כוכב קולנוע, שחקן תיאטרון, מפיק, במאי, תסריטאי, צייר - זאב רווח היה כל אלה, וזו אפילו לא הרשימה המלאה. ועדיין, לפני הכל, רווח היה ישראלי - על אף שלא נולד פה אלא ברבאט, מרוקו, קשה לחשוב על אישיות שמזוהה יותר עם התרבות המקומית, היצירה המקומית, והמקום עצמו.
"הקשר עם המקום טבעי לי כמו השפה, שהיא שלי מינקות וכמו השם שלי, שהרי אני נקרא על שמו של זאב ז'בוטינסקי, אותו תמיד הערצתי", כתב רווח ל-ynet במסגרת פרויקט מיוחד ב-2010.
אתמול (שבת) הוא הלך לעולמו בגיל 84, יותר משבעה עשורים לאחר שעלה לארץ בגיל 8 יחד עם משפחתו. ורבים יחושו אבל אמיתי למשמע הבשורה, שכן רווח היה ונותר מהאמנים האהובים ביותר בארץ הזו - שאותה כאמור אהב הוא בכל מאודו. אותה ואת אנשיה. "אני אוהב קהל, אוהב את הדבר הערטילאי הזה שאיתו אני נפגש", אמר בריאיון ל-ynet ב-2020. "אני אוהב אנשים, אוהב את העם שלי. ואני מקבל חיבוק גדול בחזרה מהקהל, מהעם".
באותו ריאיון נשאל רווח מה היה רוצה שיזכרו ממנו. "מצחיק. זאב רווח היה מצחיק", ענה, "שאני גרמתי לאנשים לצחוק. זו התודה הכי גדולה שיכולה להיות לאלוהים. תראה, יש לי אף. הוא לא יפה, עם הפרצוף שיש לי, אני יודע מה... אבל ברוך השם ניצלתי את האף וניצלתי את כל החסרונות דווקא לדברים חיוביים. אז זהו".
חמש שנים קודם, כשהוא בן 74, הדגים רווח את הסנטימנט הזה בדיוק כשסיפר בריאיון לרן בוקר על הצורך הכמעט-תרפויטי שלו בתפקיד קומי משחרר אחרי תפקיד דרמטי תובעני. "ההצגה הזאת ("מומו שיפוצים" - י.ב) נולדה אחרי הסרט 'מיתה טובה', סיפר רווח. "התפקיד שם כל כך התיש אותי מבחינה דרמטית, שאמרתי שאני חייב להתחרע בלעשות קומדיה. קומדיה פשוט מחייה אותי. למרות שהעבודה עליה קשה יותר מעבודה על דרמה".
אך העבודה בקומדיות - וספציפית בז'אנר קומדיות-הבורקס שבו רשם את הצלחותיו המקצועיות הגדולות ביותר, והפך להיות מזוהה עם רווח - גם הגיעה עם מחיר. לאורך השנים, רווח נתפס כקומיקאי עממי ותו לא, נער-הפוסטר של הז'אנר המקומי שבשנות ה-70 וה-80 נתפס כנחות. ועדיין, סירב רווח להיפגע או להיעלב - ונותר גאה בתרומתו לקולנוע הישראלי, גם אם פעם אחר פעם, עלה הנושא בשיחות ובראיונות עמו.
"פעם הסנובים קראו לסרטים שלי 'סרטי בורקס'", אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, "נו יופי. נכון שנעלבתי, אבל היום זה לא מזיז לי. הזמן הוא השופט הכי טוב. אני המום כמה אנשים אוהבים אותי, והאהבה הזו מאוד מחייבת. תראי איך אנשים צעירים מכירים מונולוגים שלמים מהסרטים שלי. זכיתי, ושכל המבקרים יהיו בריאים. רק פעם אחת נפגעתי מביקורת: כשכתבו שהסרט 'טיפת מזל' יצא מאולפנא של משטרים אפלים. זה חוסר כבוד ליצירה".
"עד היום אני לא יודע מה זו בדיוק המילה הזו, 'בורקס'", סיפר בריאיון לכותב שורות אלו בריאיון ל"פנאי פלוס" ב-2012, "אני כן חושב שעדיין יש מקום לקומדיות עממיות ושלהפך, זה בדיוק מה שהצופים אוהבים לראות. קומדיה טובה היא קומדיה טובה. היום אתה הולך לקומדיה בקולנוע, ואתה לא שומע את הצחוקים הרועמים ששמעת מהקהל של הסרטים שבהם השתתפתי. שמע, אני כותב רעיונות כל הזמן. לפעמים אתה תופס רעיון מהזנב ובשעתיים מצליח לעשות ממנו סיפור, ולפעמים גם בעשר שנים אתה לא מצליח. עדיין לא תפסתי את הקומדיה הטובה הזו בזנב, ואני ממשיך לנסות".
"לשמוע את הקהל צוחק. זה הרבה יותר שווה בעיני מכסף והכרה", אמר בריאיון ל-ynet ב-2013. "באמת, זו החדווה שהכי ממלאת אותי. במקביל לסרטים שהפכו לשלאגרים, עשיתי גם כמה סרטים דרמטים שזכו בפרסים מהמבקרים. 'טיפת מזל', שזכה לאות כבוד בפסטיבל מונפלייה, והסרט 'בובה', שזכה בפרס המבקרים הבינלאומי. על המדף בסלון ניצבים שלושה פסלוני אוסקר ישראלי, פרסי 'אופיר' מטעם האקדמיה לקולנוע הישראלי. בורקס או לא בורקס, אני לא מתלונן".
באותו ריאיון רווח המשיך וסיפר על הדיווידנדים הנמשכים של החיבור שלו עם הקהל. "אני נפגש עם הקהל שמגיע להצגות באופן ישיר לפחות שלוש פעמים בשבוע והתגובות תמיד מאוד חמות. ברחוב הרבה פונים אליי במשפטים מתוך 'צ'רלי'. אני מרגיש שאוהבים אותי כמו חבר, כמו אחד מהשכונה שהצליח ולא כמישהו מורם מעם”.
אולם כאשר הפך לכוכב הקומדיות העממי של ישראל בשנות ה-70, לצד יהודה בארקן, רווח בהחלט סבל מארס המבקרים המקומיים. בשנות ה-70 וה-80, דיבר לא אחת על הקיפוח של הממסד המזרחי בישראל, ספציפית בכל הנוגע לתרבות המזרחית - אלא שעם השנים, ככל שהקריירה שלו הלכה והתגוונה עם תפקידים מאתגרים על הבמות והאקרנים בסרטים שלא היה להם דבר עם קומדיות הבורקס המוקדמות, הטון המחאתי בדבריו של רווח לבש צבע אחר, כללי יותר.
"אני נושא איתי פצע", סיפר רווח בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, "פצע של עצמי ופצע של החברה. אף פעם לא תיארתי לי שאנחנו נהיה במקום הראשון בעולם בנושא העוני. איך אדם יכול לחיות מ-3,000 שקל לחודש ולגדל חמישה ילדים? כשאני הייתי ילד הייתה כאן דלות גאה, אנשים עבדו קשה. אבא שלי היה מורה והלך ברגל ממושב למושב ולימד ילדים. קיבלנו את זה שישנם אנשי הארץ, המתיישבים הראשונים, היותר מבוססים – וזו זכותם כי הם הקימו את המדינה – וישנם העולים החדשים, וכולנו היינו באותו קו. היום אין דברים כאלה. זה הפספוס הכי גדול והכי כואב של החברה הישראלית".
בטקסט שכתב עבור ynet ב-2010 חזר שוב רווח על הסנטימנט, והדגיש את הפן הסוציאליסטי שלו: "אני פטריוט ללא תקנה אבל יש בי כאב גדול על דברים שאסור שכמותם יתרחשו במדינה יהודית. אסור שבמדינת היהודית יתהלכו יהודים רעבים ללחם. אסור שבמדינת היהודים, יהודים יאבדו את כבודם. איבוד הכבוד מקלקל אנשים ואסור בתכלית שאת הדאגה לפרט יפקידו בידיהם של אנשים פרטיים. זהו תפקידה של המדינה לדאוג לאזרחיה".
