בימים אלו, רגע לפני חג הפסח, שרה פון שוורצה עושה את אחת החזרות האחרונות שלה להצגה "תכנית כבקשתך" שתתארח בפסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו בחול המועד, ביפו העתיקה. מדובר במחזה ללא מילים שמאפשר הצצה לחייה האפרוריים של אישה בודדה בשנות ה-50 לחייה, שחוזרת הביתה לאחר יום עבודה ומנסה למלא את הזמן בשגרה פשוטה - תולה את המעיל, מחליפה בגדים, חותכת ירקות, צופה בחדשות, מפסלת בחימר, מסדרת את הבגדים ליום המחרת, ומכינה את הצלחת לארוחת הבוקר. עם סוף מעורר מחשבה ואולי גם דאגה, המחזה הוא למעשה פורטרט מכמיר לב של בדידות, כזה שגורם לצופה להרגיש לפעמים נבוך על כך שהוא מציץ לתוכו.
אבל דווקא מתוך זה - איתמר לוריא, בן זוגה של פון שוורצה ובמאי ההצגה, מתבונן בה מקרוב ומרגיש מרוצה. "זאת הצצה לבדידות של כל אדם", אומרת פון שוורצה על הבחירה להעלות את המחזה של פרנץ קסווייר קרויץ, ולהעתיק אותו למציאות המטורפת שלנו שזולגת לתוך הסלון שלה. "התקופה הזאת נורא קשה לכולנו עד שלפעמים נדמה שנגמרו לנו המילים".
בחרת במחזה רק כי המציאות משאירה אותך בלי מילים?
"בחרתי בו כי הוא גם מאוד מייצג בעיניי את הגבולות המקובלים בתרבות הגרמנית, שבהם ביתך הוא מבצרך אל מול המציאות הישראלית שזולגת כל הזמן לתוך הבית הפרטי. גם אם האדם מנסה לברוח ממנה. בארץ תמיד יש רעשים בחוץ, תמיד מישהו מתקשר, צופר או נכנס. בגרמניה של שנות ה-70, שבה נוצר המחזה, הכול נהיה אידיאלי, הכול היה בונבון, והיום לצערנו זה לא בונבון. אני מורידה לגמרי את ההגנות שלי בהצגה כדי שהקהל יראה בי את עצמו", מספרת השחקנית שנולדה בגרמניה בסוף שנות ה-60.
"אנחנו משתדלים לקיים סדר יום מסוים שמרים אותנו מהמצב", היא ממשיכה. "זאת האפשרות היחידה שבה אתה יכול לקבל את הכאוס, לא רק לבכות עליו. כאוס תמיד היה כאן ותמיד יהיה. עכשיו אנחנו באמצע גל הסירחון, והיו כבר גלים של סירחון בהיסטוריה, וצריך לצוף עליו עד שהוא יעבור".
את מאמינה שזה יחלוף?
"כמו כל דבר שעובר. כשדברים נוראיים קורים, כל מה שנותר לך זה לחבק ולעזור למי שאתה אוהב. אני לא מרגישה שהוכרעתי. עברתי חוויה מטלטלת של מפרצת שכמעט התפוצצה וכמעט גרמה לי למות", היא נזכרת באירוע שקרה לפני כשלוש שנים ועליו עוד נדבר בהמשך, "ואני מסתכלת על החיים קצת אחרת ומשתדלת להאמין שמשהו פה ישתנה".
לא קשה לשחק 50 דקות בלי להוציא מילה?
"אני לא חוששת מזה, ואני מקווה מאוד שיאהבו את ההצגה. אני חושבת שהמחזה הזה משחק עם המושג אמנות, והוא מוביל אותך לשאול מה זאת אמנות".
"דאגתי אם יש לי עדיין את ויוויאן, ואיך שהתחלנו ויוויאן ישר יצאה"
פון שוורצה, 56, מהשחקניות המוערכות והעסוקות בארץ, נולדה במינכן להורים נוצרים-פרוטסטנטים שהתגיירו ועלו לישראל. כבר שנים ארוכות שהיא משחקת ומביימת בהצלחה גדולה בתיאטרון הקאמרי, אחרי ששיחקה גם בתיאטראות אחרים, ומככבת בסדרות טלוויזיה כמו "זגורי אימפריה" ו"טהרן" ובסרטי קולנוע. כבר למעלה מ-15 שנה שהיא ולוריא נמצאים בזוגיות, זאת על אף פער של כמעט 15 שנה שמפריד ביניהם.
בתקופה האחרונה משחקת פון שוורצה בהצגה "בני אדם" ("מחזה מדהים על הטבע האנושי"), ובשבוע הבא היא גם תעלה לשחק במחזה "החולה ההודי" מאת רשף לוי, שבט משחקים גם תום אבני, עידו טאקו, מוטי כץ ויונתן הורנצ'יק ("זאת הצגה על משפחה שנמצאת בקריסה, והסיטואציה הזאת מאוד מזכירה את התפרקות העולם שאנחנו מכירים"). בקולנוע הצטלמה פון שוורצה ל"כביש הסרגל" שביימה מיה דרייפוס, "פינק ליידי" של מינדי ארלין וניר ברגמן ו"אבודים בשטחים" של נדב שלמה גלעדי שייצא בקיץ.
אבל אולי את המעריצים ירגש יותר מכל העובדה שלפני כשנה סיימה פון שוורצה את הצילומים לעונה החדשה של "זגורי אימפריה", שם היא מגלמת את ויוויאן אם המשפחה. העונה הזו, השלישית בסדרה, צפויה לעלות כעשור לאחר שנגמרה הקודמת. "זה היה מדהים", היא מספרת "נכנסנו לחדר ותוך שתי דקות כאילו לא עברו השנים. זה ממש משפחה שנפגשת, והדינמיקה מיד מורגשת. דאגתי אם יש לי עדיין את ויוויאן, ואיך שהתחלנו ויוויאן ישר יצאה. אני בכלל מרגישה שכל דמות שעשיתי נשארה איתי קצת. לי ולמאור (זגורי, י"ב) יש חיבור מיוחד. זה כמו שבא דובי גדול ומחבק אותך. הוא נותן לך הוראות חכמות. זה כמו לנגן עם מישהו שניגנת איתו נהדר שנים. יש בינינו כבוד ואהבה".
7 צפייה בגלריה
"איבגי עשה מעשים אסורים, אבל זה לא הופך את כל כולו למפלצת". מתוך "זגורי אימפריה"
(צילום מסך, HOT)
מעל העונה הזו מרחפת היעדורתו של השחקן משה איבגי, ששיחק את אבי המשפחה ובן זוגה, ושהיה לאחד הכוכבים הבולטים של הסדרה. אך כשנה לאחר שידור העונה הקודמת, התלוננו מספר נשים שאיבגי הטריד אותן מינית, ובהמשך הוא הורשע בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית. "הוא קיים בסדרה, אבל לא נמצא. נהניתי מאוד לשחק איתו, אבל הסיטואציה ברורה", היא מתאמצת לברור מילים.
"אם מישהו נפגע ממך, אתה צריך לבקש ממנו סליחה, ואיבגי לא ביקש סליחה. הוא עשה מעשים אסורים, אבל זה לא הופך את כל כולו למפלצת. בכולנו יש גם רע וגם טוב. מהפכת MeToo היא שינוי חברתי שחל על כולנו, לא רק על אנשים ספציפיים. כולנו אפשרנו להתנהגות מסוימת לקרות. אתה מבין שיש דברים שלא צריכים להיעשות ולהיאמר, וטוב שכך. מה הבעיה לשאול מישהו אם אפשר לחבק אותו. יש בזה משהו נורא יפה כשאתה מחבק בעיניים ומבקש רשות לחבק.
"כש-MeToo נכנס, מהר מאוד הבהרתי לעצמי שאני לא הולכת לתלות את כל האנשים שהכרתי, כי יכולתי לתלות חצי מהם. אני גם אוהבת חלק מהם. הבנתי שמה שבא לי זה לבחון מחדש את המרחב האישי שלי בתוך השיח. וזה היה שיעור טוב. כשהייתי צעירה הטרידו הרבה וזה הפריע לי. לא אמרתי 'לא', אבל לבשתי בגדים יותר גדולים, גם השמנתי. לא אהבתי להיראות טוב והייתי יפה אז. לא הבלטתי את הנשיות. הרגשתי שאת מסתובבת בעולם ויד כל בך, כולם מנסים לגעת, וזה לא נעים. הייתי נערה יפה, ויד כל הייתה בי. את עסוקה הרבה בלהדוף ולהימנע, ולחשוב איך לא להיכנס לחדר ההוא. אני מאוד מבינה מה שהרגישו הנשים מאיבגי. אם הייתי נחשפת למשהו שאיבגי עשה כמובן שלא הייתי שותקת".
בעבר סיפרה גם פון שוורצה כי היא בעצמה מתמודדת עם פוסט טראומה בעקבות פגיעה מינית שעברה בילדותה. "אז לא ידעו לטפל בזה, מה שאמרו זה: 'תתרחקו מאותו בן אדם'", היא נזכרת. "אלו היו הכלים אז. אמא שלי מנעה את הכניסה של האיש שפגע בי והיה קרוב משפחה לבית שלנו, אבל כל ילדה חמישית וכל ילד חמישי מוטרדים. הפוסט טראומה איתי ולא יכולה להיעלם. זה קרה לי בגיל שש ועליי זה מאוד השפיע. אני כן יכולה להגיד שהיום זה פחות שולט בי".
"הדיאלוג שלי עם המוות הוא אחר"
לפני כשלוש שנים חוותה פון שוורצה טלטלה ששינתה את חייה. היא איבדה את ההכרה במהלך חזרות להצגה, ודי מהר התבררה הדיאגנוזה: פון שוורצה מסתובבת עם מפרצת בעורק הראשי במוח - מפרצת שלא דיממה אבל סיכנה את חייה. "אלוהים אהב אותי ונתן לי לגלות את זה לפני הדימום ולא אחריו", היא אומרת. "נפלתי על פינה של ברזל ביום שבת אחרי הסילבסטר, באמצע חזרה עם שחקנים על 'תמונות מהוצאה להורג', מחזה שאני מאוד אוהבת. הם הביאו אותי לבית חולים באמבולנס, והרופא כמובן חשב שאני מסטולית מה עוד שבאתי עם תלמידים שהיו לבושים די מוזר.
"הגעתי למיון מחזיקה את הגבה שתהיה חתיכה אחת, והרופא הסתכל עליי ושאל, 'שתית?' 'לא', אמרתי לו, 'הייתי במקום הלבן'. ואז הוא הסתכל עליי, ושוב שאל, 'שתית אתמול?'. הוא לא איבחן אותי ולא עשה לי סי-טי מוח, אלא שלח אותי הביתה בלי לאבחן שיש לי זעזוע מוח קשה. כנראה שהמוח אותת שהוא במצוקה ואז הופרש חומר הזייתי וככה ניצלתי.
"בלילה הרגשתי עוד פעם נורא וחזרתי למיון. הרופא היה אותו רופא. תחשוב כמה שעות הוא היה שם בלי הפסקה. אמרתי לו, 'משהו לא בסדר איתי. תקשיב, אני מכירה את המוח שלי', והוא עדיין לא האמין לי. עשה לי צילום יד ושלח אותי הביתה בוכה. הוא אמר לי, 'תלכי לקרדיולוג', והקרדיולוג הוא היחיד שלקח אותי ברצינות והציל לי את החיים. באתי אליו וסיפרתי לו על המקום הלבן שהגעתי אליו, שראיתי שאין לי גוף ואמרתי לעצמי שאני מתה. הוא שאל אותי, 'לא לקחת סמים?' אמרתי לו 'לא', והוא אמר, 'תקשיבי, אני בודק לך את הלב ואחרי זה את המוח. כי אם יש מצוקה לבבית או מוחית הגוף מפריש חומר הזייתי'. עשיתי הולטר לב, חזרתי אליו, והוא אמר לי, 'עכשיו את הולכת לעשות סי-טי מוח".
באיכילוב?
"לא, באיכילוב לא גילו את זה בגלל רשלנות פושעת. קודם אני ואיתמר נסענו לזכרון יעקב למומחה. לא ידעתי בכלל מה זו מפרצת, והוא הסביר לי שאני לא יכולה לעשות כלום, בטח לא לנסוע לחו"ל. אחרי שהוא הסביר לי מה שהוא הולך לעשות לי במוח, אמרתי לאיתמר, 'אין מצב שמישהו עושה לי את זה'. סגן מנהל שיבא היה אצלי בהרצאות שאני מעבירה וכתבתי לו. הוא אמר לי, 'תקשיבי, לא בגלל שאני משיבא, אבל יש אצלנו שיטה חדשה. בואי תדברי עם הרופא'. תפסו את זה בדקה ה-90, ואני מודה לאלוהים".
"אחרי הניתוח היא נרגעה ב-80 אחוז", אומר איתמר לוריא בן זוגה, בשיחה שאנחנו מנהלים בעת החזרה. "קודם היא הגיעה להתפרצויות כעס. היא הייתה כל הזמן במאבק והתווכחה, והיום היא הרבה יותר נינוחה. היא עדיין מתווכחת, אבל לא באותם ווליומים".
פון שוורצה: "קודם חייתי על 250 קמ"ש".
לוריא: "והיא גם לא מפחדת לטוס".
פון שוורצה: "אני עדיין תוססת, אני עדיין היפר-אקטיבית, אבל יש בי הרבה יותר שלווה פנימית. זה השפיע עליי גם לכתוב את הספר על שיטת העבודה שלי, 'הבמה ככלי ריפוי', שעורכת הגר ינאי".
בכמה ירד מפלס החרדה שלך מאז?
"אני שלווה ברמה של איתמר. עובדה שהתקפי החרדה לא תוקפים אותי על הבמה. למדתי לשלוט בהם, למדתי לנהל את זה. בגיל 20 שנאתי את כל העולם, והבמה הייתה כלי עבודה וכלי ריפוי".
7 צפייה בגלריה
"הוא באמת פרס בשבילי, אבל גם אני פרס בשבילו". שרה פון שוורצה ובן זוגה איתמר לוריא
(צילום: יובל חן)
את כבר לא מפחדת מהמוות?
"אני חושבת שכל אחד מאיתנו באה מתוך שושלת מסוימת. אבא שלי מפחד מאוד מהמוות ותמיד זאת הייתה סוגייה אצלי. תמיד אמרתי שאני לא רוצה לפחד מהמוות כמוהו. עכשיו הדיאלוג שלי עם המוות הוא אחר. אחרי זה דיברו איתי במושגים של שזירת זמן. אני הדבר הכי דיסלקט שיש. פיזיקה וכימיה הם מחוץ לזמן מבחינתי, ואחרי החוויה הזאת מצאתי את עצמי צופה בסרטונים של חוויות חוץ גופיות ושל פיזיקה קוונטית, וגיליתי עולם מרתק ומדהים. כל השאלות שהיו לי על החיים, על המשמעות, על המוות, על אהבה, כל השאלות נענו".
איזה שאלות היו לך על אהבה?
"כשהייתי במקום הלבן הסתכלתי ימינה, והרגשתי את איתמר והבנות, את האנשים שאני אוהבת. אמרתי, איך זה יכול להיות? הם אמורים להישאר למעלה כי אני מתה. מסתבר שבו זמנית הם שזורים גם פה וגם שם. פתאום אתה מבין שהגוף הזה הוא פלא. וחוץ מזה, כמה שאיתמר ואני אהבנו לפני, האהבה רק גדלה. איתמר הוא באמת פרס בשבילי, אבל גם אני פרס בשבילו. החיים שלנו יותר מקבילים מאז".
המשחק שלך השתנה מאז הניתוח?
"זה לא שאני עושה עכשיו ריקוד סטפס מדהים. מאוד דאגתי אם אני משחקת אותו הדבר אחרי המפרצת. זאת הייתה אחת השאלות ששאלתי את גלעד (קמחי, המנהל האומנותי של תיאטרון הקאמרי, י"ב), שמכיר אותי טוב, וגם את מאור זגורי. מאור אמר לי שאני משחקת יותר טוב. גם גלעד אמר לי, 'יש בך משהו אחר וטוב'".
"לקח לי זמן לחזור לתיאטרון אחרי הנפילה והניתוח, לא בגלל שהייתה לי איזו מגבלה, אבל הקאמרי נתן לי מעטפת. עשיתי הכול לאט. קודם לנהוג, אחרי זה לביים, ואחרי זה לרכוב על אופניים. הרופא אמר, 'את חוזרת לחיים נורמליים', אבל פחדתי שזה יחזור. שיחקתי מאז בשלוש הצגות, צילמתי את 'זגורי' ושלושה סרטים. זה היה יותר ההלם. אני לא חושבת שטכנית הייתה לי בעיה, אבל הרגשתי שוק".
7 צפייה בגלריה
"היום מאוד ברורה לי העובדה שיכולתי לא להיות - כולנו יכלנו לא להיות". מתוך "טהרן"
(צילום: באדיבות כאן 11, Apple TV)
כמי שצמחה כבר לא פעם מתוך משבר, פון שוורצה שואפת לראות גם במלחמה הנוכחית הזדמנות לצמוח. "משבר הוא הזדמנות לצמיחה מטורפת, מה שנקרא צמיחה פוסט טראומטית", היא אומרת. "יש דברים שהתעלמנו מהם, כמו גיוס חרדים, ועכשיו הבעיה מתפרצת. אני מודה להורים שלי שהביאו אותי ממקום שכולו סדר למקום שבו אין סדר, שבו הכול הוא החשיבה היא מחוץ לקופסה. הם לימדו אותי שבכל דבר רע יש גם טוב.
"העצב על הטבח והחטופים שנשארים בשבי חמאס יותר משנה וחצי אחרי הטבח הוא ענק. אני חושבת שהיה צריך להחזיר את כולם מיד וכמה שיותר מהר ולכן אני גם הולכת להפגנות כשאני יכולה. אנחנו על סף מלחמת אחים, אז בתוך הדבר הזה אולי כדאי שנשב ונסתכל בלבן של העיניים של הסיטואציה ובסוף נמצא פיתרון לפני שיהיה מאוחר.
"המלחמה תפסה אותי שבוע לפני יום ההולדת שלי. עשינו טיול מקסים בצפון ביום שישי, ומאז הכול השתבש, הכול נראה רע. מה שפעם הייתי כועסת עליו, היום אני בוכה בגללו הרבה יותר בקלות. אני כן מוקירה תודה על מה שיש למרות הקושי. גם השבויים מדברים הרבה פעמים על זה שבתוך כל הסבל היה משהו אחד שנתן להם תקווה. ויקטור פרנקל אמר את זה נורא יפה – אם אתה לא יכול לשנות את המצב, אתה יכול לשנות את הגישה שלך אליו, ואת זה אני מבינה היום מאוד יפה. היום מאוד ברורה לי העובדה שיכולתי לא להיות - כולנו יכלנו לא להיות".
