כמו הרבה ישראלים, גם הציירת טל מצליח גדלה אל תוך הידיעה שהשואה אינה בת השוואה. אי אפשר להשוות אליה כלום. היא מעבר להבנה. ההיקפים, העוצמות של האכזריות הבלתי אנושית. ואז הגיע 7 באוקטובר. טל מצליח ננעלה בממ"ד שלה בביתה שבכפר עזה במשך 20 שעות, מנותקת מקשר עם העולם החיצוני למעט שיחות טלפון עם אחיה, שלא סיפר לה מה מתרחש בחוץ. היא שמעה יריות, זעקות, פיצוצים, וחיכתה לחילוץ שלא הגיע. היא, כמו עשרות אלפי ישראלים אחרים, קיבלה חלון הצצה מוחשי מאוד למושג הרחוק ההוא, לתחושת הגוף בהיותה רדופה, לכודה, אחוזת אימה. אחרי 20 שעות היא חולצה על ידי לוחמי שלד"ג.
אחרי שנה של מגורים ב"כפר עזה החדש" - שכונת קרוואנים הסמוכה לקיבוץ רוחמה שבה שוכנו פליטי כפר עזה - היא קיבלה פנייה ממוזיאון יד ושם, לצלול לתוך טראומה אחרת, רחוקה. במסגרת פרויקט "רזידנסי" שוהים אמנים ביד ושם, נחשפים לתערוכות, לארכיונים ולאוספים - ויוצרים בעקבות החוויה. מצליח נענתה מיד. הצלילה לחומרים הולידה את תערוכת "מסע בעקבות אסון", 11 ציורים שקיבלו את שמותיהם מתוך ציטוטים של ניצולי שואה, ומדי פעם שולחים זרועות לזיכרון החי של מצליח מ-7 באוקטובר.
8 צפייה בגלריה
היצירה "בכל זאת הייתי רוצה למצוא מישהו מהמשפחה כדי להשתייך למישהו"
(ציור: טל מצליח, באדיבות מוזיאון יד ושם)
"אם לא היה 7 לאוקטובר זאת הייתה תערוכה אחרת לגמרי", היא מודה בריאיון ל-ynet. "מה שקרה ב-7 באוקטובר נמצא שם בכל עבודה. אומנם 7 באוקטובר הוא לא שואה, הוא משהו אחר, אבל משהו במצוקות שעברתי ב-20 שעות האלה בממ"ד קירב אותי מאוד לסיפורים מהשואה. ואני באמת חושבת שזה בא בזמן כל כך נכון".
מה המכנה המשותף שמצאת בין המצוקה שחווית לתיעודים האישיים מהשואה?
"בדידות, בדידות נוראית. אני גם חיה לבד אז הייתי לבד בממ"ד. מי יישאר? מי ישרוד? האם האחים שלי בחיים? רעב, צמא, דברים שיש להם אזכורים בציורים. יש בהם פחד מוות. אתה מסתתר ואתה מת מפחד שעות על גבי שעות על גבי שעות. זה מאוד קמאי, מאוד ראשוני. זה הכול הישרדותי בעצם".
שלב הטמעת הידע לפני היצירה כלל בין היתר צלילה לעשרות יומנים של שורדי שואה. "רציתי למצוא את האישי, הפרטי, את האנושיות, הנקודות האלה של חיבור קטן, לא של השואה בענק. אז קראתי המון יומנים באינטרנט, ובציורים עצמם מופיעים ציטוטים של השורדים. ציטוטים מאוד אנושיים וקטנים, ובדיוק בגלל זה הם נותנים מכה בבטן".
"אני ממשיך לא למות", "הגסטפו השקיע מאמצים רבים בציד שלי", "האם ללדת ילדים לעולם בו האכזריות שולטת" - אלה דברים שממש משיקים גם ל-7 באוקטובר.
"אלה ציטוטים של שורדי שואה, ויש להם זיקה לחרדות שלי ולמחשבות שלי. הכול מתחבר. יש שם משפט של מישהי מניר עוז שאומרת 'פעם הייתי צריכה לברוח מהיטלר והיום אני בורחת מהחמאס'".
8 צפייה בגלריה
היצירה "פעם ברחתי מהבית בגלל היטלר והיום בגלל חמאס"
(ציור: טל מצליח, באדיבות מוזיאון יד ושם)
היה עבורך ערך תרפויטי בעבודה על התערוכה?
"אני חושבת שכן. זה קרה כמעט בלי שאני אהיה מודעת לזה. זה היה פינג-פונג אישי בין מה שעברתי אני ומה שהם עברו. זה גרם לי בעיקר להבין את הפרופורציות, ש-7 באוקטובר הוא לא השואה. 7 באוקטובר היה רק דקה בשואה".
כלומר?
"היו אנשים שהשוו את ה-7 לשואה. אחרי מה שעברתי ביד ושם הבנתי שזאת לא שואה - זה אירוע בפני עצמו. המימדים של השואה הם מטורפים, וזה מטורף בצורה אחרת. אני חושבת שהטראומה שאנשים עברו היא שונה, אין מה להשוות. אלה שני עולמות שונים לגמרי. זה לא גרם לי להקטין את החוויה שלי, אלא לקחת אותה יותר בקלות. ה-7 נכנס לעבודות ברמיזות, אזכורים קטנים. אני מאמינה שגם בציורים הבאים שלי, שלא קשורים לשואה, יהיו אזכורים של 7 באוקטובר. זו טראומה מאוד נוכחת".
מה לגבי הציטוט על ללדת ילדים לעולם כזה?
"ראיתי את המשפט ההוא והוא זעזע אותי. אין לי ילדים מתוך החלטה, ובאמת איך אפשר להמשיך להביא ילדים אחרי אירוע כזה מטורף? במה אתה בוטח בכלל? ב-7 אני איבדתי את הביטחון שלי לגמרי. אני עדיין בונה אותו מחדש".
8 צפייה בגלריה
היצירה "האם ללדת ילדים לעולם בו האכזריות שולטת"
(ציור: טל מצליח, באדיבות מוזיאון יד ושם)
היה סיפור ספציפי ביומנים שנגע בך במיוחד?
"כולם העיפו אותי. זה כל כך קשה, ובגלל שגם אני עברתי משהו נורא קשה הייתי במין בועה כזאת. ממש מנותקת מהעולם. זה הרגיש לי כאילו אני עוברת בעצמי את השואה. כדי להבין את זה את מנסה להכניס את עצמך לסיטואציה, שואלת את עצמך מה את היית עושה. לפעמים זה כבר היה יותר מדי. הייתי מוקפת במוות - במוות של השואה ובמוות של 7 באוקטובר. אבל זה לא גרם לי להגיד 'אני לא עושה את זה'. זה ריתק אותי. רציתי לעבור דרך זה".
והציורים שלך מאוד צבעוניים, זו קונטרה לתוכן?
"הציורים שלי תמיד היו צבעוניים. אני מפתה את הצופה עם הצבעוניות, מקרבת אותו כי זה מקסים ורוצה להיות שמח - ואז אני נותנת לו בוקס בבטן. תגיעו חשופים ופגיעים ואז תגלו כמה זה לא. זה מין משחק עם הצופה".
מה את מקווה שאנשים ירגישו מול היצירות שלך?
"אני חושבת שאני רוצה לקרב אותם. בזמן העבודות, כל הזמן חשבתי על בני נוער שבאים ליד ושם ונופל עליהם משהו עצום, קשה ומרתיע. בכל ציור שלי בתערוכה כתוב 'מטיילת בשואה'. רציתי שזה לא יהיה מבהיל אלא ממש לקרב, אבל שהבומבה תבוא. המסר העצוב הקשה יתגלה. שתהיה תחושה של עצבות, של פחד, של חרדה. רציתי שהצופה יעבור את זה".
"הבנתי שיש פה הרג, אבל לא היה לי אומץ לשאול את אחי אם הם בחיים או לא"
נדמה שהסגנון האמנותי של מצליח (64) - צבעוני ודחוס בפרטים שמרמז על עולמה הפנימי העשיר - מהווה אנטיתזה לאופן שבו היא נתפסת כלפי חוץ, כאדם מינימליסטי ומופנם ("מאוד מלחיץ אותי להתראיין", היא אומרת בחיוך מתוח, "ירדתי שני קילו היום"). היריעות שלה מחופות כולן בטקסטורות צבעוניות שהיא מציירת באמצעות משיכות מכחול דק, בעבודה מדויקת, רפטטיבית וכמעט סיזיפית. לא פעם היא משלבת מסרים מילוליים בציורים עצמם.
היא נולדה בקיבוץ כפר עזה, אבל מעולם לא הרגישה התאמה לחברה הקיבוצית. בגיל 16 החלה לצייר בהשפעת שותפה לחדר - והתעוררה לחיים. מאז היא מציגה באופן קבוע עבודות אוטוביוגרפיות (התערוכה האחרונה שלה, "קישוטי מלחמה", עסקה בחוויות מהיממה שבמהלכה שהתה בממ"ד) ונוגעת בעיקר בהתמודדות עם טראומות וקונפליקטים אישיים. היא זכתה להכרה ולהערכה על ידי עולם האמנות, אבל היא עצמה מעידה שהתנתקה משוק האמנות ואינה מעורה בפן המסחרי שלו, ובשאלה מי מוכר מה בכמה.
אל 7 באוקטובר היא התעוררה לקולות ירי שהגיעו מבחוץ, ומיהרה אל הממ"ד. "אני לא אספר הרבה כי אני לא אוהבת לדבר על זה", היא מסייגת, "אני לא הייתי חברה באף קבוצת ווטסאפ. לא הבנתי מה קורה. אחי טלפן אליי מחו"ל כל חצי שעה כדי שאני לא ארדם, שאני אשאר עירנית. הוא לא סיפר לי מה קורה.
"שמרנו על שקט מוחלט כי אי אפשר היה לדבר בקול. לא ידעתי כלום. לא ידעתי אם האחיות שלי, שגרות בקיבוץ, בחיים. ידעתי שיורים, שמעתי יריות מטורפות. בומים מטורפים. הבנתי שיש פה הרג, אבל לא היה לי אומץ לשאול את אחי אם הם בחיים או לא. פחדתי לשאול. כל מה שידעתי - ידעתי משמיעה של הקולות מבחוץ. רק כשיצאתי התחלתי להבין את גודל הזוועה. יכול להיות שיותר טוב שלא ידעתי את המצב בזמן אמת".
באופן בלתי צפוי, 7 באוקטובר הוציא את מצליח מהבועה המסוגרת שלה וקישר בינה ובין משפחת האדם. "השתניתי", היא מודה, "הבדידות בממ"ד הייתה מאוד טראומטית, ואני השתניתי. היום יש לי ווטסאפ ואני חברה במלא קבוצות. אני בן אדם יותר חברותי, בן אדם יותר פתוח. הייתי בן אדם מאוד סגור, מאוד מנותק, ופתאום זה השתנה. היום אני יודעת לבקש עזרה. זו הבדידות בממ"ד ב-20 שעות האלה שנחקקה בגוף".
וזה נעים לך יותר?
"כן כן, זה טוב לי. אני הולכת לפסיכולוגית ואני מקבלת פידבקים מהסביבה שהשתניתי, זה עושה לי טוב".
איך את מרגישה עכשיו, בסוף העבודה על התערוכה? עלו לך תובנות על עצמך תוך כדי?
"אני חושבת שאפף אותי עצב נורא גדול, המון המון עצב שאני עוד צריכה להשתחרר ממנו. זה תהליך שצריך גם להעביר לדור הבא. לא להסתפק בזה שבבית ספר לוקחים אותנו ליד ושם ובאוטובוס חזרה אנחנו מתנתקים מזה, אלא להמשיך לבוא, להמשיך לדבר על זה. זה נורא חשוב".
מה המסר מבחינתך? מה הלקח?
"להיות עם מודעות, להיות מעורבים בפוליטיקה. להיות ערניים, להיות ביקורתיים. אני היום הרבה יותר ביקורתית, הרבה יותר מתעניינת באקטואליה והרבה יותר רגישה למה שקורה בעולם. מה אומרים עלינו, איך מדברים. זאת פשוט עוד מגירה בראש, מגירה חדשה שלא הייתה שם קודם ולא נראה לי שזה יעזוב אותי. אני ממליצה לכל אמן לעבור את התהליך שעברתי שם. זה מאוד העשיר אותי ונתן לי הרבה נקודות מבט על ההיסטוריה והאנושיות שלנו. על בן אדם כבן אדם בתוך אסון גדול".
נוסף לכל את מתמודדת גם עם מחלת ריאות לא פשוטה, COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית, ס"ש).
"נכון. אני מקבלת טיפולים כדי לנקות את הריאות. מאז 7 באוקטובר ההתקפים מגיעים לעיתים הרבה יותר קרובות - היו לי חמישה התקפים, ולוקח שלושה חודשים לצאת מהתקף כזה. לקח לי חודש וחצי לחזור לצייר. זאת מחלה ארורה".
הרופאים לא מנסים לשכנע אותך להפסיק לעשן?
"זה לא קורה. בסדר", היא צוחקת, "אני אמות קצת לפני כולם. זה מה שהרופאה אומרת לי, זה הצפי. נכנסתי למחקר חדש בארץ, ניסוי שהמטרה שלו זה לנסות באמצעות בדיקת אק"ג להתריע שהתלקחות של המחלה מתקרבת. כשזה קורה אני לא יכולה לנשום וצריכה חמצן. אם אני אדע שזה מגיע אני אוכל לקבל טיפול ולעבור את זה יותר בקלות".
