ב-30 השנים שעברו מאז שהסרט "קלולס" יצא לעולם (קחו את הזמן להרגיש קשישים לרגע), הבנו עד כמה מהפכני ומקדים את זמנו הוא היה. "קלולס", גרסה מודרנית ל"אמה" של ג'יין אוסטן, העניק לנו גל של סרטי נעורים חכמים שהתכתבו עם יצירות קלאסיות. אבל חשוב אף יותר, הוא נותר מהנה ומענג ובעיקר רלוונטי לימינו לא פחות מאשר במאה הקודמת.
קלולס – טריילר
"קלולס", שכתבה וביימה איימי הקרלינג, הצליח להסוות אמירות סאטיריות על לבנים פריווילגים בחוף המערבי בארצות הברית, על סלבס, על תעשיית הניתוחים הפלסטיים, על הטאבו סביב הווסת ועל והגבר הליברלי שקורא ניטשה ומרגיש מחויב לגדל זקן תיש. וכל זה תחת מעטה של קומדיה רומנטית צבעונית וקלילה. וכך, בניגוד לסאטירות שאוהבות לשקוע אל בוץ של מרירות או התנשאות, "קלולס" נותר מבדר וטוב-לב, מהסוג שגורם לך להתאהב בדמויות, בפסקול, במלתחה, ולצאת מהצד השני אדם טוב יותר, אופטימי יותר - ובעיקר מאושר.
להקרלינג, 71, לא היה מושג ש"קלולס" עומד להיות להיט. אבל היא יודעת בביטחון דבר אחר: התקופה שבה צולם הסרט הייתה התקופה המאושרת בחייה. "זה היה הכי קרוב שהגעתי אי פעם לדמיין סרט במוח שלי ולראות אותו מתפתח בדיוק כמו שדמיינתי", היא אמרה בראיון ל-BBC.
את "אמה" היא קראה כשהייתה בקולג', ספר שכנראה התפלש בתת-המודע שלה, כי כשהיא עבדה על הצעה לסדרת טלוויזיה עבור דיסני בשם No Worries, היא הבינה בדיעבד שהגיבורה שלה די דומה לדמות של אוסטן - והחליטה לבנות סביבה את הסיפור. "באופן לא מודע כתבתי דמות של אמה", סיפרה הקרלינג בראיון ל-DVD המקורי של Clueless, "במיוחד כשהיא עושה מייקאוברים לאנשים כל הזמן. היא הייתה מאוד מניפולטיבית, בצורה נחמדה; היא חיה בפנטזיה. ניסיתי לקחת את כל הדברים שהיו בעולם היפה הזה של המאה ה-19 ודמיינתי איך זה היה נראה אם זו הייתה בוורלי הילס. להפתעתי זה התאים בדיוק".
No Worries נדחתה על ידי דיסני בטענה שהיא "חכמה מדי" יחסית לבידור הסטנדרטי שהוצע לנוער בזמנו, והקרלינג לקחה את הסדרה שלה ל-FOX. ב-FOX עשו את מה שאוהבים לעשות האולפנים הגדולים: לעצב את התוצרים שלהם בדמותם. אנשי האולפן לחצו על הקרלינג שתוסיף לתסריט דמויות גבריות. הם גם התנגדו להצעת הליהוק העיקשת של הקרלינג: לתפקיד של שר היא רצתה את אליסיה סילברסטון בת ה-18, שהתפרסמה בעיקר הודות להשתתפותה בשני קליפים של אירוסמית'. תנועה אחת של סילברסטון, שהרכינה את הראש אל השולחן כדי לשתות מקש במקום להביא אליה את הכוס, שבתה את ליבה. הקרלינג ערכה קלטת וידאו עם התסריט שלה וקטעים מהקליפ 'Cryin, בניסיון לשכנע את מקבלי ההחלטות, אבל נדחתה על הסף. בשלב מסוים, מותשת ומיואשת, עזבה וניסתה להציע את הפרויקט לאולפנים אחרים. כולם סירבו.
אלא שכמו באגדות, בדרך לא-דרך הגיע הרעיון אל סקוט רודין, אחד המפיקים הבולטים בחברת פרמאונט, שאהב מאוד את הרעיון והחליט להציע להקרלינג להפיק אותו כסרט. הוא גם עודד אותה להחזיר לתסריט את כל מה שהאולפנים הקודמים ביקשו ממנה להוציא - בעיקר את המיקוד הנשי שנשר ממנו במהלך ההתאמה המגדרית שהוא עבר ב-FOX. הקרלינג החזירה לחיים את שר, נערה פריווילגית מלוס אנג'לס, עם שתי החברות שלה, טאי ודיון. "כשרודין אהב את זה, כל האולפנים האחרים התחרטו", מספרת הקרלינג בראיון ל-TheCinemaMachine, "התחילה מלחמת הצעות מחירים בין כל האנשים ששנאו את זה קודם". "קלולס" נותר כמובן בפרמאונט, עם תקציב של 12 מיליון דולר, שמאוחר יותר הפכו להכנסות בגובה 88 מיליון דולר בהקרנות ברחבי העולם.
ליהוק התפקיד של ג'וש, האח החורג של שר שהופך למושא האהבה שלה, היה מאתגר קצת יותר. הקרלינג חפצה לתפקיד באדם הורוביץ מהביסטי בויז, אבל הוא היה עסוק. לפול ראד היה את השילוב המנצח של קלילות, קיטשיות וחוכמה שהקרלינג חיפשה, אבל אף אחד לא הודיע לה לפני האודישן שראד הסתפר קצר מאוד. הוא כמעט איבד את התפקיד אבל בסוף צצה לה בדרך נס פאה בחדר האודישנים, והכישרון של ראד הכריע. הוא נבחן גם לשאר התפקידים בסרט, אבל דמותו של ג'וש ב"קלולס" היא זו שהעניקה לו את תפקידו הקולנועי הראשון.
לתפקיד של דיון, ה-BFF של שר, נבחרה סטייסי דאש (לורין היל הייתה בין המועמדות), את טאי, הניו-יורקרית שמגיעה ללוס אנג'לס וזוכה למייקאובר שאמור לגרום לבנים לחבב אותה, גילמה בריטני מרפי. ברקין מאייר גלש לאודישן שלו על סקייטבורד. "אתה אף פעם לא רואה רוכב סקייטבורד בלוס אנג'לס אלא אם כן הוא מת", הוא אמר ל'סינמה מאשין', "והייתה לי מכונית אבל לא היה לי כסף לדלק. 'קלולס' אפשרה לי להדליק את החימום בדירה שלי באותה השנה, כי כשצילמנו את הסרט לא היו לי אפילו מים חמים".
כדי שהדיאלוגים יישמעו טבעיים, הקרלינג בילתה זמן מה בבתי ספר של טחונים בלוס אנג'לס ועשתה את מה שהיא רגילה לעשות מגיל צעיר: כתבה לעצמה רשימות עם מילות סלנג וביטויים שהיא שמעה, במהלך ציתות לשיחות של אנשים אחרים. את ההרגל הזה אימצה הקרלינג מאז שהייתה צעירה וסבלה מחרדה חברתית. היא גדלה בברונקס להורים שלא סבלו מעודף מזומנים, ולא הרגישה שהיא מצליחה להשתלב חברתית. "איך אנשים יודעים על מה לדבר?", היא תהתה. בשלב מסוים היא התחילה לנהל לעצמה רשימות שהלכו והפכו ספציפיות יותר, החל מסטודנטים עשירים מבוורלי הילס ועד לקהילות הלהט"ב וליהודים דוברי יידיש בבנק ברוקלין. הרשימות האלו סייעו לה להתחמק ממלכודות הקרינג' שמאפיינות ניסיונות עגומים של מבוגרים לחקות את שפתם של בני נוער, וגם הנחילה לעולם ביטויים אלמותיים כמו וואטאבר, פרנמיס ו-As if.
כמו ברומן של אוסטן מ-1815, העלילה סובבת סביב ילדה של אבא השקועה בעצמה. היא נחושה לסייע לילדה חדשה בבית הספר, טאי, עושה לה מהפך ויזואלי ומנטלי ("זה הדבר שהכי מרגש אותה", אומרת עליה דיון בתחילת הסרט) כדי לסייע לה להשתדך לבחור ראוי - אבל בעצם מתייחסת אליה כאל צעצוע. הביטחון העצמי של טאי בהחלט משתפר ככל שהיא מתאימה את עצמה לאידיאל של שר, שמלמדת אותה איך להתלבש, איך לדבר ואיך לצאת לדייט, אבל במקביל האישיות שלה נעשית מכוערת יותר. טאי נלחמת חזרה ושר, בניגוד לגיבורה הג'יין-אוסטנית, מבינה שטאי שווה לה ושהיא עצמה אמורה לעבור מייקאובר, מהסוג הנפשי.
כמעט כבדרך אגב הצליח "קלולס" לחתור תחת לא מעט אקסיומות הוליוודיות – הגיבורה שלה הייתה בחורה לבנה, בלונדינית ועשירה שרוצה שלכולם יהיה טוב. אולי היא הייתה נאיבית, אבל לא טיפשה. וראו זה פלא, לא קרה לה שום אסון. היא לא זונחת בשום שלב את החיבה שלה לאופנה ואיפור וסטייל. החברה הטובה שלה היא בחורה שחורה, שווה לה מכל בחינה – מעמד חברתי, כסף או כל אספקט אחר, בלי שום אלמנט אחר. היה שם גיי (כריסטיאן) שאולי היה סטריאוטיפי במאפיינים מסוימים אבל לא נענש או סבל מהנטייה המינית שלו. חוקרי קולנוע ציינו שלא פעם השיחות בין הנשים בסרט עברו בקלות את מבחן בכדל.
עם זאת, סוגיה אחת כנראה חמקה ממפגן האומץ של הקרלינג, לפחות כך סבורים לא מעט מעריצים: הזהות היהודית של שר. קשה להתעלם משם המשפחה היהודי שלה (הורוביץ), או מהמזוזה על דלת הכניסה של משפחתה. יחד עם זאת. הקרלינג (היהודייה) טוענת ששם משפחתה של שר נועד במקור להיות המילטון, וכי "הורוביץ" הגיע מטעות של השחקן וולאס שון (שגילם את המורה של שר), והצוות החליט לזרום איתה.
הקרלינג גאה בשורשים היהודיים שלה ושומרת חיבה מיוחדת ליידיש (דיון אפילו משרבבת מילה או שתיים במהלך הסרט). אבל בראיונות היא נמנעת מלקבוע באופן חד-משמעי את יהדותה של שר. "לא רציתי להגיד שהיא יהודייה", היא מסבירה בראיון ל-BBC, "כי כשאתה יהודי, תמיד יש איזו קבוצה שתכעס עליך, אז אתה לא רוצה לעשות מזה דבר גדול".
המלתחה של שר היא אחד האלמנטים המרכזיים בסרט, וסילברסטון סבלה מתשישות מרוב החלפות בגדים. כמו הקרלינג, גם מעצבת התלבושות על הסט, מונה מאי, נחרדה מסגנון הגראנג' של שנות ה-90 שהיה בשיאו במהלך הצילומים. "לא יכולתי להאמין שהמכנסיים הנמוכים האלה מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן", אומרת הקרלינג ל-VICE. התוצאה הייתה סגנון מחויט ונשי, עם בחירות שהיו מכוונות לאסתטיקה לא פחות מאשר למה שעשוי ליצור דיאלוג טוב, בחירות שחלק מהן בהחלט מחזיקות גם היום. חולצת הצווארון הלבנה של שר מפרד סיגל, השמלה האדומה שהיא נשדדת בה, שמלת קלווין קליין הלבנה והצמודה שגרמה לאבא שלה להתפלץ כי היא "נראית כמו הלבשה תחתונה" - וכמובן, המחווה היפה של דיון עם כובע ד"ר סוס.
"קלולס" הפתיע את כל היוצרים בהצלחה המסחרית שלו, אבל בדיעבד אפשר להבין למה. הוא מכשף ביכולת שלו לזקק קומדיית פיל-גוד, אינטליגנציה רגשית, סאטירה חברתית ואופנת טרטן בצבע חרדל לכדי משהו גדול מסך חלקיו. ואם יש לכם שעה וחצי פנויות ושום דבר טוב לעשות איתה, הוקירו כבוד ל"קלולס" ואל תשכחו: תמיד הביטו לאנשים עמוק בעיניים, חוץ מאשר בתאי ההלבשה.
