 'יש לך במקרה ארכיון של קלטות טייפ ישנות?' והוא אמר שכן. המנהל עבר עליהן ולא הייתה להם הקלטת הזו. אבל כן היו להם 30 אלף רילים נטולי שם, והוא עבר על כולם - עד שבסופו של דבר הוא מצא אחד שעל הקופסה שלו היה רשום 'סלייד'. הוא פתח את הקופסה, שם את הסליל והנה, שם מצאנו את ג׳ון. לקח לנו שנה למצוא את הריאיון ששומעים בסרט".
מקמהן הצליחו להרים סרט על לד זפלין, ולהשיג הסכמה של חברי הלהקה לשתף פעולה – משימה שרבים וטובים כשלו בה. "בעבר קיבלנו פניות די עלובות. אכן, עלובות זו המילה. הצעות שגם רצו להתמקד בכל דבר מלבד במוזיקה", מגלה פייג'. "בהתאם, מיד סירבתי לבקשות מהסוג הזה. אבל הסרט של ברנרד ואליסון עוסק כולו במוזיקה שלנו - מה היה סוד הקסם שלה ושל ההופעות. וגם הוכנסו לסרט גרסאות מלאות של השירים, שזה גם עניין חשוב. לא דוגמית מהשיר תוך כדי שמוצג ראיון עם מישהו. מדובר כאן בחיה אחרת לגמרי של דוקו מוזיקה.
"כשעברתי על הסטורי-בורד בכריכת עור, שהכינו ברנרד ואליסון, ככלי מתווך, יכולתי להתגבר על החשש שהיה לי תמיד. בפרט בהתחשב בכמה מדויק הוא היה וכמה המחקר שהושקע בו היה עמוק. כבר בדפדוף הראשוני ראיתי את כל נקודות הציון החשובות בהיסטוריה של לד זפלין. חשבתי: 'ברנרד ואליסון באמת קלטו מהן הנקודות החשובות, הם באמת מבינים את המהות'. והתרגשתי נורא לראות האם הפרויקט הזה יקום - והוא קם - והעבודה עליו הייתה חוויה מופלאה".
8 צפייה בגלריה
"הסרט של ברנרד ואליסון עוסק כולו במוזיקה שלנו - מה היה סוד הקסם שלה ושל ההופעות". ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין
(צילום: AP)
פייג' התמסר לפרויקט ועזר ככל יכולתו. "רצינו שרק הלהקה תהיה זו שתספר את סיפורה - היות והם מעולם לא עשו את זה - כך שזה יהיה במילותיהם" אומר מקמהן. "ג׳ימי פתח את היומן שלו ונתן לנו את המספרים של חברי הילדות שלו, וכך גם שאר חברי הלהקה. נסענו לכל המקומות שהם ציינו בפנינו כחלק מהתחקיר, נפגשנו עם כל האנשים הרלוונטיים ושמענו את כל הסיפורים".
וכאן מקגאורטי מצטרפת לשיחה. "חברי לד זפלין שמרו על המסתורין שלהם, בזה שלא התעסקו יותר מידי בתקשורת ובכך שלא הסכימו לעשות על עצמם סרט לפנינו. הם אמרו לא לכל יוצר שניגש אליהם ב-50 השנים האחרונות. גילינו שרוברט פלאנט הוא גם איש מקסים. הוא גר באותו המקום שבו הוא גדל. הוא אוהב לטייל במקומות שונים בעולם אבל שמח לחזור הביתה. כשאתה הולך אתו לפאב, אז הוא יושב עם אותם החבר׳ה שאיתם הוא גדל. החבר׳ה שלו מהלהקה הראשונה.
"אגב, רוברט התריע בשלב מוקדם שהוא ׳לא יודע איך תוכלו לספר את הסיפור הזה כי פיטר גרנט, מי שהיה המנהל שלנו, לא הרשה לצלם את ההופעות שלנו וגם לא עשינו ראיונות לתקשורת – אז איך תעשו זאת?'. מדובר במאמץ ארכיאולוגי אדיר. הודות לכמה מעריצים ואנשים שהקליטו בצורה לא חוקית את ההופעות הצלחנו למצוא פיסות שלהן לאורך התקופה".
8 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: אלברטו ברברה ראש פסטיבל ונציה, ברנרד מקמהן, ג׳ימי פייג׳ ואליסון מקגאורטי
(צילום: Marc Piasecki/Getty Images)
Becoming Led Zeppelin כולל רק צלע אחת של השילוש הקדוש: סקס, סמים ורוקנ'רול, כלומר - אל תצפו לסקס וסמים. וכאלה לא היו חסרים בשנות התהילה של הלהקה. כך למשל, פייג', השתמש בהרואין במחצית שנות ה-70, מה שהשפיע על נגינתו והוא נעדר לא אחת מההקלטות. "אני אספר לך למה אין מלא סקס וסמים – קודם כול, הסרט עוסק באיך נוצרה המוזיקה, ומתמקד בלשמוע ולהרגיש אותה, בלהבין את הקונטקסט והעולם שבו המוזיקה הזו נוצרה", מנמק מקמהן. "זה נותן לך את ההזדמנות - כך אני מקווה - לשמוע את המוזיקה כפי שהיא נשמעה באולם, וגם לראות את האנשים תוך כדי שהיא מבוצעת במטרה לתת לכם את התחושה של איך זה היה להיות שם באמת.
"שנית, אי אפשר להגיע להישגים של לד זפלין בשנה הראשונה ההיא ולהקליט שני אלבומים ולצאת להופעות, אם אתה מחוק ומסטול מסמים קשים. אז סמים זה לא חלק מהסיפור של לד זפלין, עד לשלב מאוחר יותר, ובו כאמור לא עסקנו. בתקופה ההיא הלהקה מעולם לא חטאה בהופעות מתוקשרות וכל הסיפורים הסנסציוניים, שיצאו החוצה הגיעו מאנשים שהסתובבו בשולי המעגלים שלהם".
8 צפייה בגלריה
"מדוע המוזיקה הזו עוד חיה ובועטת?" ברנרד מקמהן
(צילום: ohn Phillips/Getty Images for BFI)
למקמהן לא היו שום כוונות גם לספר את מעשיות הסקס והסמים שהופיעו בספר Hammer of the Gods שפרסם סטיבן דייוויס ב-1985 – עיתונאי שליווה את הלהקה במסע באמריקה ב-1975. חברי הלהקה תקפו את רב המכר שלו, האשימו אותו בעיוות ובאי דיוקים, ופייג' אף התוודה שהוא זרק אותו מהחלון לנהר, אחרי דקות אחדות של הצצה בו. "זהו ספר שהסתמך על סיפורים של מעריצים ומנהלי סבב ההופעות על דברים שקרו בסבבי ההופעות לאורך השנים", רוטן מקמהן. "אם הייתי עושה סרט על אברהם לינקולן לא היה מעניין אותי לעשות סרט על מה הוא עשה כשהוא הלך לשירותים, מבין? הייתי עוסק במה היו ההישגים שלו, איך הוא נבחר וכולי. אותי עניין מה שלא מדברים עליו - מה היה כל כך מיוחד בלהקה הזו מבחינה מוזיקלית שגרם לכל כך הרבה אנשים לקנות את האלבומים שלהם? ומדוע המוזיקה הזו עוד חיה ובועטת?".
מי המעריצים כיום?
"המעריצים הם בני כל הגילים, החל מבני נוער וכלה בקשישים. כשנסעתי לאחד המשרדים של הלהקה בלונדון הייתה על הקיר לוחית מאולפני אטלנטיק, די שחוקה - אז אני מניח שהיא הייתה בת משהו כמו 10-15 שנה - והיה כתוב עליה: 'לציון 300 מיליון אלבומים שנמכרו'. אז 300 מיליון זה בסיס מעריצים רחב להחריד. כשהלהקה נתנה הופעה אחת ב-2007, מעל 20 מיליון אנשים ניסו להשיג כרטיס להופעה הזו. זה נמצא בספר השיאים של גינס. האמת היא שבלתי אפשרי להגדיר מי הוא מעריץ של 'לד זפלין', הם בכל מקום ובכל הגילאים. אנחנו גרים עכשיו בקליפורניה ואם אנחנו רואים חבר׳ה צעירים והם לובשים טי-שירט עם שם של להקה, הכי סביר שמדובר בלד זפלין".
