קיפי בן קיפוד, מוישה אופניק, קישקשתא וחביתוש חוזרים לחיינו – הפעם כבובות אספנים שמטריפות את הרשת. הכירו את וונדרפיג (WONDERFIG), חברה שמייצרת פיגרים מעוצבים של הדמויות הנוסטלגיות מהטלוויזיה שעיצבו את חיינו. "המטרה של 'וונדרפיג' היא, באמת ובתמים, לשמר תרבות ישראלית", מספרים בני הזוג נדב גבאי ושני נחומי גבאי מתל אביב, שהקימו את החברה.
"הדרך שלנו לעשות את זה היא קצת שונה ממה שנהוג בישראל, וזה דרך המסחור – מרצ'נדייז", הם מספרים. "בעצם יצרנו קשר עם חברות שמחזיקות בזכויות היוצרים של דמויות אייקוניות ישראליות, כמו תאגיד השידור כאן, ויצרנו שיתוף פעולה, שבזכותו אנחנו יכולים לייצר מרץ'. הדגש העיקרי כרגע הוא על בובות אספנות, 'פיגרים', ובהמשך יהיה גם ליין של חולצות שאנחנו עובדים עליהן עם המעצב הגרפי חן מכבי ופריטים נוספים".
"הכול התחיל מתוך 'שיגעון' שלי", מודה נדב, ומספר על שנים ארוכות של אספנות אדוקה של פיגרים ושל חוברות קומיקס. בתשובה לשאלה איך מצא את עצמו מעורב כל כך בעולמות האספנות, נדב נזכר ברגע שבו הלך לראות את "ספיידרמן" בקולנוע, ואחרי הסרט התלווה לאדם שהלך לקנות חוברת קומיקס של ספיידרמן. "הייתי בתיכון, בכיתה י'. קצת אחרי אסון התאומים, ויצאה חוברת מיוחדת של ספיידרמן סביב האירוע הזה. קניתי חוברת, לא ספציפית את זו, כי לא ישר מוציאים מאה דולר על חוברת ראשונה – התחלתי לקרוא, וזה עניין אותי. ראיתי שיש שם כל כך הרבה מעבר, גם מבחינה אמנותית. זה מאוד מלהיב לראות כזה דבר בפעם הראשונה".
בובת מוישה אופניק
(צילום: באדיבות וונדרפיג)
זה היה הרגע שבו התחלת להישאב לתוך עולמות האספנות?
"כן, זה היה באמת התאהבות מיידית. לחכות לפרק חדש של קומיקס שיוצא – זה ממש אותו הדבר כמו לראות סדרה טובה בטלוויזיה. ומשם כל פעם גיליתי עוד עולם, עוד 'חור תולעת' שלא נגמר. ב-2016 התחלתי לאסוף פסלוני ויניל של אמן בשם קוז (KAWS) – אלו פסלוני ויניל שמתבססים על הדמות של מיקי מאוס, ומשם הכול התגלגל. אספן לא סתם אוגר דברים, יש לו אובססיה לדבר. הוא לומד, הוא מכיר, הוא יודע, הוא שותף באיזושהי קהילה, וגם הצייד של ההולי גרייל, שגם משתנה כל הזמן ואתה גדל איתו, הוא לא פחות חשוב. זה מה שהופך דבר כזה מסתם תחביב – לאספנות".
"לקחנו הלוואות, אבל אנחנו באמת מאמינים בדבר הזה"
דמויות הנוסטלגיה הטלוויזיונית הפכו עם השנים מפריטי משחק לילדים לשיגעון עולמי ולשוק אספנות שמגלגל מיליארדי דולרים. הכול החל בארצות הברית בשנות ה-60, כשחברת הצעצועים "הסברו", שביקשה לשחזר את הצלחתה של ברבי גם בקרב בנים, טבעה ב-1964 את המונח "אקשן פיגר" (Action Figure). ההימור השתלם במהירות, ובמהלך שנות ה-70 וה-80, עם עלייתם של מותגים כמו "מלחמת הכוכבים" ו"הי-מן", הפכו האקשן פיגרז לחלק בלתי נפרד מתעשיית הבידור הגלובלית.
Action Figures
(AP Photo/Tony Dejak)
בסוף שנות ה-90 החלו הצעצועים הללו להשתנות, ולהפוך לפריטי אמנות למבוגרים, כאשר אמני רחוב, מעצבים גרפיים ואמני קומיקס החלו החלו לייצר פסלונים מעוצבים של דמויות מוויניל – חומר פלסטי קשיח ואיכותי, במהדורות מוגבלות ואקסקלוסיביות. הבובות האלו זכו לכינוי Designer Toys (בובות מעצבים) או Art Toys (בובות אמנות). הבובות האלה כבר לא היו רק צעצוע נלווה שמיועד למשחק על השטיח בחדר הילדים, אלא יועדו לשבת בגאון על המדף במשרד של אדם בוגר. הן היו ביטוי של תרבות, של אופנה, עיצוב ונוסטלגיה. הן שילבו את זכרונות הילדות המנחמים והמעצבים, עם אסתטיקה עכשווית ואמירה.
שוק הפיגורות ופסלוני האספנים הפך לתעשיית ענק גלובלית, שמגלגלת סכומים שמוערכים בכ-20 מיליארד דולרים בשנה, ועל פי תחזיות אנליסטים, התעשייה צפויה להכפיל את עצמה, ולחצות את רף ה-40 מיליארד דולר בשנה במהלך העשור הקרוב. התחום של הפיגרים מפותח במיוחד בצפון אמריקה - שם תרבות הקומיקס, מותגי הגיימינג וסרטי גיבורי-העל מניעים קהילות ענק של אספנים מבוגרים; ובמזרח אסיה, בעיקר ביפן, סין ודרום קוריאה - שם בובות הוויניל המעוצבות נחשבות לפריטים שמקובל להציב בבית ובמשרד.
אלא שבישראל, התחום הזה עדיין עושה את צעדיו הראשונים. חלקנו מכירים אולי את בובות ה"פופ" (Funko Pop) בעלות הראש הגדול, ושם בערך זה מסתכם. הפער הזה, שבין שוק בינלאומי מפותח ומשגשג לבין חוסר הייצוג המוחלט של גיבורי התרבות הישראליים על המדף - הוא בדיוק הוואקום שלתוכו שואף להיכנס המותג המקומי החדש וונדרפיג.
בובות פופ של הארי פוטר
(צילום: Business Wire/AP)
הרעיון להקים את החברה התגלגל אצל בני הזוג במשך שבע שנים. השינוי הגדול קרה בשנה האחרונה. משהו בהתבגרות, שלהם, של שתי הבנות המשותפות שלהם – דחק בהם לקחת את הסיכון. "אמנם שנינו נחגוג בקרוב 40, אבל אני לא חושבת שזה קשור בהכרח ל'משבר' סביב הגיל הזה. בהרבה נקודות בחיים שלנו חשבנו על יזמות, אני מאוד רציתי להיות עצמאית. כשהיינו יותר צעירים, חששנו יותר. יש השקעה ראשונית משמעותית: כל דמות זה בהערכה עלות של 50 אלף ש"ח ליצירת דמות ממש מאפס, לא לייבא דמות קיימת, ממש לייצר את התבנית, אף אחד לא עשה לפנינו את קיפי, ואת מוישה אופניק ואת קישקשתא וחביתוש. וכל דבר נוסף זה עלויות – השילוח, הכול.
"כשנדב העלה בפני את הרעיון עוד פעם, עכשיו אחרי שבע שנים, אמרנו שנלך על זה בכל הכוח. זה לעשות שיפט - אני עבדתי 14 שנה כשכירה בשיווק ועזבתי את העבודה כדי להיות לגמרי בזה, נדב עדיין עובד במשרה של מכירות בהייטק במקביל למיזם שלנו. לקחנו הלוואות, אבל אנחנו באמת מאמינים בדבר הזה. וזה לא יעצר פה, יש לנו מחשבה לעשות גם גרסאות מיוחדות… שזה יהיה ממש אספנות כמו מה שאנחנו מדמיינים שצריך להיות".
איך עושים את המעבר מלהיות צרכן ללהיות יצרן? כי זה לא דבר שהוא מובן מאליו.
נדב: "יש משפט שמאוד התחברתי אליו, הלוואי שהוא היה משפט שלי. רוני פייג, שהוא הבעלים של המותג KITH ניו יורק, אמר פעם: 'מה שאני רוצה לצרוך – אני מייצר'. זה משפט שמגלם בעיניי את מה שצריך להיות במעבר הזה ובתהליך".
בובת קיפי
(צילום: אנה גרוזמן, באדיבות וונדרפיג)
"רוצים לשמר דמויות אייקוניות של אמנים ישראלים"
את תהליך הייצור הזה הם מכנים בחיוך "ממש כמו הריון" – כ-8-9 חודשים של עבודה, משרטוטים ראשוניים של הדמויות, ועד שמשלוח גמור חדש ונוצץ של הדגמים, שמיוצרים על פי תבניות בהתאמה אישית במפעל בסין, ונארזים בקופסאות מעוצבות תואמות, מגיע לארץ. "בבחירת הדמויות חושבים על דמות אם היא באמת אייקונית, על-זמנית כזו. אם יהיה לזה ביקוש או לא יהיה לזה ביקוש", מסבירה שני.
"התחלנו עם דמויות שחשבנו שהכי מדברות לקהל, ואפילו חוזרות בעצמן שוב לטלוויזיה, כמו שקורה עם 'רחוב סומסום' או עם 'פרפר נחמד' שעשו לה גרסה מחודשת. אנחנו מחפשים דמויות שנראות לנו רלוונטיות לדור שהוא אספן, מגיל 35 ומעלה עד אפילו 60 נניח, שזה לא הילדים. לדוגמה, הוצאנו הדפס בפעם הראשונה ביום העצמאות, 78 יחידות של "שרוליק", לציון 78 שנים למדינת ישראל. אנחנו בקשר עם הילדים של האמן, הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוֹש). ראינו בשרוליק דמות נצחית כזו, וזה נעשה בשיתוף פעולה איתם. התחלנו עם ההדפס, ואנחנו מתקדמים איתם לעוד דברים - כי הם רוצים גם פיגר, ושזה יתפתח, ויהיה באמת את האיזכור שלו ושל המקום שלו בתרבות הישראלית. שרוליק מדבר לכולם, הוא גם סוג של דמות כזו על-זמנית שכולם מכירים אותה והיא מאד מתחברת ל'ישראלי'. אנחנו רוצים לשמר דמויות אייקוניות של אמנים ישראלים".
"המטרה שלנו היא להקשיב כי אנחנו רוצים שכולם יהיו מרוצים".
(צילום: טל שחר)
איך זה עובד מבחינת זכויות היוצרים? אתם הרי לא מייצרים דמות משלכם - הזכויות שלה שייכות למישהו.
שני: "זה כמו כל מי שמשתמש היום גם בדמויות של דיסני או של ניקלודיאון נניח. עם 'רחוב סומסום', פנינו לחברה הבינלאומית, שנקראת ססמי וורקשופ. ביקשנו להשתמש בדמויות שלהם ולקבל בלעדיות, ועשינו חוזה התחלתי שמתייחס לפיגרים. אם מייצרים גם ביגוד נניח, זה מתווסף להסכם. וכמובן, אנחנו משלמים להם על מכירות".
נדב: "בסוף אני חושב שהסיפור פה הוא לדעת לעבוד נכון עם הגורמים. לשתף פעולה, לשלוח חומרים, לדעת איך להגיב לפידבק. אגב, מעבר לזכויות יוצרים יש גם פידבקים ממעריצים של הדמויות, שמקבלים מאיתנו גרסת פרוטוטייפ של המוצר ואומרים אם אנחנו כן או לא בכיוון. המטרה שלנו היא להקשיב כי אנחנו רוצים שכולם יהיו מרוצים".
איך אתם מגיעים למעריצים? איך בעצם יוצרים איתכם קשר?
"אנחנו מגיעים אליהם דרך בקבוצות פייסבוק של נוסטלגיה, של חינוכית, של שנות ה-90-80… יש המון עמודי פייסבוק וקבוצות שמתעסקים בנושאים רלוונטיים. אנחנו מעלים לשם רעיונות ומקבלים מאנשים פידבקים שעוזרים לנו לדייק את הרעיון. לדוגמה, התחלנו עם קופסאות סגורות עם ציור של הדמות שיש בפנים אצל קיפי ואופניק, ועם קשקשתא הוספנו בקופסה חלון שאפשר לראות דרכו את הדמות, לבקשת המעריצים של הדמויות.
"זה מדהים לגלות כמה זה מדבר לאנשים"
(צילום: טל שחר)
"הקשבנו ואנחנו עושים את התהליך הזה בשיתוף פעולה, זה חלק מיצירת קהילה בעינינו. לקוחות קבועים שלנו זה לא מישהו שבא לחנות, קונה והולך, זו ממש קהילה, יש שיח איתם, הם כותבים לנו, כשאנחנו עושים השקות, הם מגיעים. עשינו שתי השקות בינתיים, ובקרוב נעשה השקה של קישקשתא וחביתוש. זה חלק נחמד מהעשייה בעינינו, אנחנו קצת מחזירים לא רק את הדמויות, אלא גם את השחקנים מהעבר שמוזמנים לבוא להשקה, הזמנו את שרי צוריאל שעומדת מאחורי הדמות של קיפי בן קיפוד, ואת ז'יל בן-דוד, הבובנאי שדיבב את מוישה אופניק. הם התלהבו ושמחו ממש, יש סיקור סביבם עוד פעם, וזה מחזיר אותם קצת אחורה לזמנים ההם".
נדב מתאר את ההתרגשות, שלהם בוונדרפיג ושל חובבי הדמויות הנוסטלגיות כאחד, עם התקדמות התהליך עד לתוצר הסופי. "במחקר המקדים שעשינו מול הקהל הפוטנציאלי של הבובות, ועכשיו כשאנחנו כבר מוכרים אותן, זה מדהים לגלות כמה זה מדבר לאנשים. יש לנו מיליון הודעות של 'תודה על מה שאתם עושים, תמשיכו'. יש אנשים שנותנים לנו רעיונות לפיגרים חדשים לייצר ומספרים לנו אילו דמויות דיברו אליהם בילדות. לדעתי באמת הקמנו משהו שלא היה פה קודם, לא נתנו שום התייחסות לדמויות שגדלנו עליהן. אם בארצות הברית יש למשל את מיקי מאוס בדיסנילנד, את אומרת: איך פה בלונה פארק או בסופרלנד פה אין התייחסות לדמויות שהן גם עכשוויות יותר? נגיד דודידו, דברים שמדברים לילדים היום, שהולכים ונהנים בחוויה הכוללת. לתת קצת מעבר וגם לחבר ולפרגן פה לאמנים ישראלים שהקימו פה את כל התכניות האלה. קיפי ואופניק אמנם שייכים ל"ססמי וורקשופ" וזה עולמי, אבל התכניות עברו אדפטציה ישראלית עם אמנים שעבדו פה. חבל בעינינו שזה לא נעשה עד היום, אבל אנחנו מרגישים שזה לא מאוחר מדי".
בובת חביתוש
(צילום: באדיבות וונדרפיג)
אגב מאוחר מדי – יש לכם שתי בנות. מה אתם חושבים על התכנים שהן רואות כיום בטלוויזיה? איך אתם רואים אותם בהשוואה לתכנים שגדלתם עליהם?
שני: "מבחינה חינוכית, אני מאוד מעריכה את התכנים של כאן, גם למבוגרים וגם לילדים, אני חושבת שהם באמת עושים עבודה משובחת וטובה ויוצרים תוכן מאוד איכותי. ובהשוואה למה שאנחנו גדלנו עליו, יש דברים שהשתנו מן הסתם. היום הן יכולות לראות בלופ את אותו פרק במשך כל היום אם הן רוצות, אנחנו ממש חיכינו לתוכן וכל פעם זה הופיע פעם אחת וצריך להתאמץ לזכור מה היה, כשהן יכולות לזכור לי עכשיו פרק בעל-פה. מבחינת המסרים אני לא רואה פער מאוד גדול בין מה שהן רואות בטלוויזיה לבין מה שאנחנו ראינו אז. לצערנו הרב הילדים נחשפים היום גם ליוטיוב שורטס, ועל זה אנחנו כן מגבילים אותן אבל הן רואות את זה בסוף. יש יתרונות ויש חסרונות לדבר הזה, אבל תוכן של סדרות שממש כותבים כאן, אני חושבת שהאיכות היא טובה".
כשהם נשאלים אם הם חושבים שהתרבות העכשווית תשאיר על הילדים של היום חותם דומה, הם מהססים לרגע. "זה תלוי בהמון משתנים, הדברים היום מאוד דינמיים", אומרת שני. "אני רואה את זה למשל בתחפושות, רגע אחד מתחפשים למשהו של קיי-פופ, ורגע אחר יש סדרה בדיסני והם רוצים להתחפש לדמות בדיסני. מרגיש לי שזה לא נשאר איתם לאורך זמן, אבל אולי זה גם תלוי ילד. הקטנה אצלנו הרבה יותר מתחברת רגשית לדברים, אז היא כן יכול להיות תגיע למשל לאספנות. ילדים היום כן אוספים צעצועים, אבל לא בהכרח של סדרה שהם גדלו עליה. אם את חושבת על לבובו למשל, או אוסף של סקוושי, או כל מיני דברים – לא בהכרח של דמויות".
"צריך להפריד קודם כל בין טרנדים, לדברים שהם על-זמניים".
(צילום: טל שחר)
ונדב מוסיף: "צריך להפריד קודם כל בין טרנדים, לדברים שהם על-זמניים. לבובו הוא די צעיר, אז קשה לדעת, אבל לארץ גם לא הגיע לבובו אמיתי, רק זיופים. אבל במקומות שבהם 'פופמארט' (החברה שמייצרת את בובות הלבובו, ד"מ) מציבים חנות, זה לא מתחיל ונגמר במוצר אחד – יש להם הרבה מאוד ליינים והרבה מאוד דמויות, מקוריות שלהם או דמויות שיש להם זכויות אליהם כמו דיסני. צריך להסתכל באמת על ההבדל בין טרנד חולף, וזה יכול להיות גם משהו ממש טוב כמו משחק קופסה, 'אליאס' למשל שהוא משחק קופסה טוב שהיה לפני 20 שנה ואף אחד לא נגע בו, ואז כולם רצו אותו, עד ששוב זה נחלש. גם לא בהכרח כל אחד יקנה סדרה של בובות. מספיק שאתה מזדהה עם דמות אחת מתוך הארבע, ותרצה אותה, והיא תזכיר לך כל מיני דברים, את הילדות שלך, את הערכים שאתה מחובר אליהם, את התכונות שלך או תכונות שתרצה לייחס לעצמך… זה לא תמיד חייב להגיע לאספנות של ממש".
מה החלום שלכם בנוגע למיזם של וונדרפיג?
נדב: "לייצר איזשהו מוסד שבו נוכל קודם כל לשמר את התרבות בשלל דרכים. לעשות את הדברים שהיינו צורכים בעצמנו, כמה שיותר גדול ועם כמה שיותר תפוצה. כרגע יש לנו כמה נקודות מכירה פיזיות, בחנויות של קומיקס או בחנויות של מוזיאונים, ויש את האתר שלנו ששולח לכל הארץ – אבל מבחינת איפה המוצרים שלנו נמצאים כרגע פיזית, אנחנו יכולים להגיד שהם בעיקר בגוש דן, ככה שיש עוד הרבה מקום לגדול ולהגיע לקהלי לקוחות חדשים, לגיאוגרפיות חדשות בארץ".
שני: "להתרחב עוד בנישות של תרבות וספורט, כמו שאת רואה שאנשים לובשים חולצות של מטאליקה, למה שלא ילבשו חולצות של להקות ישראליות כמו משינה? לתת במה דרך הפלטפורמה שלנו לתרבות ישראלית".
בובת קישקשתא
(צילום: באדיבות וונדרפיג)
לאיזו דמות אתם חולמים לעשות מרצ'נדייז?
נדב: "אני מנסה לחשוב על דברים שעדיין לא הצלחנו לגעת בהם, כי בסופו של דבר רוב התוכן הזה נוצר תחת החינוכית, שאנחנו בשיתוף פעולה גם איתם. אני חושב ש'החתולים הסמוראים'. זה אמנם לא ישראלי, אבל מי שהפיץ את הסדרה הזו, לא רק בישראל, אלא בעולם – זה חיים סבן (איש עסקים ישראלי-אמריקאי שהפיץ עוד להיטים גדולים שהתבססו על סדרות טלוויזיה יפניות, כמו למשל "פאוור ריינג'רס, שהיה עיבוד של סדרה יפנית בשם "סופר סנטאי", ד"מ). אז זה לכאורה לא ישראלי, אבל זה ממש כן ישראלי כי לדיבוב פשוט אין שום קשר לדיבוב המקורי שהיה לסדרה. אברי גלעד תרגם ולמעשה המציא תסריט. נגיד יש איזו סצינה ששניים הולכים ברחוב ורואים משהו טס באוויר, ואז הם שואלים אחד את השני כזה: 'מה זה, זה ציפור? לא, זה הקאמבק של צביקה פיק!'. כאילו, בתור ילד אתה לא תופס את העובדה שזו בדיחה ישראלית, וכשאתה מבין את זה בתור מבוגר זה פשוט הזוי. וזה שחיים סבן הפיץ את החתולים הסמוראים גלובלית זה ממש מגניב. אז חיים סבן, אם אתה קורא את הכתבה… דבר איתנו".
