את הקריירה הקולנועית המפוספסת של רבקה דה מורניי אפשר לסכם כקו שעובר בין שני סרטים. הראשון הוא "שעשועים מסוכנים" (1983) שבו גילמה זונה בשם לנה שמבצעת חניכה מינית לנער בשם ג'ואל (טום קרוז בסרט שסימן אותו ככישרון עולה), ועל הדרך חונכת אותו גם ברזי הסרסרות כיזמות קפיטליסטית. התפקיד האיקוני השני שלה היה ב"היד שמנענעת את העריסה" (1992) - מותחן שבו הייתה אשתו הנקמנית של גניקולוג שהתאבד לאחר שמטופלת האשימה אותו בהטרדה מינית. היא איבדה את הבית המפואר ואת העובר בשלב מתקדם של היריון, ולכן מחליטה לחדור לתא המשפחתי ההרמוני של המטופלת המאשימה ולחרב אותו מבפנים. הקרדיט על הסרט המצליח נחלק בין הבמאי המוכשר קרטיס הנסון, התסריטאית אמנדה סילבר (שבהמשך תהיה תסריטאית-שותפה בסרטי "אווטאר"), ובעיקר דה מורניי שעיצבה את הדמות של פייטון פלנדרס כמפלצת פסיכופתית יפה, קרה וחסרת-עכבות. יציר קולנועי מבדר במוקצנות שלו, ואחות רוחנית לאלכס פורסט (הדמות שגילמה גלן קלוז ב"חיזור גורלי", 1987) ולקתרין טרמל (שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי", 1992).
"היד שמנענעת את העריסה" - טריילר
(באדיבות דיסני)
ההחלטה של פוקס המאה ה-20 (כלומר של חברת-האם דיסני) ושל הולו להפיק גרסה חדשה ל"היד שמנענעת את העריסה" (The Hand That Rocks the Cradle) לא יכולה להיות מוצדקת אם רק תהיה שכפול של המקור. לזכות יוצרי הסרט, הבמאית מישל גרזה סרברה והתסריטאי מיכה בלומברג, כל מה שמשותף לסרטים הוא הרעיון הגולמי של אישה שנכנסת לתוך תא משפחתי כדי לנקום באם המשפחה.
זהו הפיצ'ר השני של סרברה המקסיקנית. סרטה הקודם Huesera: The Bone Woman מ-2022 היה הפקה מקסיקנית-פרואנית, מותחן אימת-גוף שזכה להערכה ביקורתית. הסרט עסק בתהליך שעוברת אישה בהיריון ראשון שמתחילה לראות חזיונות מאיימים של דמות נשית ללא עיניים או פה. שלל תקריות מוזרות שמתרחשות בסביבת הגיבורה גורמות לסובבים אותה לחשוב שהיא חווה התערערות נפשית. ברקע יש גם אלמנט של קשר לסבי מהעבר שחוזר לחייה וגם הוא מערער את זהותה ההטרו-נורמטיבית כאשת-איש ובקרוב גם כאם. בסוף הסרט הגיבורה משלימה עם זהותה כאישה-מכשפה ומותירה לבעלה את התינוקת שנולדה כדי שיגדל אותה לבדו.
עלילת הגרסה הנוכחית של "היד שמנענעת" נושאת קווי דימיון מעניינים לעלילת Huesera. ההבדל העיקרי הוא שהסרט השני אינו עוסק בחזיונות מאיימים ובכישוף אלא פועל כמלודרמת מתח סטנדרטית. מבלי לספיילר את סוף הסרט ניתן לומר כי הז'אנר השונה, וככול הנראה גם המסגרת ההפקתית האמריקנית-תאגידית-שמרנית, מכתיבים טיפול מאוד שונה בנושאים המשותפים. לא רק שונה אלא גם פחות מעניין. אומנם אין צידוק לקיום גרסה נוספת של "היד שמנענעת" כחיקוי של המקור, אך הנבדלות בין שני הסרטים לכשעצמה לא מקנה אוטומטית ערך.
הסרט נפתח בדימוי של ילדה עומדת מול בית בוער. כמו המם המפורסם של Disaster Girl, נדמה לנו שחזינו זה עתה בזרע הפורענות בפעולה. משם הסרט קופץ למפגש מקצועי בין עורכת הדין קייטלין מוראלס (מרי אליזבת ווינסטד) ופולי מרפי ("מלכת הצרחות" העכשווית, מייקה מונרו). במקצועה כעורכת דין, קייטלין מעניקה שירותי "פרו בונו" לבעלי הכנסה נמוכה שנקלעו לבעיה משפטית הקשורה לדיור. היא עושה את העבודה למרות שהיא בהיריון מתקדם, דבר שמעורר את תהייתה של פולי אם היא לא צריכה להיות בבית. נראה שיש בין שתי הנשים כימיה מחויכת.
כמה חודשים אחר כך, אנו פוגשים את קייטלין תחת הכובע השני שלה כאמא - הן לתינוקת שנולדה, והן לילדה בשם אמה (מיליאה וגה) הנמצאת כפסע מתחילת גיל ההתבגרות. בעלה מיגל (ראול קסטיו) הוא ארכיטקט שמבצע את המינימום ההכרחי מאותן מטלות שמכריעות את אשתו. בסרט הוא ממלא תפקיד מוגבל של אדם אדיש, וכשאינו אדיש הוא תוהה ומאוכזב מאשתו. בהמשך נראה שקייטלין בולעת כדורי ויאפקס (נוגדי חרדה ודיכאון). בין השורות ניתן גם להבין שמתחת לחזות של בעלת מקצוע חופשי יש לה עבר של התמודדות עם מצוקה נפשית, והווה שמתחיל להדביק את העבר. גם אם משפחת מוראלס חיה ברווחה כלכלית, ניכר שהאם במצוקה.
הקושי הזה מספק את החרך שמבעדו תחדור פולי לבית המשפחה. גם מבלי להכיר את הסרט מ-1992 ניתן לנחש לאן כל זה הולך. אין צורך לפרט את שלבי ההתפתחות, אבל ניתן לציין שסרברה ובלומברג מעדיפים להעלות את רף ההתנכלויות בהדרגה. אלמנט חשוב נוסף בסרט, הקושר אותו לסרטה הקודם של הבמאית, הוא הגילוי שקייטלין הייתה במערכת יחסים לסבית לפני שפגשה את מיגל. פולי, לעומתה, היא לסבית שאינה מסתירה, ולכן חלק מהתהליך שבו היא תערער את אם המשפחה קשור לממד המיני המודחק של האם.
לא תהיינה הפתעות מיוחדות בכיוון שאליו מתפתחת העלילה, גם כאשר יש התרחשויות שאמורות להפתיע. מבחינת הבימוי העבודה של סרברה בסרט זה אינה ראויה לציון מיוחד. יש יותר מדי דמויות מעצבנות - האם הקפדנית שמתערערת מכל חריגה מהתפריט הנכון לבנותיה, הבעל נטול-האישיות, והבת הגדולה שמזכירה שלפעמים החיים יפים יותר בלי ילדים. למייקה מונרו יש כמה רגעים שבהם היא נדרשת לקלוזאפים טעונים שמאפשרים לחוש את מה שמבעבע מתחת לפני השטח – והיא הסיבה היחידה לשקול צפייה בסרט. אבל לאחר ששוקלים עוד קצת - עדיין מומלץ לוותר.
