כש"כן", סרטו החדש של נדב לפיד קיבל "לא" מפסטיבל קאן, רבים בקהילת הקולנוע הבינלאומית הגיבו בתדהמה. כמי שנחשב לאחד הקולנוענים הבולטים הפועלים כיום בעולם, הבמאי הישראלי הרוויח ביושר את קבלתו למועדון החברים היוקרתי של קאן, ודחיקתו מחוץ לתוכנית הרשמית העלתה תהיות על המניעים שהביאו להחלטה המפתיעה. למרות זאת, "כן" הוצג היום (ה') בבכורה בריביירה הצרפתית כחלק ממסגרת הנלווית שבועיים של במאים, ובסיום ההקרנה התעלומה נותרה בלתי-פתירה. אולי אין מדובר בסרטו הטוב ביותר של לפיד, אך הוא בוודאי הנועז והעוצמתי ביותר שלו. נועז ועוצמתי מדי כנראה עבור הנהלת הפסטיבל, ובוודאי לא פחות טובה ביחס לאחרות ששולבו בתחרות. יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה, גם אם ממש-ממש משתדלים כמו במקרה של האוצרים הצרפתים, ואף יותר מכך כשמדובר בצופים ישראלים.
לפיד החל לכתוב את התסריט ל"כן" לפני מספר שנים ובאמצעותו ביקש לבחון את היחס בין אמנות, לאום וכסף, מתוך נקודת מבטו כיוצר על רקע החברה המסואבת סביבו. על רקע טבח 7 באוקטובר, והמלחמה שפרצה בעקבותיו, שכתב הבמאי את העלילה והתאים אותה למציאות העכשווית העגומה, המפחידה. מה שמתחיל במסיבות זימה מופרעות ומושחתות בווילות בתל אביב נמזג בהרג ההמוני שמתרחש מעבר לגדר ברצועת עזה, והכך מתוך החוויה האישית של גבר ישראלי פגום ומצולק נפשית, ולעתים גם פיזית. כמו כל ישראלי בצל האירועים הקשים ששרטו אותנו כאינדיווידואלים, וכן את רוח האומה. הסרט מתחולל בסדקים הללו שבין בני האדם, לחברה, למדינה, שהולכים ומעמיקים ומתרחבים בעקבות הטראומה. בחיפוש נואש אחר שקט ושלווה, או להבדיל, מופע ראווה. נחמה, או נקמה.
בהתאם למורשת הקולנועית של הבמאי, הגיבור הוא בן דמותו, וגם הפעם הוא מכונה י' - כמו בסרטו הקודם "הברך" (יואב ב"מלים נרדפות" ו"הגננת"). אמן המיצג אריאל ברונז מגלם אותו, ולצדו אפרת דור כבת זוגו הרקדנית יסמין, ואם בנו התינוק נח. על מנת להתפרנס בכבוד, השניים עוסקים בעבודה לא-מכובדת כבדרנים באירועים רהבתניים של האליטה הישראלית המסואבת. מסיבות חשק ונשק בהשתתפות אנשי עסקים, פוליטיקאים וקצינים שאותם הם משרתים ככלי להתענגות, פרוורטית ככל שתהיה. זוהי עבודה מושחתת ומשחיתה. משלח יד, רגל, לשון, אוזניים וכל אבר אחר בגופם שמוקדש לשימושם של הלקוחות. כל זאת לצלילי להיטי פופ-טראש מהניינטיז שמהדהדים רסיסים מפסקול חייו של לפיד (המלווים גם את סרטיו).
האירועים הרהבתניים הללו גודשות את חלקו הראשון של הסרט הארוך הזה (שעתיים וחצי בסך הכל) והם כוללים סצנת פתיחה תזזיתית, צבעונית ופתיינית שבסופה הגיבור מוצא עצמו בדו-קרב מוזיקלי עם הרמטכ"ל, או מסיבת יום עצמאות גרנדיוזית שבה ניתן להבחין בגברת שמזכירה את מירי רגב, אשר רוכבת על גבו של י'. הסצנות הללו שופעות תחבולות חזותיות טעונות שמדגישות את תחושת הבוז של הבמאי ודמויותיו - מעין בוני וקלייד בגרסת כחול לבן - כלפי החברה הגבוהה והמתבהמת. התפנית בעלילה מגיעה כשאוליגרך רוסי שצץ באחד האירועים, מכריז על ייסודה של ישראל החדשה שמונעת משאיפה לניצחון מוחלט, או במלים אחרות - נקמה. ברוח זו הוא שוכר את י' לצורך הלחנת המנון חדש לאומה המדממת, שמעוניינת לצמוח מחדש מגופתה המרוטשת של אוכלוסיית עזה. המנון שמתכתב ישירות עם "הרעות" של ארץ ישראל הישנה והטובה. יותר.
בחיפוש אחר השראה, יוצא המוזיקאי למסע בנגב ובעוטף עזה בחברתה של אהבת נעוריו (נעמה פרייס, רעייתו של לפיד), ואיתה הוא חולק רגעי חיבה בעודם צופים בעשן המיתמר מעבר לגדר. המסע הזה בדרום המדינה הוא גם מסע לתוך הנפש המיוסרת שלו שאינה מצליחה להגיע לאיזון. לא דרך האמנות, לא דרך הכסף. אפילו לא דרך האהבה, או האבהות. לפיד לא מציע פתרונות הגיוניים או מעשיים, אבל דרך דמות הגיבור הליצני - שמעוצבת כצ'רלי צ'פלין מתוצרת הארץ - הוא מנסה להמחיש את המשבר האקזסטנציאליסטי שלו, שלנו, על שלל הרגשות והדחפים שבקעו מתוכנו אחרי 7 באוקטובר. רובנו לא הצלחנו להגיע לאיזון והשלמה רציונליים, וגם "כן" מתנער מכל ניסיון לספק אותם עבורנו, ולא מציע לנו ולעצמו מפת דרכים או תוכנית להתרת הקונפליקט. וגם לא להכחשתו.
ביצירתו המרעידה והמטלטלת, לפיד שם אותנו על ספת הפסיכולוג ומאלץ אותנו לחפור עמוק בתוכנו, ומשם צפות כל הרעות החולות, מחלות הנפש והפסיכוזות שלנו הישראלים, ביחד ולחוד. ישראל של לפיד היא מדינה בהפרעה, והסרט הוא איור הרורשך שלה ושל כל אחד מאיתנו. הוא מעמת אותנו עם התת-מודע המשוסע של כל אחד ואחד מאיתנו שהתערער לחלוטין בעקבות 7 באוקטובר, וזאת אל מול המודע הלאומי עליו אנחנו מתרפקים בחיפוש אחר גאולה: הדגל, סמלי השלטון, הממשלה, הצבא, אחדות השורות, והמאמץ המלחמתי. כל אותם תכנים שמתכנסים בתוך ההמנון החדש שנועד להחליף את "התקווה" שלנו ב"אבדון" של הפלסטינים, ולרומם את רוחנו.
"כן" הוא פרופיל פסיכולוגי מורכב של אזרחים ישראלים שמנסים לחיות את חייהם, ולאוהב את אהוביהם, ולא מסוגלים לעשות כן על רקע טראומת 7 באוקטובר, ועם רצף העדכונים על ההרג ההמוני מעבר לגדר, שמהם הם מנסים להתעלם ביומיום. אבל לפי לפיד, המוות בעזה מחלחל לשגרת החיים בתל אביב והוא בא לידי ביטוי בהתנהגות מוטרפת ואינפנטילית של בני אדם שמדברים לעצמם, מקשקשים בג'יבריש, שרים במקלחת ונוגעים בעצמם. ואז באחרים. זוהי התמסרות מוחלטת ונטולת-רסן לתשוקות האיד, בלי לדפוק חשבון. אולי רק לחשבון הבנק. כמה מהסצנות הקיצוניות בסרט מתארות באופן בוטה במיוחד את התסמינים הפרוורטיים הללו לתסביך שאנחנו לא מצליחים לפתור - לא כבני אדם, ולא כמדינה.
במתח הזה שבין פיצול האישיות של הישראלים למחלת הנפש של המדינה, צפה שוב ושוב הנטייה שלנו לדה-הומניזציה. לא רק של הפלסטינים, אלא של בני אנוש ככלל. במקרה של האליטה המסואבת זה בא לידי ביטוי בדמות פטישיזם. כמה מהסצנות החזקות, והקשות לצפייה בסרט, מהדהדות את יצירת המופת המבעיתה של פייר פאולו פאזוליני "סאלו, או 120 ימי סדום" שתיארה את ההתבהמות של אנשי השלטון באיטליה הפשיסטית וחדוותם הפטישיסטית בדמות עינוי, השפלה והתענגות על הגוף חסר-הנשמה.
זה קורה גם ב"כן", אלא שבמקרה זה בני האדם מחפיצים את עצמם לרשות האחר. לא בכפייה, אלא בניסיון נואש לגונן על עצמם מהשלכות הטראומה, החרדה הקיומית, ההתפרקות מבפנים. הם מתמסרים בהסכמה כחפצים עבור האחר ואומרים "כן!". וכשזה קורה, תמיד יש מי שינצל זאת - אנשי עסקים ערמומיים, או ראש ממשלה. וזהו גם התסביך שמתחולל בתוך הקרביים של לפיד, וגם של בן דמותו י' שבאחת מהסצנות היפות ורבות-העוצמה בסרט קורא קריאה מרה לאמו המתה (מחווה לאמו של הבמאי ערה לפיד, שגם ערכה את סרטיו הקודמים) ומבקש ממנה מחילה. "סליחה שאני פחדן", הוא מייבב לבדו באמצע המדבר.
זה לא מפתיע שסרטו של לפיד מאתגר וקשה לצפייה, לא רק עבורנו הישראלים. הוא אינו מיישר קו עם דפי המסרים של ממשלת ישראל, אבל גם לא של תנועת הווק במדינות המערב. מצד אחד הוא מציג קליפ מצמרר של ההמנון החדש על רקע תיעודים של הפצצות צה"ל בעזה, ומנגד יש בו סצנה אחת מטלטלת ומנפצת-לב ובה מונולוג שמשלב את תיאורי הזוועות שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, והתגובה השטחית והצבועה של הפרוגרסיבים מעבר. כמו בכל סרטיו, גם פה הבמאי מביע אהבה גדולה למולדתו, לצד קינה על אובדנה. ביקורתי ככל שהוא, ב"כן" אין הגיון עלילתי, או תבנית סיפורית. הוא נועד כדי לשפוך את הקרביים על המסך. להרגיש.
בשיחה אחרי ההקרנה בקאן סיפר לפיד כי הצילומים שהתנהלו בחלקם תחת מתקפות הטילים של חיזבאללה ואיראן במקביל לאיומים אפשריים מטעם משרד התרבות ששותף במימון הסרט (לצד גורמים בצרפת, גרמניה וקפריסין). "צילמתי בארץ אויב שהיא ארצי", אמר, אך עמד על הצורך להתנגד ולקחת סיכונים כקולנוען אל מול המציאות, ולא רק בדיעבד כהיסטוריה. "זה מה שמבדיל בין פחדנים לחסרי-פחד", הצהיר. "כן" הוא אולי לא סרטו הטוב ביותר של לפיד, אבל הוא הנועז והעוצמתי ביותר. אמא בוודאי גאה. פחדן הוא לא.
