בשישי בערב ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי בריאיון שערך קושמרו עם ההורים של לירי אלבג, התצפיתנית שמוחזקת בשבי חמאס.
אמא שלה הישירה מבט למצלמה וקבעה בלי למצמץ: "לירי חוזרת".
האמונה הפנימית הנחרצת שלה הדביקה גם אותי.
האמנתי לה בכל ליבי שלירי חוזרת, ואיתה כל החטופים.
מד האופטימיות שלי עלה.
במוצ"ש הגעתי לעצרת למען השבת החטופים בכרמי גת.
כשהסתובבתי בין ההמון לא יכולתי לפספס את המחויבות העמוקה של האנשים לאירוע, אבל גם את העייפות שבעיניהם.
החולצות שעליהן הודפסו תמונות החטופים כבר מרופטות.
הסיכות הצהובות שחוקות ורופפות.
קריאות ה"עכשיו! עכשיו!" חלושות וכואבות.
עבר כבר כל כך הרבה זמן.
הגב שלנו מכופף מכובד הייאוש.
ובכל זאת, אנשים הגיעו. אנשים הרימו שלטים. אנשים צעקו.
בעיקר, אנשים נאחזו בכל פירור אופטימיות שיכלו למצוא.
בסוף העצרת הוקראו שמות כל החטופים.
עמדתי מהצד, ועם כל שם הרגשתי איך נושר ממני עוד גרם תקווה.
מד האופטימיות ירד.
ואז, חדשות על עסקה.
הטלוויזיה דלוקה.
חיימקה זרוק על הספה בסלון, כוסס ציפורניים.
ואני מסתובב בבית עם הקטנה על הידיים. הלוך-חזור מהמטבח-לסלון-למרפסת, כמו מוכה שיגעון. לא מצליח לעכל את החדשות.
הנפש לא יודעת את עצמה מרוב התרגשות.
הבטן מתהפכת.
בסוף אני רק מחבק את הקטנה חזק, מדגיש את השם שלה ומספר לה: "שמעת דרור? יש עסקה! החטופים חוזרים! אמן!".
מד האופטימיות עלה.
בלילה, אני לא נרדם.
אני מרגיש הקלה מטורפת ועם זאת משקל עצום שהתיישב עליי.
הגוף קפוץ ומתוח ועם זאת מלא בציפייה לטוב.
כי העסקה הזאת, מרגשת ככל שתהיה, מביאה איתה כל כך הרבה חרדות. חששות. התמודדויות.
איך בכלל מתחילים להכיל את זה?
אני מנסה להגדיר לעצמי מה בדיוק אני מרגיש אבל לא מצליח.
אולי רגש חדש שעוד לא המציאו לו שם.
אני מוצף במחשבות ובשאלות קשות, שלאף אחד עוד אין תשובה ברורה עליהן –
מי חי? מי מת?
באיזה מצב הם יחזרו?
מה עם מי שלא נכנס לרשימה?
אלוהים, זו הסלקציה הנוראית בעולם.
איך נצלח את התקופה הזאת עד שכולם יחזרו, ו... האם כולם יחזרו?
מד האופטימיות ירד.
ואז אני נפגש עם יערי ויגדר. אשתו, ענבר, נרצחה בפיגוע ביפו כשהיא עוטפת במנשא מנומר את ארי, התינוק הקטן שלהם.
אנחנו מטיילים בתל אביב והוא מדבר על ארי בעיניים נוצצות.
הוא מספר לי על ההתגייסות המטורפת של כולם אחרי ששמעו את הסיפור שלהם.
"המקרר שלי מפוצץ באוכל מאנשים שאני אפילו לא מכיר".
בעיקר הוא מזכיר לי את כוחם העצום של החיים.
מד האופטימיות עלה.
בצהריים מתחילות להגיע הודעות על כך שחמאס מקשיח עמדות. העסקה בסימן שאלה.
ידענו שדברים יכולים להשתבש ברגע האחרון.
המד ירד.
וככה, כבר שנה ומשהו, נדנדת האופטימיות שלנו עולה ויורדת.
הדברים הרי משתנים על בסיס שעתי.
רגע אחד אנחנו רואים חתיכה של יבשה.
רגע שני אנחנו מרגישים שכבר לא נצא מזה לעולם.
אימה לצד אמונה.
חלום בלהות לצד דמיונות מאושרים.
והטלטלה התמידית הזאת מתישה.
כמו נדידה אינסופית בתוך המנעד הזה שבין ייאוש לתקווה.
אפשר להשתגע.
מצד אחד, אנחנו מתעקשים להיות אופטימיים, אחרת אין לנו למה לקום מחר בבוקר.
מצד שני, אנחנו כבר למודי אכזבות. לא רוצים לצפות לשווא. לא רוצים להתרסק שוב.
אז אנחנו שומרים על מרווח ביטחון.
מה המינון המדויק והנכון של אופטימיות?
מתי היא מוצדקת ומתי גובלת בעיוורון?
רוב הזמן אני עסוק בלמקם את עצמי על הסקאלה הזאת.
והאופטימיות כל כך זהירה פה. שבירה. נפיצה.
כמו בועת סבון שמתפוצצת כשאוחזים בה חזק מדי.
ובמתח הזה אני חי. כולנו חיים.
ועדיין, כשאנחנו חוזרים אחורה בזמן, אנחנו מגלים שיש לנו סיבה להיות אופטימיים.
נכון, גם זהירים ומפוכחים. אבל אופטימיים.
אני נזרק להקלטה מצמררת של ה-BBC. דיווח מ-1945, ביום השחרור של מחנה הריכוז ברגן בלזן בגרמניה. רב צבאי לצבא הבריטי עורך תפילת ליל שבת תחת כיפת השמיים באמצע המחנה. מסביב ערמות של גוויות שעוד לא פונו. אלפי יהודים מתים ששוכבים לנגד עיני המתפללים. במהלך התפילה כמה מאות מתקבצים יחד, ובמודעות מוחלטת לעובדה שמתעדים אותם, שרים במאמצים אדירים את "התקווה". שכולם ישמעו: "כל עוד בלבב פנימה... עוד לא אבדה תקוותנו".
