באחת מהסצנות היפות בסרט "כמעט מפורסמים" (2000), הגיבור וויליאם מילר (בגילומו של פטריק פיוגיט) מקבל מאחותו הגדולה (זואי דשנל בתפקיד קטן וחמוד) שהחליטה לעזוב את הבית תיק עמוס בתקליטים. כשמילר הצעיר מתחיל לעבור על ערמת האוצרות שאחותו השאירה לו ונעצר על Tommy של The Who (המי), הוא מגלה בעטיפה הנפתחת של התקליט הכפול פתק ועליו הבטחה: "תאזין לאלבום הזה עם נר בוער - ותראה את העתיד שלך". ארבע שנים אחרי מילר עבד במגזין "רולינג סטון". מאחד שמאזין בחדר לתקליטים של להקות רוק, הוא הפך לזה שכותב עליהן - ומתערבב איתן. לפעמים גם יותר מדי.
5 צפייה בגלריה
תאזין לאלבום הזה עם נר בוער - ותראה את העתיד שלך". מתוך "כמעט מפורסמים"
(צילום מסך מתוך הסרט)
קמרון קרואו, במאי הסרט הנהדר הזה שמבוסס על סיפור חייו, מבין דבר או שניים (וגם שלושה) באופן שמוזיקה טובה יכולה לרגש את מי שמאזין לה בגיל הנכון. והמי, בטח בתפר שבין סוף שנות ה-60 לראשית שנות ה-70, יצרה מוזיקה גדולה מהחיים, הרבה בזכות המנהיג שלה – הגיטריסט וכותב השירים, פיט טאונסנד, שחוגג כעת 80. עבור חובבי הרוק הקלאסי בארץ, המי לא מדורגת בצמרת באופן טבעי, אלא רק בקומה השנייה - הרבה אחרי הביטלס, הרולינג סטונס, לד זפלין ופינק פלויד. היא לא הלהקה הענקית הראשונה שהחמצנו בזמן אמת.
המשאלה של מילר-קרואו בסרט התגשמה, זו של טאונסנד קצת פחות. ב-My Generation, להיט הבכורה של הלהקה, הסולן רוג'ר דלטרי שר שהוא מקווה למות לפני שהוא יזדקן. ב-60 השנים שחלפו מאז שהסינגל הופיע וגרם לאנשים להתחיל לשים לב לחבורה הבריטית הפרועה, השורה הזו הפכה ממנטרה לקלישאה. עד לאמצע הניינטיז רוקנ'רול היה סם הנעורים. אלו שצרכו ממנו בלי הבחנה – ובהמי היו לפחות שלושה כאלו – זכו להגיע לפסגות עד שנפלו. מי שניצל איכשהו, למשל טאונסנד, הפך בהמשך לקלישאה שמגשימה את עצמה - גם כשהיא מלווה בפסקול עבר מרהיב. לרגל הגעתו לגבורות היום (שני), טאונסנד הבין שבשלה השעה לתלות את הגיטרה, והוא יצא עם דלטרי לסיבוב הופעות אחרון. מי שלא יזכה ללוות את הצמד על הבמה הוא המתופף זאק סטארקי (הבן של רינגו סטאר), שפוטר אתמול מההרכב בפעם השנייה תוך חודש.
השיאים המוזיקליים, הכתם החברתי והטעות
טאונסנד הוא טיפוס מורכב. בכמעט כל תמונת תקריב שלו מופיע אותו מבט המשלב תימהון עם קצת בוז. מחד, הוא מוזיקאי אדיר שהמציא את "אופרת הרוק". אחרי Tommy היו שם הניסיון להרים את פרויקט Lifehouse שהפך לאלבום הכי מצליח של הלהקה (Who's Next), ולאחריו הגיעה אופרת רוק נוספת - Quadrophenia, שהצדיעה לתנועת המוד שהמי הייתה הפסקול שלה. על הבמה טאונסנד וחבריו הגדירו את גבולות הגזרה של ההופעה החיה, ולא רק בסטים הפנומנליים שלהם בפסטיבל וודסטוק בקיץ 1969 ובאוניברסיטת לידס ב-1970. מאידך, כשצוללים לראיונות עבר עם הגיטריסט, עולה מהם טיפוס שחצן שגם חטף לא מעט מהתקשורת - פחות בגלל המוזיקה, ויותר בגלל הפרשה שבה הסתבך ב-2003 לאחר שנעצר באשמת עיסוק בפורנוגרפיית ילדים.
באוטוביוגרפיה שלו, "מי אני" (Who I Am), טאונסנד מציג את גרסתו לאותם האירועים, לצד הפרשנות שלו לקשר בין סמים, מין ורוקנ'רול והרס שיטתי של חדרי מלונות. המוזיקאי הבריטי מתאר שם כיצד הלהקה ייסדה בשנות ה-70 קרן צדקה העוסקת בקורבנות של אלימות וניצול מיני במשפחה (טאונסנד חווה התעללות מינית בילדותו מצד אחד מהמאהבים של סבתו מצד אמו, שאצלה התגורר). אבל כשביקש לחשוף את ציר הרשע שמניע את תעשיית הניצול המחרידה, אותה הגדיר כ"שרשרת כספית שעוברת מהמאפיה הרוסית ועד הבנקים ברחובות הראשיים שלנו”, הוא הסתבך.
מתוך שילוב מוזר של תום לב וחוסר זהירות, הוא השתמש בכרטיס האשראי שלו באתר אינטרנט שהוא היה בטוח שהמשטרה הקימה כעוקץ לפדופילים. טאונסנד מיהר לבטל את התשלום והמשטרה לא מצאה חומרים חשודים כשהחרימה את מחשביו, אך האזהרה נרשמה וכשניתנה לו חצי שעה להחליט האם לעמוד למשפט, הוא קפא. הוא לא הורשע בדבר – וכאמור הקים קרן למלחמה בניצול מיני של ילדים, שממנו סבל בעצמו בילדותו – אך הכתם דבק בו למשך כמה שנים, עד שהוסר.
אלו היו שנים שבהן טאונסנד לא עשה הרבה, פרט לאיחוד פה ושם עם דלטרי ונגנים נוספים במסגרת המי. קריירת הסולו שלו, שאותה הגדיר פעם כ"טעות", מחווירה למול השיאים שרשם בעשור וחצי שבהם פעלה הלהקה. אלבומו הראשון Who Came First, שיצא ב-1972 - במקביל לתקופת השיא של הלהקה, עשיר ברעיונות נהדרים, אך ההמשך הרשים פחות. למעשה, למעט האלבום Empty Glass מ-1980, שעורר בשעתו לא מעט עניין (ועדיין שווה להגיע אליו), הניסיונות המעטים שטאונסנד ערך מאז - ומדובר בתקופה של 45 שנה - הם צבר של רעיונות בעלי פוטנציאל שלא התגבשו לכדי אלבומים משכנעים. ולא רק כי אופרות רוק נתפסו כקונספט פחות רלוונטי אחרי הסבנטיז. רבים מהמוזיקאים שהובילו להקות ענק, הבינו במבט לאחור שלא היה להם סיכוי לשחזר את הקסם בכוחות עצמם בהמשך. טאונסנד הן מהבודדים שגם מכיר בכך.
טרילוגיית המופת של המי כנראה שכבר לא תציג את העתיד למי שייחשף אליה לראשונה באיחור של יותר מחצי מאה, אך היא עדיין כוללת כמה מתחנות החובה בתור הזהב של הרוק. המעמיקים יתחילו את מסע באלבום הבכורה - My Generation, שבו טאונסנד, דלטרי וחטיבת הקצב המופלאה והמנוחה שלהם - ג'ון אנטוויסל בבס וקית' מון על התופים, הציגו כרטיס ביקור פרוע, שהיווה רק פרומו. אחריו הגיעו A Quick One ואלבום הקונספט הפסיכדלי The Who Sell Out, שהציג שידור בתחנת רדיו כולל הפרסומות (מכאן הגיעה ההשראה ל"רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה?). שנתיים אחרי הופיעה אופרת הרוק Tommy – שהקפיצה את המי לפסגה הראשונה שלה.
74 הדקות המרכיבות את אופרת הרוק על הנער שהפך לעיוור-חירש-אילם עקב טראומה שחווה, וצומח בהמשך לאשף פינבול ולאליל המונים, הן פלא מוזיקלי שלא התיישן גם אחרי 56 שנה. Tommy הפך בהמשך ליצירה סימפונית, לסרט איקוני וקצת מוזר, וגם למחזמר - אך עדיין מוטב להאזין לו בצורתו המקורית – עם או בלי נר דולק ברקע. את הרעיונות שטאונסנד יצר על גיטרה אקוסטית, מפתחת כאן חטיבת הקצב המשובחת של המי בתוספת קרנות יער, אורגנים, גונג, והרמוניות בשירה. המעברים של טאונסנד בין הגיטרה החשמלית לאקוסטית, והשימוש הדי-ראשוני שלו בסינתיסייזרים כאן, מספקים דרמה שהולכת ומתגברת לאורך האלבום עד לגראנד פינאלה שהוא We're Not Gonna Take It. גם היום קשה להאזין לצמד הרצועות Amazing Journey ו-Sparks בלי להתפעל ממהלכי התופים של מון, מהבס הלופת של אנטוויסל ומהריפים של טאונסנד. אלו רגעים שגם כשחווים אותם בישיבה על הכורסה, צריך לקום בסופם ולמחוא כפיים ללהקה. ומה שנשמע מרהיב באלבום – הופך לנשגב בגרסת החיה מההופעה המיתולוגית בלידס.
Tommy פתח את תקופה השיא של הלהקה שכללה הופעה אדירה שנמשכה ארבעה שעות בפסטיבל וודסטוק, במהלכה טאונסנד דחף מהבמה בעזרת הגיטרה שלו את פעיל זכויות האדם אבי הופמן, שהפריע לו לנגן. זה לא הדבר היחיד שטאונסנד עשה עם הגיטרה. חוץ מלנגן עליה בתנועת של תחנת רוח ולקפוץ איתה גבוה באוויר, הוא גם ניפץ אותה. מופע ההרס שהפך למזוהה עם הלהקה - וכלל מדי פעם גם מטען נפץ קטן שהוטמן בתופים של מון, החל במקרה. בתחילת דרכה, הלהקה הופיע במועדון עם תקרה נמוכה, וכשטאונסנד קפץ עם הגיטרה, הראש שלה נחבט בתקרה ונשבר. במקום להתבאס הוא וחבריו אימצו את הרעיון, גם כחלק מהזדהות עם אמנות ההשמדה-העצמית של האמן האוסטרי גוסטב מצגר.
מעודד מההצלחה של Tommy ומהאנרגיות שחווה לאורך סיבוב ההופעות בעקבותיו, טאונסנד החל לעבוד על אלבום שאפתני אפילו יותר. את האנרגיה שהוא ספג מהקהל הוא ביקש לשלב בפרויקט הבא שלו - Lifehouse. זו תוכננה להיות אופרת רוק נוספת שבה הקהל יגלם תפקיד מרכזי. טאונסנד שילב סינתיסייזרים עוד ב-Tommy, אך הוא ביקש להעצים את נוכחתם כאן במטרה ליצור צליל עתידני יותר. הפיאקסו נגמר בהתמוטטות עצבים שלו, אך מכיוון שנותרו די שירים טובים בשלבים מתקדמים של עבודה, הוא לקח אותם למפיק גלן ג'ונס. התוצאה הייתה פחות שאפתנית מהתוכנית המקורית, אך האלבום שזוקק - Who's Next - היה הרבה יותר מרק חצי נחמה. הוא הפך לתצוגת התכלית של המי באולפן.
משהו מהרעיון המדע-בדיוני המקורי נשמר באלבום. העטיפה – שעליה מצולמת הלהקה ליד מבנה בטון במכרה פחם נטוש באנגליה, זרקה לסרט "אודיסאה 2001". גם השיר הפותח, Baba O'Riley, עם הסינתיסייזר המוביל אותו, נשמע שונה ממה שהלהקה עשתה עד אז. ועדיין, Who's Next הוא אלבום המציע חטיבת קצב משובחת עם סאונד מהודק, ריפים נהדרים ושירים שנותרו מרעננים גם בהאזנה המיליון, ובהם The Song Is Over, Behind Blue Eyes (אם אתם מכירים רק את הקאבר של לימפ ביזקיט, אנחנו בבעיה) ו- Won't Get Fooled Again - יותר משמונה וחצי דקות של שיכרון חושים מוזיקלי. מבלי להתחייב למבנה של אופרת רוק, המי יצרו את הגדול באלבומיהם.
טאונסנד לא באמת התאכזב מהמכירות הנאות ומהביקורות הנלהבות שליוו את Who's Next, אבל בער לו לכתוב – והפעם גם לסיים – אופרת רוק נוספת, שגם היא עסקה בטיפוס לא סטנדרטי בשם ג'ימי. ב- Quadrophenia הגיבור סובל מהפרעה נפשית המפצלת את אישיותו לארבע פנים, שכל אחד מהם גולם בידי חבר אחר בלהקה. דלטרי היה הקשוח, אנטוויסל גילם את הרומנטיקן, מון היה המטורף (איך לא?) וטאונסנד נבחר להיות הצבוע. הפורמט המרובע התחבר להוגה אופרת-הרוק עם טכנולוגיות הצליל החדשה שביקשה למתוח את הגבולות של מערכות הסטריאו של אז, והעניקה לאלבום את שמו.
חוץ ממחווה למושגים בפסיכולוגיה ובסאונד, Quadrophenia – הייתה גם סגירת מעגל של המי עם הסגנון שבו החלו – תנועת המוד הפרועה עם הווספות והחליפות (הגמגום של דלטרי ב-My Generation נוכח גם כאן) – אל הרוק המורכב יותר שהיא עשתה מאז. המוזיקה שהמי הציגה לאורך ארבעת הצדדים של Quadrophenia (כל אחד מחברי הלהקה גם השתתף בשירה) היה מורכב ועשיר יותר, כמעט פרוגי, עם נוכחות גבוהה של פסנתר, כלי נשיפה, צלילי גלים, ומעברים יפים בין גיטרה חשמלית לקלאסית.
זו הייתה פסגה נוספת של המי, שלאחריה החלה הנפילה. טאונסנד ויתר על כתיבת אופרת רוק נוספת, והאלבום הבא של הלהקה, The Who By Numbers די אכזב. הבעיות בלהקה החריפו ככל שמינון הסמים של חבריה עלה. רגע לפני שמון עלה בסערה השמיימה, הם השלימו את אלבומם הטוב האחרון - Who Are You. הם ניסו להמשיך ללא המתופף הענק שלהם, ופיל קולינס היה בין המועמדים לתפקיד שבו זכה לבסוף קני ג'ונס – אבל הצרות לא עזבו אותם. במהלך הופעה ב-1979 באוהיו, נהרגו 11 מהצופים במהלך מהומות על מקומות הישיבה. הלהקה – שלא ידעה מהעניין - המשיכה לנגן כרגיל.
בזמן שהלהקה נכנסה להקפאה בתחילת האייטיז, טאונסנד פרח לרגע כסולן עם האלבום Empty Glass, שנותר עבודתו השלמה ביותר כסולן. המי השלימו עוד שני אלבומים עם ג'ונס מאחורי התופים, אך באמצע העשור הבינו שאין טעם להמשיך. הם התאחדו לרגע לטובת הלייב-אייד, אך ההופעה שלהם הייתה פושרת. האיחודים הבאים שלהם, לאורך המילניום הנוכחי ובלי אנטוויסל שמת ב-2002, עלו יותר יפה. עכשיו, 60 שנה אחרי שיצאו לדרך, טאונסנד ודלטרי חוזרים לסיבוב פרידה. הגיטריסט שכתב פעם שהוא מעדיף למות צעיר, הוא עכשיו איש מבוגר שסובל מבעיות שמיעה. המוזיקה שיצר בשיאו, עדיין נהדרת.
