במשך שלוש שנים ענת וקסמן התמודדה עם דיכאון כבד שלא הניח לה, הרגישה שהיא נופלת ונופלת, ומתאמצת בכל כוחה לא להמשיך ליפול. עכשיו, כשהיא בדרך להנחית לדיכאון מכה ניצחת, ונמצאת בחזרות למחזה "מי בעד" בתיאטרון הקאמרי שבמרכזו מתמודד נפש, היא מרגישה שהגיע הזמן להסיר את מסך השתיקה מאותן שנים ולספר בכנות ובגילוי הלב שתמיד היו אופייניים לה על מה שעברה, כשלא פעם מתגנב לשיחה החיוך השובב מפעם ומאיר את עיניה. "סבלתי מדיכאון מז'ורי שהפך להיות עמיד, דיכאון שאתה מבלה בו לפעמים את כל היום במיטה", היא אומרת. "זה לא הדיכאון המז'ורי הראשון שלי. הראשון היה כשהייתי בת 37. נתנו לי אז את מה שהיום זה ציפרלקס והדיכאון עבר תוך שבוע-עשרה ימים. הייתי אז צעירה, אבל ככל שאתה מבוגר יותר, הדיכאון יותר קשה".
עד כמה קשה?
"הדיכאון האחרון פגע לי ביכולות המוחיות. לא יכולתי לתפקד. אני זוכרת שהדיכאון פרץ כשגאיה הבת שלי עזבה את הבית ועברה לדירה משלה. הזיכרון שלי מתחילת הדיכאון זה ארגזים של גאיה בבית. בחצי הראשון של המחלה פחות יכולתי לתפקד. פחדתי לעמוד על הרגליים. לא הייתי יציבה ונפלתי המון. נפלתי איך שיכולתי ליפול, ולמזלי למדתי מכל נפילה, לא רק פיזית. המוח שלי נהיה משובש, והיכולות הקוגניטיביות והוורבליות שלי נפגעו. הייתי מקלידה הודעות עם המון טעויות. לילדים המקסימים שלי לא היה כיף שאמא שלהם בדיכאון. זה לא כיף לאבד את אמא שלך ולקבל מישהי אחרת.
"פעם הייתי יותר קולנית, יותר שמחה, יותר צוחקת, סוג של מכונת רעש, ופתאום זה נעלם. זה כמו המעבר מסרט צבעוני לסרט שחור לבן. הבת שלי הייתה מזהה את הדיכאון בקול שלי. הייתי כל כך חשופה מולה ולא יכולתי לבלף. הקול שלי כאילו עלה באיזו אוקטבה. עכשיו אני בן אדם אחר. גם תקופת החזרות, מדי יום בקאמרי, שהיה הבית שלי במשך הרבה שנים וחזר להיות, עושה לי רק טוב".
איך משחקים, אם בכלל, במצב כזה?
"ציפי (פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, י"ב) מצאה לי מחליפה כשהייתי צריכה. כשהעניינים התחילו להשתפר קבעתי פגישה איתה ואמרתי לה שאשמח לחזור לעבוד. היא אמרה, 'בדיוק יש לי תפקיד ב'חופש של ג'קי' – תפקיד האמא המרוקאית. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, הוא גם לא היה גדול, אבל עשיתי ונהניתי מזה. היה לי במאי נהדר, עידו רוזנברג, ונכנסתי לרוטינה של חזרות, וזה עשה כבר טוב. צריך לשמור על שגרה, גם כשאתה חולה וגם כשאתה בריא. היא טובה לגוף וטובה למיינד. אני חוזרת לאט לאט לתיאטרון. אני עדיין לא מסוגלת להוביל הצגות".
8 צפייה בגלריה
"צריך לשמור על שגרה, גם כשאתה חולה וגם כשאתה בריא". מתוך חזרות להצגה "מי בעד" בתיאטרון הקאמרי
(צילום: שמחה ברבירו)
איך טיפלת בעצמך?
"הוצאתי את מיטב כספי על פסיכיאטרים ועל מטפלים. לא הסכמתי להיכנע ולהגיד שהדיכאון שלי עמיד, שאין לו שום פיתרון. לא אהבתי את הפטאליות הזאת של זהו, זה מוחלט ואת לא תחלימי. משהו שעשיתי, משהו באינטואיציה שלי, גרם לזה שהדיכאון יעזוב את הגוף. עשיתי מיטות חמצן, נשמתי מימן מולקולרי, ואני הולכת לרופא שמאוד עוזר לי עם כדורים הומיאופתיים. אני דואגת שאני ארגיש טוב, וזה מה שעוזר לי.
"הדיכאון צמצם אותי כאדם, והוא כבר לא. עכשיו אני בשיקום יומיומי. ההבדל עכשיו הוא בין חושך לאור. קודם, כל פעולה הייתה קשה לי. כל דבר שהייתי עושה היה כמו להרים 500 טון מהרצפה. כאילו את צריכה להרים סלעים כל הזמן".
מתי הרגשת שאת יוצאת מזה?
"לפני כמה חודשים הרגשתי כאילו זה יצא מהגוף שלי, כאילו היה איזה דיבוק שנכנס בי ויצא. אמרתי הרבה פעמים 'דיבוק צא', עד שהוא יצא מהגוף, אמר 'מיציתי אותך והלך לחפש אנשים שזה יותר מתאים להם'. לי זה כבר לא התאים. הרבה זמן הרחקתי את עצמי מהחברה. ידעתי שלא נעים בחברתי, שאין לי מה לתת. הרגשתי שאני נמצאת במחילה שלא מסתיימת. כל הזמן הייתי בהרגשה שאני נופלת ונופלת, אין לי במה להיאחז, ואני לא נוגעת בקרקע. זאת הרגשה איומה. הדיכאון השאיר אותי גם עם דברים טובים – זה שנרגעתי וזה שאני לא מכונת רעש, שאני לא עוברת מנושא לנושא, שקשה לעקוב אחריי. אני גם מרגישה שהמוח שלי בשיקום".
שמרת על קשר עם החברים?
"אני גם ככה לא בן אדם חברותי ששומר על קשרי חברות. יש לי חברה, דורית לב ארי. היא מקסימה והיא נהדרת, והיא שומרת איתי על קשר. יש לי את האחים שאני יכולה לדבר איתם. אבל הרגשתי כאילו פגועי נפש הם מצורעים, העצבות עלי אדמה, ולא רוצים להתקרב אליהם. הייתי שמחה להמשיך להצחיק כמו פעם, אבל המוח כאילו עבר טייפון, הוריקן, דברים עפו, דברים נתלשו, נקרעו, נפערו. דיכאון משאיר סימנים, משאיר הרבה חריצים. הוא לא הולך ככה סתם".
את חוששת שהוא יחזור?
"אני מקווה שלא. משמח אותי כל כך שאני בתיאטרון הקאמרי. דברים השתנו שם בזכות גלעד (קמחי, המנהל האמנותי, י"ב), ומעניין אותי להיות שם, לחזור הביתה", היא אומרת את זה אחרי ששיחקה שם בעבר 27 שנים בהפקות מובילות כמו "חברות הכי טובות", "אמא קוראז'" או "בית הבובות".
"עזבתי את הקאמרי כי הייתי מבולבלת, לא הבנתי לאן התיאטרון הזה הולך, מי הקפטנים שלו. אז עוד הייתי בטרום דיכאון, תקופה שבה הדברים נעשים לא משיקול דעת. המערכות כולן משתבשות עד שהכול מתפרץ. כשזה מתפרץ אתה יודע מה יש לך, אבל לפני כן הרגשתי שאני הורסת לעצמי את החיים בכל ההתנהלויות שלי".
"התפקיד שלי הוא לא לשחק את אשתו של"
וקסמן, בת 63, אמא ליונתן ולגאיה מנישואיה לאוהד שחר, הייתה במשך שנים ארוכות מהשחקניות המוערכות והעסוקות בארץ. אחת שרצה מתפקיד ראשי לתפקיד ראשי, זוכת שלושה פרסי אופיר על תפקידיה ב"סיפורי תל אביב", "האסונות של נינה" ו"נודל". אבל כנראה שיותר מהכול היא מזוהה עם תפקידה כדפנה בסדרה "החיים זה לא הכל", שרצה תשע עונות בכיכובה ובכיכובו של אבי קושניר. תפקיד שסלל לה את הדרך בבטחה אל לב המיינסטרים הישראלי.
"עד היום אנשים שואלים אותי הכי הרבה 'איפה קושניר?'", היא צוחקת כשהיא מדברת על הסדרה שכתב דניאל לפין וביים עדי בינימינוב, "מספרים לי כמה הם צופים בסדרה בלופים ואוהבים. אני נהנית לדעת שזה עדיין משמח אנשים. שואלים אותי גם 'מתי האיחוד? לא תעשו עוד עונה?'. זה דבר שעולה מדי פעם ודניאל מהרהר בדבר. הייתי שמחה להצטלם שוב לסדרה כזאת".
8 צפייה בגלריה
"הייתי שמחה להצטלם שוב לסדרה כזאת". ענת וקסמן ואבי קושניר ב"החיים זה לא הכל"
(צילום מסך, ערוץ 2)
איך הגעת לסדרה?
"לא השתתפתי בפיילוט, השתתפה בו חברתי דורית לב ארי (המוכרת כיום כשוני מ'קופה ראשית', י"ב). כשקראו לי לפגישה, שאלתי את דניאל 'מי זאת דפנה?', והוא אמר לי, 'דפנה היא אשתו של קושניר'. הריב שפרץ במשפט הזה מעלה בי חיוך עד היום. 'מה זאת אשתו של?', אמרתי, 'התפקיד שלי הוא לשחק את אשתו של? איך משחקים אשתו של?' התחלתי את הסדרה כאשתו של וסיימתי אותה כשקושניר היה בעלי. לא התכוונתי לזה, אבל יצאה מלחמה פמיניסטית על דפנה. לפין הקשיב לי. עבדנו ביחד כדי להפוך את דפנה לדמות משלה, שיש לה מלבד קושניר גם את החיים שלה. אם אתה מסתכל על שלוש העונות הראשונות זה משהו אחר לגמרי. היא נמצאת בנופשונים ובסמינריונים".
היום מצבן של הנשים בסדרות טוב יותר?
"הוא טוב יותר, אין ספק, אבל הלוואי שיהיו להן יותר תפקידים מרכזיים".
איזה מהתפקידים שגילמת אהבת במיוחד?
"אהבתי במיוחד את התפקיד ב'סוף טוב' שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א. עבדתי עם ענת ועדנה ב'החברת הכי טובות', ההפקה הראשונה שלהן יחד, ו'סוף טוב' היה המחזה האחרון שלהן יחד. אין נשים כמו ענת. היא הייתה בן אדם נדיר. אהבתי מאוד 'את כולם רוצים לחיות' של חנוך לוין שביים אודי בן משה. גילמתי את פוזנבוכא ומאוד אהבתי אותה. היא הייתה ליצנית מרשעת, צבעונית מאוד.
"דמות אחרת שמאוד אהבתי הייתה ב'הבדלה' של שמוליק הספרי, תפקיד שמבוסס על אמא של שמוליק. גילמתי את האישה הזאת פעמיים – ב'שבעה' וב'הבדלה'. נשאר לי לגלם אותה ב'קידוש' כדי להשלים את כל הטרילוגיה. לעבוד עם שמוליק בתיאטרון זה כיף אדיר. אני עפה עם הבמאי הזה. הוא איש מוכשר מאוד. שיכתוב כבר דברים חדשים".
"מי בעד", שכתבו דויד בילנקה ורוני ברודצקי, שגם מביימת את ההצגה, ויעלה בסוף החודש, מבוסס על מחזה מאת סנטיאגו רקג'ו, לופז מטיאוס, ראול ברנקו גרסיה וחבייר לורנזו סנצ'ה. במרכזו אספת דיירים בבניין. על הפרק: שיפוץ המקלט, פתרון לבעיית שקיות הזבל בכניסה ושאר נושאים ברומו של בניין. כשהפגישה מתקרבת לסיומה אחד מבעלי הדירות מספר - כבדרך אגב - שהוא מתכוון להשכיר את דירתו לאדם מתמודד נפש. הכוונה למשוגע? שואל אחד הדיירים. לא, מתמודד נפש. מרגע זה האסיפה מתגלגלת לעימות סוער וייצרי בין הדיירים. לצידה של וקסמן מככבים נדב אסולין, אביגיל הררי, יואב לוי, כינרת לימוני, מיכה סלקטר, ליר עיסא וליעם פינטו.
"נורא כיף לי בחזרות", היא אומרת. "אני צורחת מצחוק. לא צחקתי ככה שלוש שנים. אנחנו כמו כיתה טיפולית. זה קאסט נהדר. אחד עוזר לשני, ורוני ברודצקי היא במאית אדירה. בראוו לרוני שהיא מצליחה לעבוד עם כל השמינייה המרעישה הזאת בכזאת שלווה".
8 צפייה בגלריה
"לא צחקתי ככה שלוש שנים". מתוך חזרות להצגה "מי בעד" בתיאטרון הקאמרי
(צילום: שמחה ברבירו)
"הרגשתי שאני לא מקבלת יותר תפקידים"
על פוליטיקה וקסמן מסרבת בתוקף לדבר. באפריל 2015, שלושה שבועות לאחר הבחירות לכנסת ה-20, שודר בערוץ 2 הסרט התיעודי "שתי מדינות, עם אחד" של דני קושמרו, שבו התראיינה. במסגרת הריאיון, התייחסה לתוצאות הבחירות וטענה כי בניגוד להצבעה לשמאל, הצבעה לימין אינה רציונלית. דבריה של וקסמן עוררו סערה ציבורית ותקשורתית, והיא הואשמה בגזענות כלפי המזרחים, באטימות ובהתנשאות על תושבי הפריפריה. ההתעקשות שאינה גזענית לא עזרה לה.
"אחרי הבלגן ההוא אני לא אומרת שום דבר", היא נחרצת. "הספיקה לי ההתנפלות ההיא. חטפתי ולמדתי ועכשיו אני סותמת. יש שחקנים שמדברים, וזה חשוב שהם מדברים, אבל אני למדתי לקח מהטראומה הנוראית ההיא. מה שכן – חייבים להחזיר את החטופים לפני כל דבר אחר. אין על זה בכלל שאלה".
אבל כשזה נוגע לגיל, לשינויים שהוא מביא ולמקום של נשים בתעשייה – היא דווקא מדברת, ובכנות. "הרגשתי שאני לא מקבלת יותר תפקידים", היא אומרת כמי שנמצאת בתחיל העשור השביעי לחייה. "אני מרגישה שזה גיל שלא כל כך יודעים איך להתייחס אליו. את לא מספיק מבוגרת ומצד שני לא צעירה מדי. אני חושבת שלשחקניות יש משום מה עדנה בגיל 70, אז אני צריכה לחכות עד אז. זה רק עוד מפגש עם הגיל ועם העובדה שהעולם הוא צעיר. ראיתי המון שחקניות מבוגרות שמשחקות תפקידים נהדרים – כמו תיקי דיין, אודיה קורן, סנדרה שדה ומיקי קם. אני אומרת לך, גיל 60 הוא גיל הסתגלות להתבגרות, לזקנה. חייב לבוא איזה שינוי. לא יכול להיות שיש פחות תפקידים לגיל הזה".
עם ההתבגרות החיצונית את מסתדרת?
"זה לא כיף. אני בעיקר בוהה בזה בתמיהה במראה - בקמטוטים האלה שמופיעים על הפנים, בקווים המודגשים של הגיל. הצורה של הפנים משתנה, הכול נכנע לגרביטציה. אני מקווה שאני אחיה בשמחה עם הקמטים שלי, ואני לא אמצא את עצמי מנסה להרים או לנתח. אני לא משתגעת על בוטוקוס. אני לא אוהבת את איך שזה נראה. בינתיים זה לא מה שחשוב לי למרות שאני יודעת שבארצות הברית הן עושות את כל ההרמות האלה כבר מגיל 35. ניסיתי פעם בוטוקס, אבל הפנים שלי היו כל כך משונות עם זה".
אין מה לעשות, לא נעים להזדקן.
"ממש לא כיף. הכול מצ'טקמק, מה יפה בצ'יקמוק? הכול מתקמט ונופל ונכנע. חבל שלא המציאו דרך אחרת להתבגר. האצבעות נראות פתאום שונה והעצמות יותר חלשות. הסתכלתי וראיתי פתאום אצבע ביד שנראתה לי מאוד מבוגרת. אתה כאילו מסתכל על עצמך מהצד, ואומר, זה לא יכול להיות, העור המידלדל הזה, הברווזי. זה כמעט טרגי מה שקורה לגוף. תמיד מישהו יותר מבוגר יגיד לך, 'חכי, חכי, את רק התחלת. תראי מה עוד מחכה לך'. אני מקווה שאני אתרגל לזה.
"ידעתי שברגע שהמחזור ייפסק, זה יהיה נקודת אל-חזור. הבלאי מתחיל, מתחיל כל החוסר חיות בגוף. העור נהיה יותר יבש, הוורידים יותר בולטים. אתה מסתכל על עצמך בראי ואומר, מי זה האיש המוזר הזה שמסתכל בי מהראי".
אז את מטילה וטו על ניתוחים והזרקות?
"קשה לי להאמין שכל מי שמנותחת מרגישה צעירה. את הבטן היא לא מתחה. היא צריכה להסתכל על הבטן שלה, על הידיים, על הרגליים, על הצוואר. אני אומרת, מה מחכה לי עם הצוואר, אלוהים אדירים? אני לא חושבת שיש לי כוח להיות עבד של טיפוח ושל הרמות ושל זריקות".
על מה את חולמת?
"החלום שלי עכשיו הוא להיות בריאה נפשית ופיזית, להיות שמחה בחלקי. זה התחיל עם גידול השפיר שהתיישב לי על עצבי הראייה לפני 14 שנים. אני לא הולכת על המחלות הקטנות. אני הולכת על הבומבות. יש לזה גבול. אני מקווה שאני לא אחטוף כל עשור או כל כמה שנים טובות עוד מחלות. אני לא מוכנה להיכנע לפטרן הזה".
