חפים נאבקים ברוחות עזות בלב ים, עד שהם מוצאים מנוחה באי קטן וסלעי ומחליטים להתיישב בו. כך מתחיל "אי" – סרטו הקצר של מיכאל פאוסט. הוא אמן ואנימטור, שותף בסטודיו פוטיומקין לצד דוד פולונסקי ורועי ניצן, יחד הם אחראים ליצירות אנימציה ישראליות מוערכות כמו "ואלס עם באשיר" ו"אגדת חורבן", ועובדים בימים אלה על סרט קצר חדש בשם "השחיין", שמספר על נציג ישראל בשחייה באולימפיאדה שהמקצה שלו הופך למסע מטאפיזי בשאלות של ניצחון ושל תחרות. הסרט הקצר "אי" שיצר פאוסט זכה בפסטיבל אנסי – הפסטיבל הבינלאומי הנחשב ביותר בתחום האנימציה - ומוצג עד 13 ביוני בביאנלה לאמנות סביבתית בדיזנגוף סנטר, תערוכה שאותה אוצרת נאוה בני והכניסה אליה חופשית. במשך קצת פחות משבע דקות מלאות ברוח ציורית שנוצרה ביד אמן, מתאר הסרט את סיפור עלייתו ונפילתו של אי שמשאביו הטבעיים נוצלו באופן חסר-תקנה.
"אי" - טריילר
(מוזיקה מאת רועי שקד)
"הכל התחיל באיזה פודקאסט ששמעתי לפני המון שנים שנקרא This American Life, זה פודקאסט כזה של סיפורים, לא רק על אמריקה", מספר פאוסט. "חיפשתי כל הזמן על מה לעשות סרט קצר. עבדתי בכל מיני הפקות גדולות ומגניבות, אבל חיפשתי את הדבר שלי. לקח לי איזה שמונה שנים להיתקל בסיפור כזה". פאוסט האזין לפרק שעסק בעלילות האי נאורו – אי קטן באוקיינוס השקט, המדינה השלישית הכי קטנה בעולם. "הסיפור הזה ישר הפיל אותי", הוא משתף. "הוא מתחיל במיליוני ציפורים שמחרבנות במשך מיליוני שנים – זה בפני עצמו כבר מדהים". אותן ציפורים, שמצאו את האי הקטן והסלעי וראו כי טוב, השביחו את הקרקע של האי, והפכו אותו לעשיר במיוחד בסולפט.
"מאוד מהר הבנתי שזה סיפור על צבע. בגלל שאני יותר צייר, וצייר נופים, בשמן ובחומר, וזה סיפור על טבע ועל חומר שמצטבר – זה עשה לי וי על כל הרובריקות בבת אחת", מספר פאוסט, ומודה, "לקח לי עשר שנים בסך הכל לעשות את הסרט הזה. הסיפור של הסרט סיפור אמיתי, ואחד הדברים שתקעו אותי, זה שהסיפור האמיתי המלא הרבה יותר טוב! רק שהוא פשוט לא מתאים לסרט של שבע דקות", הוא אומר וצוחק. "במשך שבע או שמונה שנים ניסיתי להכניס את כל הסיפור פנימה ולא הצלחתי, עד שהבנתי שזה בעצם מטאפורה – שהאי הוא בעצם כדור הארץ, מה שגם מכווין את המבט יותר על תופעות אבסטרקטיות כמו צבע וטבע".
אז מה בעצם הסיפור של האי הקטנטן הזה בלב האוקיינוס השקט? האי נאורו הוא אי מבודד למדי, שיושב בעיקר בידי ציפורים. בסביבות שנת אלף לפני הספירה, התיישבו באי האנשים הראשונים. העולם המערבי חדר לאי בשנת 1798, ולקח עוד זמן לא קצר עד שהתגלה שהאי עשיר במחצב מבוקש – פוספט. "יש את הפולינזים שמגיעים לאי הטרופי הזה וחיים בו. ואז, כמובן הקולוניה – האירופאים הראשונים שמגיעים לאי. כבר שם מתחילים סיפורים סופר מעניינים שרציתי להכניס לסרט, למשל שהקפטן הראשון שמצא את האי קרא לו 'פלזנט איילנד' ("האי החביב" בתרגום חופשי לעברית - ד"מ), בגלל שהאנשים באי היו כל כך נחמדים", הוא מספר, עדיין נגנב מהסיפור. "ושזו בכלל הייתה אוניית פוספטים – שהגיעה לשם במקרה לגמרי ועגנה שם לרגע. איזה מישהו ראה שם אבן מעניינת ולקח אותה בחזרה למעבדת הפוספטים שלהם, והאבן הזו ישבה כמעצור דלת במשך שנים, עד שמישהו החליף את ההוא בתפקיד, הסתכל במיקרוסקופ על האבן ואמר: 'רגע, מאיפה זה? זה הכי הרבה פוספט שראינו אי פעם!'".
"ורגע, יש עוד!", ממשיך פאוסט, "כמו בסרט שלי, הם מתחילים לחצוב את כל האי, שהיה קולוניה של גרמניה וגם של יפן ובהמשך מקבל עצמאות. וכשזה קורה, המקומיים ממשיכים גם הם לחפור את הפוספט. בשלב זה האי הקטן הזה היה כבר חצי חפור, והם ממשיכים לחפור ולחפור, רק שהם צוברים את העושר אצלם. ובגלל שזו רפובליקה מאוד קטנה, יש שם רק כעשרת אלפים איש, היא נהיית הרפובליקה הכי עשירה בעולם פר בן אדם. ומתחילות להגיע סחורות מחו"ל, וכל הצבעוניות הניאונית והלא-טבעית שיש גם בסרט שלי, ומהר מאוד הם הופכים גם לרפובליקה הכי שמנה בעולם – בגלל שהגוף שלהם לא מתמודד טוב עם כל הסוכר הזה. אז יש להם את כל התארים האלה, ואז, בבת אחת - נגמר להם הפוספט, והם נעשים סופר עניים. ומה שאין בסרט שלי, וניסיתי במשך המון זמן להכניס את זה, זה שסביב שנות אלפיים הם הפכו למחנה פליטים בכלל – זאת אומרת, האי הזה, שגם במציאות הוא די כזה עגלגל ובערך בגודל של תל אביב, הסכים לקבל תמורת כסף פליטים ממקומות כמו עיראק וסוריה שאוסטרליה לא רצתה לקבל. כל הסיפור הזה חירפן אותי, הייתי חייב מיד לעשות את הסרט הזה".
זה סיפור אדיר, אבל זה לא יותר מדי תוכן לסרט קצר?
"את מבינה, חבל שלא אמרת לי את זה לפני עשר שנים".
מתוך העשור שעליו עבד על הסרט, פאוסט מספר שרק שנה אחת הייתה עבודה על השוטים הסופיים שנכנסו אליו. "מה שלקח לי את כל שאר תשע השנים זה לחשוב, גם ברישומים ובאנימטיקים – מין וידאו-בורדים כאלה, סקיצות של סאונד עם סקיצות של ציורים על טיימליין (ציר זמן) שממש ממחישים סרט. אמרתי לעצמי כל הזמן הזה: 'ברגע שאני ארגיש שזה מאוזן אני אפנה למימון, אני אראה לאנשים'. אחד מהדברים שעושים בתחום שלנו, באנימציה, זה שמראים את הסקיצות האלה, את האנימטיקים, מקבלים פידבק, משנים דברים, ואז מראים שוב – זה חלק מהתהליך.
"באיזשהו שלב, אחרי שנים, העזתי והראיתי את הסקיצה לשותף שלי, רועי ניצן. והוא אמר לי: 'תשמע… זה על הפנים, לא הבנתי כלום'. זו הייתה גרסה פי שתיים יותר ארוכה, עם המון-המון דברים שלא נשאר מהם זכר בסוף. ואני יושב שם ושותק, כי צריך לשתוק בסיטואציות האלה בשביל לקבל כמה שיותר אינפורמציה, לא משנה כמה אתה מזיע באותו רגע", הוא משתף. "אז אני יושב שם, שותק כל הזמן שרועי מדבר, ובסופו של דבר אמרתי רק: 'אוקיי', שמתי את הפרויקט בצד, ולא הסתכלתי עליו איזה שנתיים, שלוש", הוא פורץ בצחוק. "יום אחד זה צץ לי שוב במחשב כשהייתי לבד בסטודיו, והחלטתי שאעשה לעצמי הקרנה – שזה אומר לכבות האורות, לשים אוזניות – ובבת אחת ראיתי את כל השינויים שאני רוצה לעשות בסרט, מה לא בסדר ומה היו כל הטעויות שלי".
7 צפייה בגלריה
תהליך העבודה היה ארוך מאוד. אחת הסקיצות מתוך "אי"
(דימויים מתוך "אי", מאת מיכאל פאוסט)
7 צפייה בגלריה
עשר שנות עבודה. תשע מהן - לחשיבה על הפרויקט. מתוך "אי"
(דימויים מתוך "אי", מאת מיכאל פאוסט)
תוך שבוע, כבר היה לפאוסט סטורי-בורד אחר לחלוטין. הוא פנה איתו לשותפים שלו לסטודיו לקבלת פידבק. הפעם הם הבינו – ואהבו. "יצאתי עם התחושה שאני מצליח לפצח את זה. זה חלק ממה שאנחנו מחפשים בכל יצירה. כשזו יצירה אישית, יש לך את הלוקסוס הזה לפצח את זה במשך עשר שנים. רוב הזמן אני עובד עם במאים, וצריך לפצח את זה מהיום לעוד שבוע".
מה אתה אומר על העובדה שגם הסרט שלך, "אי", וגם הסרט "אגדת חורבן" של גידי דר שעבדת עליו במקביל עם סטודיו פוטיומקין, עוסקים בסוג של חורבן?
"שמתי לב לזה. אגב, גם סרט הגמר שלי, שאני לא מאה אחוז עומד מאחוריו כיום (הסרט "בטון", שיצר עם אריאל בלינקו וזכה אף הוא בפרסים - ד"מ). בתקופה הזו החורבן נהיה גדול ועולמי יותר, משהו ששייך לבני האדם ולא רק לאיזה עם, ליהודים או למי שזה לא יהיה. אולי באחורי הראש שלי אהבתי את הסיפור של נאורו כי יש בו גם את החורבן בסוף, הסוף שלו אמור היה להיות מחנה הפליטים שסיפרתי עליו קודם – במציאות הם התמרדו ושרפו את מחנה הפליטים ובסוף שחררו אותם. אבל בשום צורה לא הצלחתי להכניס את זה, זה פשוט לא היה מובן במהלך, לא משנה איך ניסיתי לספר את זה. הבנתי שזה כנראה לא נועד לקרות, שזו מסקנה שעם השנים יותר ויותר קל לי להגיע אליה כשמשהו לא עובד לי. אני אומר: 'טוב, כאילו, אני אמן מנוסה, אני אמור להצליח לפתור את זה, ואם אני לא מצליח – כנראה שזה לא אמור להיות שם'".
7 צפייה בגלריה
הפרויקט הבא. מתוך "השחיין"
(דימויים מתוך "השחיין", מאת מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן)
עם ההבנה שסיום שמספר על הפליטים הוא פתאומי וחיצוני מדי ביחס להיסטוריה של האי שמובאת בסרט, פאוסט מצא את הפתרון לסיום בסוף כמעט מעגלי, אפוקליפטי ומרומז: פינגווינים שנסחפים על קרחון נמס מגיעים לשאריות הטבועות של האי, מחליטים כי טוב, ומתחילים לעשות את מה שהביא את נאורו לגדולה בפעם הראשונה: ללשלש במרץ.
"זה שוב שחור-לבן, שוב ציפורים, אבל לא בדיוק כמו בהתחלה", פאוסט מסביר. "זה סגר לי את הסרט הרבה יותר טוב, ושם אותו סופית במקום שאי אפשר להגיד שהוא כבר ישירות על נאורו, על האי הספציפי הזה, והוא הופך לדימוי".
נאורו, מוסיף פאוסט בדרך אגב, זה אי שתובע הרבה אנשים תביעות משפטיות – "כי מהרגע שהם התרוששו הם מנסים כל דרך שאפשר להרוויח בה כסף. אז גם אם הייתי עושה את זה ישירות עליו, הייתי מסתיר את זה איכשהו. הם היו מקלט מס פעם של איזה 70 אחוז מהכלכלה הרוסית, היא נעלמה ומצאו אותה באיזה חדר עם מלא מחשבים ומזגנים בנאורו. זה בוויקיפדיה, אני לא ממציא פה! כששמעתי את הסיפור הזה, התגובה הראשונה שלי הייתה: 'איך אנחנו לא כולנו מכירים את הסיפור של האי הזה?'. ברמה הנרטיבית הכי טהורה, פשוט רציתי לספר אותו הלאה".
"פעם בהמון שנים יש לנו ממלכה, ואז אנחנו נכנסים אחד בשני, וזה נגמר בזה שמפזרים אותנו כוחות זרים"
את הראיון מקיים פאוסט ממרפסת ביתו שבברצלונה שבספרד. הוא עבר לשם לפני כשמונה חודשים, ומספר, אגב מהלכים שארכו הרבה שנים עד שקרו, שהרעיון הזה לא טרי, ולא פחות מ-25 שנים שהוא מתחבט לגביו. "זה מה שהכי מפחיד אותי לדבר עליו בראיון, כי אני מרגיש שהסיפור שלי הוא לא דוגמה לאף אחד", הוא אומר. "אני בן של ארגנטינאים, הסבים שלי הם גרמנים, והסבים שלהם פולנים – כל דור עבר מדינה. גם אח שלי כבר לא חי בארץ. עוברים כל דור, זה משהו במשפחה שלי. חוץ מזה, יש לי דרכון אירופאי ואני דובר ספרדית, אז זה הסתדר לי ממש נחמד", הוא מעיד. "אני ישראלי, אני אמן ישראלי, אני עובד עם האנשים שאני אוהב ומכיר בארץ, וככה אני מקווה שזה ימשיך להיות. אני גם עשוי לחזור יום אחד. אבל עברתי במין שילוב של להגשים חלום ולברוח מסיוט.
"7 באוקטובר כאילו נתן לנו את הבעיטה בתחת, אבל את יודעת, גם לפני זה הייתה מציאות בעייתית. מבחינתי, וזה משהו שאין לי בעיה לכתוב גם בגרפיטי על הבית שלי, כל עוד בן גביר הוא שר המשטרה זה לא מקום ראוי לחיים נורמליים. וכל עוד חיילים שומרים על מתנחלים שעושים פרעות בפלסטינים בשטחים - לא פלסטינים שהרגו אנשים שלנו, סתם אנשים. האמת שמה ששבר אותי זה חווארה הראשון. שם, וזה היה לפני אוקטובר, אני הרגשתי שזה קשה לי להמשיך לשלם את המיסים שלי על חווארות. אבל חייבים להוסיף לזה כל הזמן את זה שאני יכול: אני אזרח פה, ואני דובר את השפה, וההורים של אשתי באמריקה אז קל לה לנסוע והיא עובדת מרחוק, והבנות היו קטנות, וההורים עוד לא זקנים מדי… הכל ביחד".
7 צפייה בגלריה
אם משהו לא עובד - זה כנראה לא אמור להיות שם. מתוך "אי"
(דימויים מתוך "אי", מאת מיכאל פאוסט)
איך התחושה כישראלי בספרד בימים אלה?
"אני מוכרח להגיד שפה לא נתקלתי בגילויי שנאה כלפי. כל מי ששואל מאיפה אני, אני אומר. ומי שהזמין אותי ללמד באוניברסיטה שבה אני מלמד עכשיו, יודע בדיוק מאיפה אני. גם יש להם שם עוד מורה ישראלית".
וזה גם גלוי מבחינת הדרך המקצועית שלך, כלומר, הסרטים שהיית שותף להם עוסקים בישראליות.
"בדיוק. באוניברסיטה קודם כל הזמינו אותי לעשות הרצאה על הסרטים שלי, ואחרי ההרצאה אמרו 'וואלה, אולי נזמין אותו גם ללמד'. הדבר הראשון שעניין אותם – היה לראות יוצר ישראלי. לא ככה אנחנו חושבים על איך רואים אותנו בחו"ל, אבל אנחנו גם לא חושבים שנהיה מקום ראשון באירוויזיון בהצבעות של הקהל, אבל עובדה שזה קרה. הרוב המוחלט של אנשים – לא אכפת להם. אחר כך יש אנשים שאומרים: 'אתה משם? וואי, איך אני שונא ערבים', שזה גם לא כיף לשמוע, אז יש גם את הז'אנר הזה.
פאוסט ממשיך ומעיד כי גם לתלמידים שהוא מלמד אין בעיה עם מוצאו, ולא רק להם. "פה בברצלונה אני עובד בחלל עבודה בחצי שנה האחרונה עם עוד אנשים, והם הכי שמאלנים ספרדים שיש. הכרתי אותם דרך איזשהו קונקשן, התראיינתי אצלם, הם מראיינים כל אחד, לא רק ישראלי, צריך לראות שלא בא מישהו שגונב להם את המחשבים, כן? אבל הם פחדו קצת מלהכניס ישראלי לסטודיו, ואז איך שראו אותי, נפגשתי איתם והם היו סופר חמודים. ומאז אני עובד איתם וזה תענוג.
"אלה אנשים שכמעט כל אחד מהם יצא לו להיות בהפגנה פרו-פלסטינית, זה גיליתי רק אחר כך. ואני חושב שאחרי שהם דיברו איתי, ונגיד סיפרתי להם שלעזה יש גבול עם מצרים, וכל מיני דברים שהם לא ידעו – יכול להיות שהם פחות יילכו להפגנות פרו-פלסטיניות. אבל – הם בטוח לא אנטישמים. הם מספרים לך על ההפגנה פרו-פלסטינית ובמשפט הבא על ההפגנה על פמיניזם שהם הלכו אליה, זה כאילו מבחינתם מוצדק באותה מידה, זה Common Sense באותה מידה, כמו שכאילו נפגין בעד זכויות נשים, נפגין נגד הרג ילדים. כמובן שיש לך קיצוניים ומהאויבים שלנו שרוכבים על הדבר הזה, אני לא אומר שלא. אבל האנשים האלה שאולי אנחנו יכולים לחשוש שהם שונאים אותנו ולחשוש לבוא לאירופה, הם לא שונאים אותנו, והאמת היא שהם מאוד פתוחים.
פאוסט מסביר גם כי השיחה גולשת לנושא הסכסוך רק אם הוא זה שמעלה את זה. "כשקורים דברים קשים בארץ, אני בא ואני פותח את זה בארוחת צהריים, אבל זה תמיד בא ממני. אחרת האמת היא שהם בכלל לא מבינים. זה נחמד לפגוש את חוסר ההבנה, שאנשים שלא מבינים איך יכול להיות שאתה חילוני ויהודי, למשל. מישהי אומרת לך: 'אני חילונית אז אני לא מגדירה את עצמי נוצרייה, אפילו שלמדתי בבית ספר של נזירות'. כל המושגים הם אחרים. זה בכלל לא משהו שמעסיק אותם. ובפוליטיקה הם מתעסקים יותר בימין ושמאל כלכלי בכלל".
יש לך איזה פחד שכמו בסרט "אי", שמתחיל בכלום ונבנה לאט לאט לאיזה אוטופיה, שהולכת ומתכרסמת ונהרסת, עד שהיא מתחילה להשתקם מחדש – אתה חושב שהאיזון המעגלי הזה זה משהו שיכול לקרות גם מהמציאות שלנו פה?
"אני מקווה שלא. גם האיזון החוזר הזה בסרט הוא בסוף לרעתנו, זאת אומרת, בסוף הקרחונים נמסים, המים עולים, אין כבר בני אדם, יש פינגווינים באי טרופי. כאילו הכל מתחרפן ולנו כבר אין מקום שם. אז אני מאוד מקווה שלא. הסיבה למבט מבחוץ בסרט היא שזה מאוד קל, כשאתה מסתכל על אי שלם, לראות שחבר'ה, בסוף ייגמר לכם הפוספט, ואז מה תעשו? אתם אי קטן באמצע הים, כאילו, לא לעולם חוסן. זה הרי מתוך עיוורון. נראה לי שבמקרה שלנו זה פנימי, בתוך החברה הישראלית. במקרה שלנו, בחזרה ל'אגדת חורבן', האיזון החוזר זה שפעם בהמון שנים יש לנו ממלכה, ואז אנחנו נכנסים אחד בשני, וזה נגמר בזה שמפזרים אותנו כוחות זרים, שכל הזמן הזה זה בכלל היה מאוד ברור שהם יותר גדולים מאיתנו. הלקח הזה של הסוף של 'אגדת חורבן' הוא תמיד הוא עדיין רלוונטי: אתם הורסים את זה בעצמכם. אבל זה מאוד קשה לצאת מהראייה של הצד שלך. אני מודה שאני לא מצליח לצאת ממנה. גם ב'אגדת חורבן' היו שתי קבוצות, ואחד לא ראה את הנקודת מבט של השני עד הסוף המר. אני מקווה שאנחנו נצליח".
