הדוקומנטריסט האגדי פרדריק וויזמן מתמחה בסרטים שמנתחים לעומק מערכות חברתיות ותרבותיות מעמדת ה"זבוב על הקיר". בהתאם לכך רבים מסרטיו קיבלו שמות כמו "בית חולים" (1970) "החנות" (1983) או "עירייה" (2020). רק בסרט אחד טיפל בנושא הצבא - Basic Training (1971), שבו הוצגו תהליכי ההפיכה של אזרח לחייל. אבל מה לגבי אקט הלחימה עצמו? ודאי שתיעוד אנליטי שכזה אינו אפשרי בסיטואציית קרב אינטנסיבית. הכוונה אינה לנוכחות מצלמה מתעדת במהלך קרב - כאלו נעשו מאז מלחמת העולם הראשונה על ידי במאים גדולים כמו אבל גאנס וג'ון פורד. הכוונה ליכולת התיעוד ללכוד כל פרט בפעולות הלחימה ובתגובות הפסיכולוגיות באירוע לחימה מורכב וספציפי, דבר שלא ניתן לעשות מבלי לגזור מוות ודאי על המתעדים והמתועדים.
"יחידת העילית" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב )
נדמה שהבמאי והתסריטאי אלכס גרלנד ("אקס מכינה", "העולם שאחרי: הכחדה") מנסה לעשות ב"יחידת העילית" (Warfare) את אותו סרט שווייזמן לא היה יכול ליצור בכלים תיעודיים טהורים. ניתוח מדוקדק של לחימה כממשות תיעודית באמצעות עבודת שחזור קפדנית של אירוע שקרה, תוך ויתור מודע על כל "מסר" המעוצב באמצעות כלים דרמטיים. בשונה מהשם הישראלי שניתן לסרט, כזה המבטיח עלילות גבורה ויכולות לחימה כבירות, השם המקורי מצביע ביבשושיות הולמת על הנושא - לחימה. זו אינה צניעות מזויפת או אמיתית מצידו של גרלנד, אלא הצבעה על הדבר המיוחד שהסרט מביא לז'אנר סרטי המלחמה, והדבר שלא מעט מבקרים עשויים לתפוס כנקודת התורפה המוסרית שלו.
את התסריט כתב גרלנד בשיתוף פעולה עם ריי מנדוזה, לוחם לשעבר ביחידת העילית "אריות הים" (Navy SEALs) והוא מתבסס על שחזור של סיטואציית קרב עירונית שהתרחשה ברמאדי בעיראק בשנת 2006. כל הדמויות מבוססות על מנדוזה וחבריו לצוות, ועל הלוחמים שחברו אליהם. בכותרות הסיום של הסרט נראה שחלקם אף היו שם בתקופת הצילומים וסייעו להשיג אותנטיות מקסימלית.
5 צפייה בגלריה
אין שום קונטקסט פוליטי ובקושי יש קונטקסט צבאי. מתוך "יחידת העילית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
אין שום קונטקסט פוליטי ובקושי יש קונטקסט צבאי למה שמוצג. אחרי סצנת פתיחה קצרה ולא צפויה (שלא אסגיר את המתרחש בה), הסרט קופץ לתחילת האירוע שיסוקר במה שנראה כזמן אמת. תחילתו היא בכניסה של כוח "אריות ים" לבית שבו גרות שתי משפחות עיראקיות, כדי לתפוס עמדה שליטה במהלך פעולה צבאית שפרטיה לא מוסברים. בהתחלה זו התארגנות מעמדת תצפית, וההתבוננות של הצלפים בגברים חשודים שמסתובבים במרחב. תוך זמן לא רב החיילים האמריקאים מופתעים במארב אינטנסיבי, ובכוחות של לוחמים עיראקיים שצרים על הבית שבו הם נמצאים. במקביל יש פעולות לחימה כנגד כוחות אמריקאים נוספים שנמצאים בסמיכות מקום.
זהו סרט ללא מונטאז'ים או קפיצות בזמן. מההמתנה והציפייה שבה נראה שלא קורה דבר ועד שהעניינים מתחילים להידרדר. אנו צמודים לצוות הלוחמים המוצג וכמותם איננו יודעים מהי התמונה הגדולה של הקרב. ידע מסוים נכנס דרך מערכות הקשר, ובהמשך יהיו גם שוטים שיילקחו מכטב"ם תצפית. במהותו הסרט נצמד לנקודת הידע של החיילים בגובה הקרקע, עם התפתחות נטולת הפוגות מהסיטואציה שהולכת ומסתבכת.
אין נאומים מעוררי השראה. אין פעולות גבורה על-אנושיות וקצירה "רמבואית" של עשרות אויבים. אין שרטוט דרמטי-סכמתי של טובים ורעים מקרב החיילים (הכוחות הלוחמים של הצד השני נותרים מרוחקים וחסרי פנים - כנגזר מעמדת המיקוד שבה בחר הסרט). אין ניסיון לבסס מסר על חוסר התוחלת של המלחמה בעיראק, או על אובדן צלם האנוש של החייל האמריקאי, בוודאי שהסרט אינו עוסק בנסיבות הפוליטיות השנויות במחלוקת שהובילו את בוש הבן להכריז על המלחמה.
לעומת זאת יש מעקב מדוקדק אחרי פעולות הלחימה, השפה הרזה שבה משתמשים הלוחמים (מבלי לבאר אותה לצופים), ניהול הסיטואציה מבחינת פקודות וחלוקת משימות, ומול כוחות החילוץ שמנסים להגיע. נהלי טיפול בפצועים (שנמצאים שם מרוטשים וזועקים מכאב מהרגע שבו הם נפגעים) והצגת הפגיעות בדרך שאינה חוסכת דבר מהצופים. זהו סרט שקל מאוד להשתמש בו (ואולי אף חשוב להשתמש בו) כסרט הדרכה ללוחמים לגבי סיטואציות שאליהן הם עשויים להיקלע.
5 צפייה בגלריה
יכול להיות סרט הדרכה ללוחמים לגבי סיטואציות שאליהן הם עשויים להיקלעמתוך "יחידת העילית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
צופים שמצפים להוקעה מוסרית של ארצות הברית - לא ימצאו אותה בסרט. גם חובבי קולנוע פטריוטי-אמריקאי יתאכזבו. החיילים הם בני אדם. כשהדברים הקשים קורים, הם מושפעים בדרכים שונות. כולל איבוד יכולת תפקוד פסיכולוגית, וטעויות בביצוע פעולות פשוטות בגלל הלחץ הבלתי-אפשרי. יש צוות שחקנים הכולל את ג'וזף קווין, וויל פולטר, צ'רלס מלטון וד'פרעה וון א-טיי (שמגלם את מנדוזה), אבל אלו לא "דמויות" שכל אחת מהן מובחנת באמצעות רגעים דרמטיים, זאת למרות שהם יוצגו בשלל צילומי תקריב שמשמשים את גרלנד לבחינה מפורטת של השפעות הסיטואציה על הגוף והנפש של הלוחמים.
אחרי שני סרטים וסדרת טלוויזיה שבחנו נושאי מדע בדיוני, נראה שגרלנד עבר לז'אנר סרטי מלחמה. סרטו הקודם "הקרב על אמריקה" (2024) התרחש בעולם של מלחמת אזרחים אמריקאית, ועקב אחר צלמת מלחמה. בחלקו האחרון הייתה סצנת קרב ריאליסטית שבדיעבד נראית כמו תרגול לקראת סרטו הנוכחי. בהתאם לכך גרלנד חוזר לעבוד דייויד ג. תומפסון, ונעזר גם בעבודת סאונד שיש בה הקפדה מיוחדת על סאונד ריאליסטי של מרכיבי הקרב עם הבלחות של סאונד מעוות בדרך המשקפת את טשטוש החושים והמחשבה בקרב.
קשה שלא להשוות את "יחידת העילית" לכמה סרטי מלחמה בולטים. ב"בלאק הוק דאון" (2001) רידלי סקוט עסק בסיטואציית מארב שאליה נקלעו חיילים אמריקאים במוגדישו, אבל סקוט הדגיש את ההרואיות של הלוחמים בעוד גרלנד מציג אותם בטון נייטרלי מובהק (פעולה שבעצמה מהווה אמירה). דברים דומים אפשר לומר גם בהשוואה ל"השורד האחרון" (2013) של פיטר ברג.
"מטען הכאב" (2008) של קתרין ביגלו, עסק באימפקט נפשי ופיזי על חבלן צבאי במלחמת עיראק, אבל ביגלו יצרה פורטרט פסיכולוגי של דמות גם בהקשרים שמחוץ ללזירת הלחימה, בעוד גרלנד מתמקד אך ורק בה. בנוסף ניתן להשוות את הלחימה המוצגת ל-"1917" (2019) של סם מנדז שעיצב לחימה ב"זמן אמת", אבל הלא רק שמנדס השתמש במתכונת סיפורית של התחלה, אמצע וסוף, אלא שהוא והצלם שלו רוג'ר דיקינס יצרו עבודה וירטואוזית מבחינה טכנית וויזואלית. גרלנד, לעומת זאת, אינו חותר לדבר מלבד הקפדה מוחלטת על תחושת מציאות.
5 צפייה בגלריה
יש לא מעט דמיון בין סיטואציית הלחימה המוצגת, וזו שבה פועלים חיילי צה"ל במלחמה בעזה. מתוך "יחידת העילית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
לבסוף, לא ניתן אלא להתייחס לפיל הענק שנמצא בחדר - מבחינתם של הצופים הישראלים. יש לא מעט דמיון בין סיטואציית הלחימה המוצגת, וזו שבה פועלים חיילי צה"ל במלחמה בעזה. יחסית למלחמה הנוכחית הסיטואציה בעיראק מוצגת באופן כמעט סטרילי (בשלב המוצג כבר כמעט לא נותרו אזרחים בראמדי), ולכן האתגר המוסרי המוצג בסרט הוא, יחסית, מוגבל. כמו כן יש הבדלים בלחימה עם טכנולוגיות של לפני שני עשורים לעומת אלו שבהן צה"ל עושה שימוש, וכך הלאה. אבל זהו סרט שפועל בתנאים שיזכירו לכל צופה ישראלי את דימויי הלחימה שאנו רואים בגרסה מאוד מצומצמת ומרוככת על מסכי הטלוויזיה. עבור רבים "יחידת העילית" יהיה קרוב מדי למציאות הישראלית שלאחר אוקטובר 2023. מיותר לומר שמי שרגיש טוב יעשה אם יימנע מצפייה בסרט.
לאחרים, אולי לאלו שמהצד שחושב שיש לו פתרונות קסם לדרך שבה ניתן וצריך להילחם באזור עירוני, הסרט עשוי לעורר קצת ספקות רצויים. ואם לא את זה, אז לפחות להכיר בקושי האדיר ובמחיר שלוחמים משלמים בגוף ובנפש - עוד אספקט שיש לא מעט אזרחים ישראלים שהיו נשכרים מלהיות יותר מודעים לו (למרות שקשה להניח שרבים מהם יצפו בסרט).
