כשאד וורן היה בן חמש, הוא התחיל לראות רוחות. את המפגש הראשון שלו הוא תיאר לא פעם כמבוגר: הוא ישב על רצפת חדר השינה שלו, כשדלת הארון נפתחה מעצמה. הוא ראה כדור אור קטן, שהלך וגדל עד שקיבל צורה של צללית אדם, ולבסוף הפך לפניה של אישה מבוגרת, שאד זיהה כבעלת הבית שלהם שמתה שנה קודם לכן. היא נראתה שקופה למחצה, לבושה בתכריכים ואומללה. החדר נעשה קר כקרח ואד שמע את צעדיה ונשימתה לפני שנעלמה. אד, שגדל בקונטיקט, שבארצות הברית בשנות ה-20 במשפחה קתולית אדוקה, סיפר לאבא שלו שעבד כשוטר, מה הוא ראה. אבא שלו המליץ לו לא להזכיר את המקרה הזה שוב, ושעדיף לשכוח ממנו לגמרי.
לזמן את הרוע: הפרק האחרון
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
כמה שנים מאוחר יותר פקדו את אד חלומות חוזרים ונשנים על נזירה שהגיעה לדבר איתו. הוא תיאר אותה לאבא שלו, שזיהה אותה כאחותו - שהלכה לעולמה עוד לפני שאד נולד. הנזירה הסבירה לאד הקשוב שהוא עומד לעזור לכמרים, אבל לא יהפוך לכומר בעצמו. החוויות האלו אולי נשמעות מעצימות לחלק מאיתנו אבל עבור אד הצעיר זו הייתה אימה ותו לא. הוא פחד כל כך עד שלעיתים קרובות היה יושב מחוץ לבית, גם במזג אוויר סוער או מושלג, ומחכה שההורים שלו יחזרו. שבע השנים האלו הסתיימו כשאד היה בן 12 והמשפחה עברה לדירה אחרת.
לוריין מוראן נולדה גם היא בקונטיקט, לזוג אירי אמיד למדיי. היא למדה בבית ספר קתולי יוקרתי לבנות וביום נטיעת עצים היא הביטה באחד הנטעים הצעירים וראתה אותו בוגר לחלוטין. אחת הנזירות שהבחינה בה שאלה למה היא מביטה אל השמיים, ולוריין הסבירה לה שהיא מסתכלת על העץ. הילדה בת ה-12 נשלחה לבית המנוחה כדי לבלות את סוף השבוע בתפילה ובשתיקה. בהזדמנות אחרת ציינה לוריין שלאחת הנזירות יש הילה בהירה מזו של אם המנזר, אבל נזיפות שקיבלה הבהירו לה שעדיף לשמור את האבחנות האלו לעצמה. למרות שניחנה ביכולות על-טבעיות היא לא האמינה ברוחות רפאים. היא חשבה שמדובר בדמיון מפותח או בסיפורים שנועדו למשוך תשומת לב, עד שפגשה את אד וורן.
הם היו בני 16 בארצות הברית, כשברקע מלחמת העולם השנייה - תקופה של אי-וודאות ושינויים מרחיקי לכת. וורן עבד כסדרן בקולנוע מקומי ולוריין התלוותה לאמה כדי לצפות בסרט. זה התחיל מידידות והמשיך כרומן, עד ששנה לאחר מכן, כשוורן הגיע לחופשה מהשירות הצבאי שלו בצי האמריקאי, הם התחתנו. אחרי השירות אד החל בלימודי אמנות בשאיפה להתפרנס כצייר, והוא אכן מכר ציורי נוף לתיירים באזור ניו אינגלנד, אבל לאט-לאט הוא הרגיש שהוא משתוקק לצייר דווקא בתים רדופים שעליהם קרא בעיתונים.
המפגש הראשון של הצמד עם קריירת הדמונולוגיה שתעסיק אותם במשך חמישה עשורים היה בבית שנקרא "מרי נולדה באוקיינוס", בניו המפשייר. במהלך שיחה עם בעל הנכס, שסיפר על חוויותיו בבית רדוף, הבחין אד שלוריין נכנסת למעין טראנס. מאוחר יותר היא סיפרה שהיא יצאה מגופה, ריחפה מעל שני הגברים והקשיבה להם מדברים. אד לא היה צריך יותר מזה. הוא הבין שהיקום קורא לו לצאת ולחקור בתים רדופים נוספים. לוריין ואד הפכו לחוקרי על-טבעי באופן רשמי.
ההתחלה לא הייתה פשוטה. כדי להשיג תיקים הם השתמשו בציור כדרך להתקרב אל בעלי הבתים. אד היה משרטט את הבית מבחוץ ולוריין היתה דופקת בדלת ומציגה את הסקיצה לבעלים. כשהשיחה התניעה הם ביקשו לשמוע עוד על החוויות העל-טבעיות של דיירי המקום. לעיתים קרובות המליצו על סיאנסים ושירותים אחרים. בשלב מסוים התחייב אד לעיסוקו המלא כדמונולוג, אחד משבעה מוכרים בלבד בארצות הברית - והיחיד שלא היה איש דת. את הציורים הם מכרו בירידים, כשלכל דיוקן בית צורף סיפור הרקע שלו. יש לציין שלוריין הייתה הסקפטית מבין השניים בשלבים הראשונים, אבל שינתה את דעתה כשהעדויות על בתים רדופים הלכו והצטברו.
לא במקרה נהגו העיתונים לפרסם כתבות על בתים רדופי רוחות. בתים כאלה ובכלל תופעות על-טבעיות היו ונשארו נושא שמשך את תשומת ליבו של ציבור גדול בארצות הברית. תוך זמן לא רב הפכו בני הזוג וורן מאנשים שמחפשים בתים רדופים לאנשים שמוזמנים אליהם, כשבעליהם מבקשים מהם עזרה בחקירות, צפייה, תיעוד ולפעמים גם בטיהור הבתים. הם הפכו לשם דבר בקרב קהילת המאמינים הלא-קטנה של ניו אינגלנד.
לצד המלחמה הקרה והפחד מקומוניזם הפך העיסוק בעל-טבעי לסוג של מפלט אסקפיסטי ללא מעט אנשים, האומה האמריקנית, כך הסתבר, כמהה לתיאוריות קונספירציה, התגלות של עב"מים ורוחות רפאים. וב-1952 הקימו אד ולוריין את החברה לחקר תופעות על-טבעיות בניו אינגלנד (NESPR), שהתהדר בתואר ארגון ציד הרוחות הוותיק ביותר באזור והעניק לפעילות שלהם ניחוח של מעמד אקדמי. המטרה המוצהרת שלהם הייתה לסייע לאנשים שאירועים פאראנורמליים ממררים את חייהם, ולטענתם במהלך הקריירה שלהם חקרו למעלה מ-10,000 מקרים ונעזרו ברופאים, אחיות, שוטרים ואנשי כמורה. שנתיים לאחר מכן החל גם הממשל האמריקני לגלות עניין בתחומם, כשחקר יכולות על-טבעיות בקרב כלבים.
הגיבורים האולטימטיביים - זוג אוהב, חזק אבל פגיע, הנלחם ברוע הטהור
יומן המקרים של אד ולוריין וורן היה בדיוק מה שהרופא האליל רשם לאומה האמריקנית: סיפורי אימה עשירים בפרטים מזעזעים, שמשלבים גם את תחום העל-טבעי ומגיעים עם מוניטין של אירועים שהתרחשו במציאות. אחד התיקים הראשונים שקיבע את מעמדם בתודעה הציבורית נודע בשם "בובת אנאבל". בשנת 1970 קיבלה אחות בשם דונה בובת סמרטוטים שנוצרה בהשראת ספר הילדים, "סיפורי ראגדי אן". עד מהרה החלה הבובה לזוז מחדר לחדר ולהשאיר אחריה פתקים עם מסרים כמו "עזרו לי" או "עזרו ללו" (בן זוגה של שותפתה לדירה, אנג'י). באחד הלילות טען אותו לו שהבובה אנאבל טיפסה עליו במהלך הלילה וניסתה לחנוק אותו.
בני הזוג וורן קבעו שהבובה נשלטת על ידי ישות לא אנושית שחיפשה מארח אנושי. הם המליצו לברך את הבית - למרות עיסוקם המדעי כביכול הם בהחלט האמינו בפרקטיקות דתיות - וגם לקחו את הבובה. בדרכם הביתה, כך הם מספרים, כשלו הבלמים של המכונית כמה פעמים, בעיה שלא נפתרה עד שהם שפכו על הבובה מים מקודשים. אנאבל לא שינתה את הרגלי התזוזה שלה ושינתה מיקומים גם בביתם של הוורנים, עד שהם הביאו אותה למוזיאון הנסתר שלהם, שם היא ננעלה מאחורי זכוכית כדי למנוע ממנה להטריד אנשים נוספים.
מקרה מפורסם אחר, שגם הוא היווה השראה לאחד מסרטי הזיכיון "לזמן את הרוע" (The Conjuring), אירע בבית החווה הרדוף של משפחת פרון בהאריסוויל. הזוג פרון עם חמש בנותיו עברו לבית החווה בשנת 1971, וזמן קצר אחר כך החלו תופעות מוזרות להטריד את המשפחה. אנדריאה, הבכורה, ראתה גבר זר מופיע ונעלם בבית. ערימות של לכלוך הצטברו מעצמן במטבח וריח של בשר נרקב התפשט בחלל. כנראה שכל זה לא סיפק לרוחות את תשומת הלב הרצויה כי משם חלה התדרדרות מהירה: חפצים עפו והתנפצו על הקירות, המיטות רעדו בכל בוקר בשעה חמש ורבע ומתחקיר שערכה האם, קרוליין, עלה שרבים מבני המשפחה שהחזיקה בבית מתו, לא עלינו, מטביעה, רצח או תלייה.
האבחנה של הוורנים שהוזעקו למקום, הייתה רוח רפאים בשם בת שבע - מכשפה שחיה בנכס בשנת ה-19 ונחשדה ברצח של ילד. בת שבע, לדברי אנדריאה "תפסה את עצמה כגבירת הבית וסלדה מהתחרות עם אימי על התואר". הוורנים ביקרו בבית משפחת פרון שוב ושוב, אבל בניגוד לסרט שנוצר בהשראת המקרה הם לא ביצעו גירוש שדים מלא אלא סיאנס, במהלכו גברת פרון התחילה לדבר בשפה לא מוכרת עד שהושלכה לרוחב החדר. עשר שנים נוספות נאלצה המשפחה להישאר בבית עד שחסכה די כסף כדי לעבור ממנו, ואז נפסקו הרדיפות. בדרכם האחרונה החוצה ראתה קרוליין התגלמות של אישה שנשארה מאחור.
שום תסריטאי לא היה מספק פיץ' טוב יותר לסרטי "לזמן את הרוע", המבוססים על חקירות הזוג וורן, מזה שסיפקה המציאות עצמה. העובדה שהתבססו על סיפור אמיתי ונותרו, בהוראת הבמאי, קרובים אליו ככל האפשר, עוררה דיון בין הספקנים למאמינים, שהריץ את שני המחנות אל בתי הקולנוע. האירועים שהם חקרו שימשו חומר גלם מושלם לסרטי אימה, שדים, דיבוקים ונוכחות של ישויות דמוניות שרצו בהם כמו חתולים בטיקטוק. בני הזוג וורן היו גיבורים נהדרים - זוג אוהב שמציגים צד אנושי, חזק אבל פגיע, הנלחם ברוע הטהור ומשפחות מעוררות הזדהות שסובלות על לא עוול בכפן. אד ולוריין עצמם הבינו, עוד בחייהם, איך למנף את הסיפורים שלהם לטובת תהילה ורווח. הם מסחרו את זכויות היוצרים באמצעות ספרים וזיכיונות להוליווד, הרבו להופיע בתוכניות אירוח והקימו את "מוזיאון הנסתר" שבו הציגו חפצים שלטענתם היו רדופים על ידי רוחות.
המקרה המפורסם ביותר שהזניק אותם לעמדת סלבריטאים כונה "אימה באמטוויל". בנובמבר 1974 חווה רונלד דה פאו בן ה-23 התגלות בצורת קולות בראשו. למרבה הצער דרשו ממנו הקולות לרצוח את כל בני משפחתו בשנתם, ורונלד אכן מילא אחר ההוראה וירה בהוריו וארבעת אחיו ואחיותיו באותו הלילה. שנתיים לאחר מכן עברו לבית בני הזוג ג'ורג' וקתי לוץ ושלושת ילדיהם, לאחר שרכשו אותו במחיר מציאה של 80 אלף דולר. פחות מחודש מאוחר יותר הם ברחו מהבית בטענה שהוא רדוף. ג'ורג' סיפר שראה את אשתו משתנה לאישה בת 90 ומרחפת מעל המיטה, רפש זולג מהקירות, יצור דמוי חזיר מאיים עליהם וכל הג'אז המוכר של חפצים מעופפים ורעשים לא מוסברים. כומר שהוזמן לברך את הבית הותקף פיזית אחרי שקול ציווה עליו לצאת החוצה.
אד ולוריין ביקרו בבית 20 יום לאחר שמשפחת לוץ עזבה אותו. לוריין סיפרה כי חוותה חזיונות זוועתיים של גופות משפחת דה-פאו המסודרות בסלון, ותיארה את החוויה כ"קרובה ביותר לגיהינום" משחוותה אי-פעם. שניהם טענו שחשו שמשהו דוחף אותם החוצה מהבית ובהמשך אף טענו שצילמו תמונה של רוח רפאים בצורת ילד קטן, מעל גרם המדרגות שבבית. התמונה פורסמה בהרחבה בעיתונים. המקרה הפך מתוקשר כל כך שהוא גרר שלל קונספירציות, סרטים וספרים, כולל הקלאסיקה הקולנועית "הלילה ה-19" (The Amityville Horror), ששלשלו לכיסם של בני הזוג לא מעט ממון. הוורנים, אגב, לא גבו מבעלי הבית תשלום על החקירה עצמה אבל כמו שאמר פעם טים קוק, מנכ"ל אפל, אם אתם לא משלמים על מוצר, כנראה שאתם המוצר".
מיליארדי דולרים ושלדים בארון
החיים עצמם סיפקו לאד ולוריין שלל בתים רדופים ודיבוקים דמוניים לעסוק בהם, סיפורים שהיוו השראה לסרטי "לזמן את הרוע" בהמשך. הרשימה כוללת בין היתר גם את ביתה של משפחת הודג'סון מאנפילד (אח בוער נתלש מהקיר, אחת הבנות המתבגרות של המשפחה החלה לדבר בקול עמוק וצרוד וחשפה פרטים על אדם שמת בעבר בדירה); משפחת סמורל מפנסילבניה שהותקפו מינית על ידי שד ומשפט הרצח של ארנה ג'ונסון בן ה-19, שדקר למוות את בעל הבית שלו וטען שהשטן גרם לו לעשות את זה. כל אלה התאימו להפליא לגישתם של לוריין ואד, שהאמינו שהרוע הוא אמיתי ומבוטא על ידי שדים ורוחות זדוניות, אלה שואפות להשתלט ולתקוף, והדרך להתמודד מולן היא באמצעות פרקטיות דתיות-נוצריות.
באופן טבעי הם זכו להתנגדות רבה מצד קשת רחבה של ספקנים. בחלק מהמקרים, כמו באימה מאמיטוויל, טענו או הודו - תלוי את מי שואלים - אנשים המעורבים בסיפור שמדובר בהמצאה שנועדה לייצר עבורם רווח כספי או סיקור תקשורתי. ההתנגדות הועילה להם לא פעם - היא השאירה את הדיון ער. אבל פעילותם של אד ולוריין הלכה ודעכה ככל שהם הזדקנו, עד שנעצרה כליל. אד מת בשנת 2006, בגיל 79. לוריין פרשה מהחקירות לאחר מותו. היא החזירה את נשמתה אל בוראה בשנת 2019, כשהיתה בת 92. המוזיאון הנסתר, שהוקם במרתף ביתם והכיל אוסף אדיר של חפצים "נגועים ברוע" ואמנות שטנית שאספו מרחבי העולם, נסגר לציבור. לאחרונה הוא נקנה על ידי הקומיקאי מאט רייף והיוטיובר אלטון קאסטה וצפוי להיפתח מחדש עם אפשרות ללינה, אם זה מה שעוזר לכם לישון.
לאחר מותם של בני הזוג עלו האשמות חמורות שהטילו צל כבד על מורשתם. בשנת 2014 סיפרה אישה בשם ג'ודית פני על מערכת יחסים מינית שהייתה לה עם אד, כשהייתה בת 15 והוא בשנות ה-30 לחייו. היא טענה שלוריין ידעה על הרומן ושאד כינה אותה "אהבת חייו". כמו כן היא חשפה שבסוף שנות ה-70 אילצה אותה לוריין להפיל היריון מחשש שילד יפגע במוניטין של הזוג. לצורך העניין היא גם הוסיפה שהיא סייעה לאד לביים תמונות המוכיחות פעילות על-טבעית, כמו התעטפות בסדינים לבנים כדי לגלם רוח רפאים.
בין אם פני דיברה אמת או למדה מהטובים ביותר והמציאה את הסיפור, בסרטים שנעשו בהשראת בני הזוג אין לה קיום, ולא בכדי: בחוזה שחתמה לוריין על סרטי "לזמן את הרוע" נכלל סעיף שקבע שהיא ואד יוצגו באור חיובי בלבד ויימנע כל אזכור של רומן מחוץ לנישואים או של יחסים עם קטינים, סעיף שעורכי דין בתחום הבידור הגדירו כיוצא דופן.
היקום הקולנועי של "לזמן את הרוע" הפך לזיכיון האימה הרווחי ביותר בכל הזמנים, וגרף למעלה מ-2.3 מיליארד דולר. ורה פרמיגה ופטריק ווילסון גילמו את בני הזוג וורן, כשלוריין וורן משמשת כיועצת לשני הסרטים הראשונים בסדרה. בסך הכול כולל היקום תשעה סרטים (בחלקם לא הפיעו דמויותיהם של אד ולוריין). סרט נוסף, "לזמן את הרוע 4: הפרק האחרון" (The Conjuring: Last Rites), יצא בימים אלו. הוא מתבסס על סיפורה של משפחת סמורל מפנסילבניה ובוים על ידי מייקל צ'אבס, שכבר הוכיח את עצמו בסרט השלישי בסדרה, "לזמן את הרוע: בשליחות השטן". פרמיגה ווילסון יחזרו אליו בפעם הרביעית והאחרונה והמפיקים כבר נשבעו שמדובר בסרט "האפל ביותר בסדרה עד כה".
