אם לשפוט את מצב האנושות לפי הרווייה של קומדיות בנות חצי שעה בנטפליקס, נדמה שאנחנו זקוקים ליותר ויותר זמן בריחה. אחרי ההצלחות של "רק לא זה", הקומדיה הרומנטית שהביאה לעולם את הרבי הסקסי ביותר בטלוויזיה, "האיש שלי בפנים", שהטילה שוב את הקוביות של טד דנסון, ועוד כמה קומדיות בנות חצי שעה, אפשר להגיד שנטפליקס מתחילה לתפוס את הפרינציפ. קומדיות מבוססות דמויות שעובדות יותר על רגש ודרמה ופחות על פאנצ'ים הולכות וצוברות תאוצה על השרתים של נטפליקס, וגם בקרב הצופים. "עולה להתקפה" לא עונה על הקריטריונים האלה, אבל היא עדיין קומדיה עם פרקים של חצי שעה שעשויה להעניק לכם עונג מסוים, אם אתם בעניין של קייט הדסון והומור מהיר ומילולי.
"עולה להתקפה" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
על פניו זה נראה כמו "יורשים" פוגשת את "טד לאסו" - הדסון היא איילה גורדון, אבא שלה היה הבעלים של קבוצת ה-NBA הבדיונית המפורסמת ביותר בלוס אנג'לס, Waves. כל המשפחה שלה עובדת בעסק המשפחתי אבל כשאחיה קאם (ג'סטין ת'רו), מנהל הקבוצה, יוצא מהארון כמכור למריחואנה, קוקאין וקראק (קראק הוא ממש אוהב) ונכנס לגמילה, אין מנוס מלמנות את איילה למנהלת במקומו. זה יכול להיות רעיון טוב כי איילה תמיד אהבה והבינה כדורסל, אבל מצד שני יש את הבעיה הקטנה הזאת - היא אישה, ו"עולה להתקפה" לא מפסיקה לשחק על המגרש הזה, ולפעמים גם צולעת עליו בזמן פציעות.
כשאיילה נכנסת לתפקיד הניהולי היא נאלצת להתמודד עם שני האחים שלה, שכבר עובדים בעסק ומתרעמים על המינוי, סנדי (דרו טארבר) ונס (סקוט מקארתור), עם כמה שחקנים בעייתיים שלא מסוגלים לשאת את הרעיון שאישה תנהל את הקבוצה ("כנראה שזה יום 'הבא את אחותך לעבודה'", נוהם הבעייתי שבהם, טרוויס באגס, בגילומו של צ'ט הנקס) ועם העבר הבעייתי שלה עצמה, שכלל צילומים לפלייבוי בתקופה שהייתה מסטולה וחסרת עכבות. כמו שהייתם מצפים מקומדיה מהסוג הזה, היא מתמודדת בכל פרק עם אתגר אחר וכשבאופק הפלייאוף שיקבע אם הכהונה שלה הייתה פיאסקו או עיטור כבוד עבור המין הנשי.
למרות המוחות המרשימים שאחראים על הסדרה - אליין קו ("משפחה מודרנית" ו"רק רוצחים בבניין"), מינדי קיילינג ("מינדי", "אמת או חובה"), אייק ברינהולץ ודייויד סטאסן - לא הייתי בונה על החדשנות העלילתית או חדשנות כלשהי של "עולה להתקפה". היא נצפית בעיקר כמו כר השעשועים שעליו משחיזים קו וקלינג את ההומור המקסים שלהם, עם הברקה פה ושם ("הוא לא נרקומן, הוא איש עשיר עם בעיות סמים", מתקומם נס כשהשמועה על אחיו דולפת לתקשורת).
אל תצפו לתובנות מעמיקות בנוגע לעסקים משפחתיים ואפילו לא לניואנסים הקשורים לעולם הכדורסל. גם כשאח נוסף מצטרף למשפחה במפתיע, אח שלא מגיע מכסף או מתהילה, הסדרה לא באמת מנצלת את הרקע שלו למשהו מעבר לגאגים חוזרים על כמה זה מצחיק להיות עני בין עשירים. אבל הדסון וכל השחקנים האחרים טובים מספיק כדי לעשות כבוד לפאנצ'ים בסגנון של קיילינג ובהחלט עוזרים ל"עולה להתקפה" לממש את הפוטנציאל הבידורי שלה, מה גם שאי-אפשר לזלזל בנשק הכי משמעותי שלה - פרקים של חצי שעה הם החיים, וקומדיה משחקים 30 דקות, לא יותר.
