בערב שהוקדש למוזיקאים העיראקים סאלח ודאוד אל-כוויתי, שבו השתתף מספר הסיפורים יוסי אלפי, עלה לבמה בחור צנום במדים. האחים אל-כוויתי היו הסבא והדוד-רבא שלו. על הבמה ניצבה תזמורת עיראקית עם שלל כלי נגינה ואנשים עלו ובאו וסיפרו על המוזיקה האהובה והקשר שלהם לאחים, וכשהבחור עלה לבמה אלפי שאל אותו אם הוא מכיר שיר בעיראקית. דודו טסה אמר שלא, הוא לא מכיר. לימים טסה דווקא יעשה סיבוב פרסה ויבקר במורשת המוזיקלית של השושלת שלו עם האלבום "דודו טסה והכוויתים".
מתוך "שכונת חיים"
(באדיבות כאן חינוכית)
אבל הסיפור מתחיל עוד קודם. בשנות ה-70 פגש אלפי את מי שלימים תהיה אמא של טסה, שולה קיוויתי, בתיאטרון הקהילתי שהוביל בשכונת התקווה. במסגרת העבודה על הצגה בשם "הכאלה אנחנו", עודד אלפי את הילדים לחקור ולהכיר את התרבות שממנה הגיעו. כשהוא הגיע לשולה קיוויתי הסביר אלפי שמדובר בעברות של אל-כוויתי, ושהוא מעיד על מוצא עיראקי. "אמרתי עיראק וכולם צחקו", הוא נזכר בראיון ל-ynet, "השנה הייתה 1970 ואנשים לא יצאו מהארון - לא בהקשר של נטייה מינית ולא בקשר למוצא. לא דיברו על זה. אמרתי לה שאני מכיר את המשפחה שלה, 'דוד שלך סאלח היה בא אלינו הביתה המון'. הילדים שמעו את המילה סאלח והתפקעו מצחוק".
למה?
"אלה ילדים מזרחים אבל בימים ההם היית אומר שם של מישהו מזרחי זה או מטומטם או מצחיק. זה נורא".
הם צחקו על עצמם?
"לא. הם צחקו מעצמם. מהמהות שלהם. הם הלכו אחרי הסטיגמה שצריך לצחוק על זה. אבל בסוף ההצגה הילדים מחליטים שהם שרים שיר של דאוד, שיר שנכתב כשהציונים העיראקים הגיעו לארץ, כי התרבות הזאת הייתה חייבת לקרות, ואני הייתי מאלה שלחצו על הדוושה ואמרו, 'סעו יותר מהר'".
6 צפייה בגלריה
"הם צחקו מעצמם. מהמהות שלהם. הם הלכו אחרי הסטיגמה שצריך לצחוק על זה". יוסי אלפי
(צילום: יובל חן)
קשה לחשוב על שסע חברתי שחוק או מתסכל יותר מזה שמפריד בין ישראל הראשונה לשנייה. אבל בשנות ה-70 הבקע הזה היה בחיתוליו, ואחד הניסיונות לתקן אותו היה סדרת הטלוויזיה האהובה, "הילדים משכונת חיים". בסיפור מאחורי יצירת הסדרה יש משהו מן האגדה. אלפי, שמזוהה היום בעיקר עם פסטיבל מספרי הסיפורים, היה אז שחקן צעיר בשנות ה-20 לחייו. הוא חזר לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, מלימודי תיאטרון בלונדון. מתוך רצון למעורבות קהילתית הוא לקח על עצמו פרויקט כבמאי מחזה ששיחקו בו אסירים מכלא מעשיהו. במהלך העבודה על המחזה הוא התוודע לקסמו של התיאטרון הקהילתי, זה שנועד "להוציא את הדרמה מהקהילה ולהחזיר אותה אליה כמו מראה".
במעשיהו הוא הבחין בתופעה נוספת: רוב האסירים היו ממוצא מזרחי. אלפי, שנולד בעיראק והועלה לארץ בגיל שלוש, לא חווה עד אז תחושת בושה או התנכרות לתרבות ממנה הגיע ושלתוכה גדל, אבל עובדת קיומה אצל אחרים החלה לחלחל אליו. כמה חלקי פאזל, שכללו אבחנות על המצב החברתי בארץ, החלו ליפול בתודעה שלו למקום הנכון. היוזמה הבאה שלו הייתה הקמת תיאטרון קהילתי עבור ילדי שכונת התקווה בתל אביב. ההצגה שהעלו, "הכאלה אנחנו", שיקפה את המהפך שניסה אלפי ליצור בתפיסה העצמית של הילדים וגם באופן שבו תופסת אותם החברה.
מלחמת יום כיפור קטעה עבודה על הצגה נוספת בשכונת התקווה, הפעם כזאת שנועדה לשתף גם את ילדי בית הספר תל נורדאו מצפון תל אביב. הקבוצה של אלפי העלתה לבסוף לבדה את ההצגה "ילדים בצל המלחמה", ואלפי התעקש להעלות אותה דווקא בצוותא, מעוז האשכנזיות. אחרי ההצגה ניגש אליו חיים שירן, במאי הטלוויזיה, שהודיע לאלפי שהוא מעוניין לצלם את ההצגה ולשדר אותה במהלך שעות השידור של הטלוויזיה הלימודית.
בהמשך, כשעלה בטלוויזיה הרעיון להפיק סדרת ילדים שתתן ייצוג על המסך גם לילדים ומבוגרים ממוצא מזרחי, ותציג אותם באופן מכבד שאינו מלעיג או לכוד בסטריאוטיפים, נקרא אלפי כדי להציע תסריטים. "הילדים משכונת חיים" הייתה חידוש ביותר ממישור אחד: בניגוד לסדרות ילדים אחרות באותה תקופה היא לא הייתה פדגוגית וחינוכית אלא ביקשה להנחיל לצופים שלה מושגים מתחום החשיבה וההבנה הקוגניטיבית, עיבוד מידע וכישורי למידה כמו עיקר וטפל, הכללה ומיון, העברת מידע ונקודות ראות. המישור השני היה כמובן זה שמעסיק את החברה הישראלית עד היום וביתר שאת - הנראות העדתית.
6 צפייה בגלריה
"היום האג'נדה היא להראות פסיפס חברתי של אנשים שלרוב אין להם ייצוג". יוסי אלפי, מתוך "שכונת חיים"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
השבוע, 50 שנה לאחר עלייתה של הסדרה המיתולוגית, תעלה בכאן חינוכית "שכונת חיים", חידוש לסדרתו המיתולוגית של אלפי - ושבה יופיע בתפקיד אורח, שכמובן עברה התאמה לילדי הזמן החדש, אבל מוכוונת לשמירה על הקסם השכונתי של סדרת האם. היא מכילה את המרכיב של גיוון תרבותי - יש בה ישראלים ממוצא אתיופי, ארגנטינאי ורוסי – אבל היא מתמקדת בעלילות שעוסקות בחברות בין ילדים, שייכות וזהות, ובאופן טבעי העניין העדתי נדחק החוצה.
"בעבר לא היו מזרחים על המסך ולכן נוצרה האג'נדה הזו", מסבירה שני מלמד, התסריטאית, "למרות שאני חייבת להודות שכשאני הייתי ילדה ועשיתי את עצמי חולה כדי להישאר בבית ולצפות בסדרה, המוצא המזרחי לא היה משהו שהבחנתי בו. היום האג'נדה היא להראות פסיפס חברתי של אנשים שלרוב אין להם ייצוג. יש פה תרבות מהגרים אבל הם חיים יחד, זאת לא סדרה סקטוריאלית, יש פה חיים משותפים והביחד נחיה. וגם התחושה שכל אחד מתערב בחיים של האחר, הדלת המסתובבת והבית שפתוח הם תופעות מאוד ייחודיות לישראל".
"כשהיה עבריין או מישהו רע, הוא היה מזרחי, ואת זה רצינו להוציא מהמערכת"
אלפי, שנולד בעיר בצרה, גדל בפתח תקווה, אחד מעשרה אחים ואחיות. בבית עם תרבות עיראקית גאה ונוכחת מאוד ומוקף אשכנזים. "היו לנו שכנים רומנים", הוא נזכר, "והיה להם ילד אחד. אמא שלו מאוד אהבה שאני באתי וישנתי אצלם. בשבילי זה היה חידוש - ישנתי במיטה ולא על מזרונים על הרצפה, למי היו כל כך הרבה רהיטים אז?". בגיל 20, לאחר שירות בלהקת חיל השריון, הוא התקבל יחד עם עשרה שחקנים מתחילים מרחבי העולם לאקדמיה הגבוהה לתיאטרון בלונדון, שם קשר חברות אמיצה עם השחקן האמריקני ג'ון לית'גו, "סוכנים כבר רצו להחתים אותנו על זוגיות ולהתחיל למכור אותנו בלונדון אבל האישה שהוא היה נשוי לה אז לא הייתה מוכנה ודרשה שהוא יחזור לארצות הברית. יש לי תמונות שלנו יחד במחזות שהופענו בהם. אני מגיע לו עד המותניים בערך".
6 צפייה בגלריה
"הישראלים כבר לא נראו אותו הדבר. הם היו הרבה יותר יהירים, יודעים הכול". יוסי אלפי
(צילום: דנה קופל)
הישראלי המבוהל שיצא מגבולות הארץ חזר אליה כעבור שנתיים-שלוש עם מבטא בריטי, כדי לשחק במחזה שאיש לא הודיע לו שהתבטל. במהלך השיטוטים שלו בארץ הלכה והתגבשה אצלו האבחנה ש"משהו מאוד לא בסדר. הישראלים כבר לא נראו אותו הדבר. הם היו הרבה יותר יהירים, יודעים הכול. לקחו אותי לראות את שער יפו, שהיינו מציצים עליו פעם מלמעלה. היינו משלמים למישהו שייתן לנו לעלות לגג שלו כדי לראות חתיכה של ירושלים, ופתאום אנחנו מסתובבים שם. אבל משהו לא הרגיש נכון", הוא משחזר.
מה הביא אותך לעבוד במעשיהו?
"רציתי לתרום. ידעתי שאם אני איש תיאטרון שלא יכול לתרום, אין טעם לאמנות שלי. בלונדון אמרו לנו שיעשו מאיתנו שחקנים אבל קודם כל יהפכו אותנו לבני אדם. זה פתח לי את המוח. כשהגעתי לארץ ידעתי שאני איש תיאטרון אבל לא בן אדם, כי לא הייתי מעורב בכלום. ואז התחילה תנועת הפנתרים והציעו לי להיות חלק ממנה או אפילו חבר כנסת, אבל אני לא רציתי להיכנס לפוליטיקה אלא לתרום בדרך שלי".
אז איך התחמקת עד אז ממה שמזרחים חשבו על עצמם?
"מעולם לא הרגשתי נחיתות כי העיראקים מעולם לא הרגישו נחותים. הם תמיד חשבו שהם מעל כולם. אנחנו היהודים האמיתיים. הייתה התעליינות".
ואיך התפיסה הזאת הסתדרה עם פידבקים שקיבלת מבחוץ?
"היציאה נגד המזרחים הייתה סמויה אבל 'הפנתרים' פתחו את זה. כשסעדיה מרציאנו פתח את החולצה ואמר, 'אני ישראל השנייה', זה היה רגע מכונן. אבל זה נכון שלא היו אז הרבה שחקנים מזרחים ולא היו במאים מזרחים, ואם היה, הוא היה כמוני, 'מתעדן' נקרא לזה".
משתכנז, בלעז.
"אני לא רוצה להגיד את המילה הזאת".
אבל העבודה בשכונת התקווה ובעיקר הסירוב של ילדי הצפון להגיע לשכונה כדי לקחת חלק בהצגה משום ש"זה היה מסוכן להם. המלחמה לא מסוכנת כמו שכונת התקווה", גרמה לאלפי להבין עד כמה המצב קשה והניעה אותו להקדיש עוד מאמצים להנכחת התרבות המזרחית.
כשהוא נקרא לפגישה עם המפיקים של הטלוויזיה הלימודית כבר הייתה לו אג'נדה מוסדרת. "כשיגאל מוסינזון הכניס ילד תימני לספרים שלו הוא היה מוכר עיתונים. כשהיה עבריין או מישהו רע, הוא היה מזרחי, ואת זה רצינו להוציא מהמערכת. בחברה הישראלית יש מזרחים והם נורמלים, כמוני וכמוך. אז הבאנו את כל הילדים משכונת התקווה שישחקו בסדרה, הם היו החכמים. הקפדנו שהילדים המזרחים יהיו אלה שלא טועים. אם ילדה נכנסת לשלוח מכתב ואומרים לה תורידי את המילה הזאת ואת ההיא ובסוף נשאר מכתב ריק, זאת שפרה. ולידה עומד ג'נגו, ומסביר לה איך זה צריך להיות".
6 צפייה בגלריה
"הקפדנו שהילדים המזרחים יהיו אלה שלא טועים". מתוך "הילדים משכונת חיים" שכתב יוסי אלפי
(צילום: ערוץ 11)
"הסיפור הוא אף פעם לא על עצמך", כתב פעם אלפי, "אנשים שמשעממים כשהם מספרים סיפור, לא מבינים את הדבר הכי פשוט - כשאתה מספר סיפור אתה לא מספר על עצמך אלא תמיד על האדם ששומע אותך". "הילדים משכונת חיים" אומנם מנתה רק 22 פרקים אבל היא נטמעה היטב בהיכל התהילה הישראלי בזכות אינסוף השידורים החוזרים ובזכות דמויות איקוניות כמו מנהל המתנ"ס, ששון גבאי בהופעה הטלוויזיונית הראשונה שלו, אישוני הכבאי שלעולם אינו ממהר לכבות שריפות (אבינועם מור חיים). רחל אטאס כאמא של יונה, הילד שלא אוהב קובה (!!), יחזקאל בעל המכולת (אריה אליאס) ואחרים.
"הרבה השתנה מאז ואני שמח על זה", אומר אלפי, "אבל אני לא שמח על הקיטובים והקונפליקטים. הייתי במחשבה גמורה שמדינה שיש בה את כל הצבעים חייבת להציג אותם. אי-אפשר לצבוע הכול בצבע אחד, אי-אפשר לקחת צהוב ולהפוך אותו לירוק".
זה לא קורה באופן טבעי?
"לא. אני לא מצהיר על עצמי שאני עיראקי. אני רציתי להיות ישראלי אבל הדעות הקדומות הפכו אותי לעיראקי. אני לימדתי שאנחנו צריכים להיות שונים זה מזה. אבל אנחנו שייכים לאותו פרח. קראו לי סקטוריאלי, אבל אני האמנתי שברגע שתתן לבן-אדם להיות הוא, יהיה קל לקבל את האחר. אם הוא לא יהיה הוא, הוא יהיה נאצי".
בעצם הקיטוב רק החמיר. המגמה הייתה אמורה להיות הפוכה.
"הרשות לקטב את העם הפכה ללגיטימית. פעם מנהיג לא היה יכול להמריד אוכלוסיה אחת נגד השניה. היום כל חבר או חברת כנסת עם פה ג'ורה שאתה אומר אלוהים אדירים. אנחנו בשכונות הכי בסיטואציות הכי קשות לא דיברנו ככה. מי נתן להם את הרישיון לזה?".
השיח על הקיפוח עדיין סוער.
"אנחנו לא שייכים לשיח הקיפוח, העיראקים, אנחנו שייכים למאבק על השוויון, לא העלמת הזהויות אלא שוויון הזכויות".
אבל אנשים עדיין כואבים את הנושא הזה. תובעים את העלבון שלהם.
"אני לא רוצה לדבר בשמם, אבל אני לא תובע שום עלבון. היה קיפוח והיה צריך להתגבר עליו, ורק היום מתחילים אנשים להבין שזה כך. עד שאנחנו לא נתחתן זה עם זה נמשיך להיות שונים וחבל. ברגע שאתה לא מכיר את מי שאתה לא מכיר, זה מסוכן לך. כשאתה מכיר אותו אתה מגלה שהמפלצת לא כל כך נוראית. זאת הייתה המטרה ב'שכונת חיים', להכיר. ראית אנשים כמוני וכמוך. ניסינו כמה פעמים במהלך השנים לחדש את הסדרה אבל לאט-לאט נרתעתי כי הבנתי שהאלימות היום מאוד קשה. החברה הישראלית אלימה מאוד.
6 צפייה בגלריה
"ניסינו כמה פעמים במהלך השנים לחדש את הסדרה אבל לאט-לאט נרתעתי כי הבנתי שהאלימות היום מאוד קשה". מתוך "הילדים משכונת חיים"
(צילום: באדיבות כאן חינוכית)
"לא סתם העיראקים ברחו מהפוליטיקה. בכנסת הראשונה והשנייה והשלישית היו המון עיראקים וכמו באורח פלא אין פרסים ואין עיראקים בפוליטיקה. נעלמו. למה? זה לא בשבילנו. אין בזה כבוד. הפוליטיקה לא מכבדת את הבאים אליה ואנשים יכולים לדבר כמו שמדברים פה בארץ, למה שאני אהיה חלק מזה? את יודעת כמה פעמים הציעו לי להיות חבר כנסת?"
אתה מזהה את הדיבור על קיפוח עם פוליטיקה?
"בעיקר כן. יש קיפוח והיה קיפוח והיום הוא יוצא לאור".
מה אתה חושב על התיאוריה של אבישי בן חיים?
"אין לי כח לזה. זה הפך להיות מקצוע. אסור לנסות לגרום לאנשים להשתנות, אין זכות לאף חברה לשנות קבוצה אחרת. אני דיברתי על אינטגרציה, יש לי במשפחה ילדים משש מדינות ונכדים מ-12 מדינות. אבל האינטגרציה שניסיתי לעשות אז נכשלה קשות כי אנשים באו עם דעות קדומות. אי-אפשר היה לעבוד עם זה".
6 צפייה בגלריה
"ש לי במשפחה ילדים משש מדינות ונכדים מ-12 מדינות. אבל האינטגרציה שניסיתי לעשות אז נכשלה קשות"
(צילום: ענת מוסברג)
מה ההבדל בין הזמנים שאתה גדלת בהם לבין התקופה שגורי גדל בה?
"אני גדלתי בתקווה, ואני לא ממשיך את המשפט. אני בן אדם עצוב היום. אף פעם לא הייתי בן אדם עצוב וזה מעציב אותי להיות בן אדם עצוב, כי אני תמיד מחפש דרכים לגשר, אבל על גשר גם דורכים כשעוברים מצד לצד. ואני נזהר. אני מקווה שעוד בחיי אני אראה קצת יותר טוב".
"הפוליטיקה היא נעלה אבל האנשים שמתעסקים בה היום, הופכים אותה ליותר ויותר דלוחה לצערי"
בתעודת הזהות של אלפי מצוין תאריך הלידה 00.00.1945. הוא אומנם לא יודע את התאריך המדויק שבו נולד, אבל הוא יודע שהשנה הוא סוגר 80. ספר השירים ה-14 במספר שלו, שיצא בקרוב, נקרא "הייתי כולם". בשיר שהעניק את שמו לספר הוא מצהיר מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי אֲנִי / הָיִיתִי רָגוּעַ / הָיִיתִי עַצְבָּנִי / הָיִיתִי קָדוֹשׁ / הָיִיתִי חִלּוֹנִי / וּמֵעוֹלָם, מֵעוֹלָם / מַמָּשׁ אַף פַּעַם /אַף פַּעַם / לֹא הָיִיתִי אֲנִי / מֵעוֹלָם".
אמירה לא פשוטה מהאיש שניסה לשכנע את כולם להיות עצמם.
"זה חשבון הנפש שלי לקראת השנה ה-80 שלי, ואני יודע שפעם בשנה ה-80 אנשים היו זיכרונם לברכה או נחשבים כמתים. ואני עדיין מחכה שיגלו אותי".
אתה יודע מי אתה?
"מאוד. אבל לצערי הרב יש אילוצים. אני מנהיג מטבעי, הנהגתי הרבה קבוצות והרבה מערכות ואני יודע להחליט מהר ולהביא ולעשות, אבל בסופו של דבר אני לא מרשה לעצמי להיות מנהיג. הפוליטיקה היא נעלה אבל האנשים שמתעסקים בה היום, הופכים אותה ליותר ויותר דלוחה לצערי. מה שקורה פה זה רע. אי-אפשר ללמד מוסר, אי-אפשר לחנך בכלל. אפשר לתת דוגמה. אבל בגלל זה עברתי לעולם מספרי הסיפורים - לספר סיפור זה לקחת את הבן-אדם, לתלוש אותו מהמקום שבו הוא נמצא ולהעביר אותו למקום שבו הכול שונה. כשהוא יחזור לעצמו תישאר בו החוויה והחוויה הזאת היא חינוך".
