ב-7 באוקטובר, צלם העיתונות זיו קורן קיבל על עצמו את תפקיד המתעד הלאומי. עוד כשאף אחד לא הבין מה קורה, הוא לקח את המצלמה שלו, עלה על האופנוע ויצא דרומה בידיעה ברורה שלא משנה מה קורה - הוא שם כדי לתעד אותו. "מאז אני בתחושה שיש לי זכות גדולה לתעד את התקופה הזאת בצורה אינטנסיבית ומשמעותית", הוא אומר בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות". "אלה רגעים קריטיים. כמו מרד בר כוכבא, כמו מלחמת השחרור. זה ספר היסטוריה שכותב את עצמו, ואני נמצא שם עם מצלמה".
שיחה מיוחדת עם הצלם זיו קורן
(צילום: סנטרל הפקות)
קורן, שזכה בשבוע האחרון בפרס INFINITY של איגוד הצלמים הבינלאומי ISP, מלווה זה חודשים את המשפחות, הפצועים, הלוחמים והחטופים שחזרו. הסיפורים שהוא מביא חורכים את העדשה והלב.
אחד הסיפורים שטלטלו אותו במיוחד הוא של זיו עבוד, ששכבה שש שעות תחת ערימה של גופות במיגונית בעוטף עזה. היא איבדה שם את אחיינה ובת זוגו, וחזתה באהובה, אלי-ה כהן, נלקח בשבי.
"היא סיפרה לי את זה בפעם הראשונה כשהגיעה לתערוכה שלי," נזכר קורן. "שאלתי אם תהיה מוכנה לחזור איתי למיגונית ההיא. היא הסכימה. צילמתי אותה שם, במקום שבו הכול קרה".
כשהתבשר לה שאלי-ה חוזר מהשבי, היא שלחה לו הודעה: "אני רוצה שתהיה שם".
"התיעוד מהרגע שהוא התיישב בפעם הראשונה בבית שלו, אחרי 500 ימים בשבי – הוא לא הצליח לעצור את הדמעות. כל המשפחה פרצה בבכי ושמחה. ניסיתי לא להפריע. צילמתי כמה תמונות ויצאתי החוצה. זה רגע ששייך להם", נזכר קורן.
כמעט כל תמונה של קורן בשנה הזו נושאת מאחוריה סיפור בלתי נתפס. אביגיל עידן שנחטפה לעזה לאחר שהוריה נרצחו. אמילי הנד, שנחטפה ללא ההורים שלה. ועמית סוסנה – שורדת השבי שדיברה בקול צלול על הפגיעות המיניות שעברה.
"העדות של עמית חשובה מאין כמותה. לצערי, יש נשים וגברים שנפגעו מינית ב-7 באוקטובר, והם כבר לא בחיים בשביל לספר".
ולצד הסיפורים האלה, מגיע גם סיפורם המטלטל של אליי ואריאל גולן ובתם יעל – ששרדו את מתקפת הטרור בכפר עזה כשהם פצועים אנוש. "הם נשרפו בתוך הבית כשמחבלים זרקו בלון גז בוער. כשהם ניסו לברוח, שמעו את המחבלים מעבר לדלת. הם הבינו שאין לאן. רצו לצד השני של הבית, קפצו מהחלון, ורצו קילומטר פצועים עד שער הקיבוץ".
קורן פגש את יעל, התינוקת, בבית החולים: "צילמתי אותה בהסכמה, אבל לא פרסמתי את התמונה עד שההורים יתעוררו. כשאליי ואריאל התעוררו, ביקשתי ללוות אותם. מאז – אני איתם".
הוא ליווה את יעל בצעדיה הראשונים. תיעד את הקשיים, את חבישות הלחץ, את הרגעים שבהם ניסו לחזור לחיים. "זה לא נתפס. מקלחת לתינוקת כשכל אחד מההורים עטוף בתחבושות וחליפות לחץ. כוח רצון אדיר".
כשהם עברו להתגורר זמנית ברמת גן, הוא המשיך לבקר. וגם ברגע המרגש מכולם – הלידה: "נסעתי להגיד שלום, ואז גיליתי שהילה בהריון. אריאל התקשר אליי בלילה: 'אנחנו בדרך לסורוקה'. עליתי על האופנוע וטסתי. הם קראו לו יפתח – 'כי זה פתח לתקופה חדשה', היא אמרה לי".
