דורות של סטודנטים שלמדו בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב לא יכלו להתעלם מהכרזה הגדולה של הסרט "הגלולה" שהתנוססה מעל לכיסאו של המנהל המיתולוגי של ארכיון הסרטים של ביה"ס, ליביו כרמלי - לצד כרזה גדולה אף יותר, שבה נראה ז'אן פול בלמונדו כשאקדח תחוב במפשעתו. ספק כמה מהסטודנטים שנתקלו בכרזת הסרט "הגלולה" צפו בו; ספק כמה מהם ידעו במה מדובר, או אף העלו על דעתם שדוד פרלוב, אחד המורים הוותיקים בביה"ס, הוא זה שביים אותו. ואכן, "הגלולה" היה ניסיון נדיר: לא רק בקריירה של פרלוב, בכיר הבמאים התיעודיים בישראל, שזה היה אחד משני הסרטים העלילתיים שביים (השני היה "42:6", דוקו-דרמה על דוד בן גוריון מ-1969), אלא גם, ובעיקר, בנוף הקולנוע הישראלי. סרט פנטזיה דובר עברית, משלנו.
פסטיבל הקולנוע בירושלים - טריילר
(באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
זהו התסריט היחיד שכתב המחזאי ניסים אלוני, ששמו מזוהה עם עולמות של פיוט וסוריאליזם במחזות כ"נסיכה אמריקאית", "הצוענים של יפו" ו"דודה ליזה". תולדות הקולנוע הישראלי אינם שגורים בשיתופי פעולה עם המחזאות המקומית – חנוך לוין והלל מיטלפונקט כתבו תסריטים בודדים – והמקרה של "הגלולה" הוא דוגמא נדירה לניסיון להעביר עולם תיאטרלי אל מחוזות הקולנוע הישראלי, שעד אותו רגע התאפיין בעיקר בריאליזם הלאומי-הרואי או בניסיונות, לעיתים מגושמים, לעצב מקבילה מקומית לסרטי הגל החדש הצרפתי והמודרניזם האירופאי. הקולנוע הישראלי, בניסוח אחר, תמיד העדיף להישאר עם שתי הרגליים על האדמה; "הגלולה" גרם לו לראשונה לעוף.
5 צפייה בגלריה
מקבילה מקומית לסרטי הגל החדש הצרפתי. מתוך "הגלולה"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
סיפור "הגלולה", שעלילתו מתרחשת בתל אביב של כיכר ביאליק וגן יעקב הסמוך להיכל התרבות והבימה, עוקב אחר שני אחים: פלטיאל פיק (אבנר חזקיהו), פקיד היפוכונדר, וגץ הצעיר ממנו (יוסי בנאי), זמר מועדונים כושל. פיק הוא בעליו של בול נדיר, פלשתינה 1926, שאליו לטושות עיניו של הרופא המטפל בו, ד"ר שחור (גדעון זינגר). ואילו בחייו של גץ מופיעה לפתע הנערה הרמינה (ז'רמן אוניקובסקי) שבאה לגבות ממנו חוב ישן, ובעקבותיה אביה הרוקח צווינגל (שרגא פרידמן). זה האחרון פיתח במעבדה שלו גלולת נעורים, וכאשר גץ נוטל אותה בטעות – הוא חווה טרנספורמציה שהופכת אותו לכוכב רוק היסטרי. וכן, אנשים מתעופפים פה די הרבה.
הפקת "הגלולה" החלה בשנת 1968, אך בשל קשיים כלכליים הסרט הושלם ויצא לאקרנים רק ב-1972. הביקורת המקומית העניקה לו קבלת פנים מאופקת (המבקר המנוח משה נתן היה אחד המפרגנים וכתב במעריב שמצוי כאן "גרעין לקולנוע ישראלי אחר – קולנוע שיהיה בו קורטוב של מקוריות, יפי צורה ושאר רוח"), והסרט נחל כישלון כלכלי. פרלוב עצמו לא שב עוד לביים סרטים עלילתיים. שנה לאחר מכן הוא כבר פצח בפרויקט המונומנטלי שלו, "יומן" - תיעוד עצמי, משפחתי ולאומי שנפרש על פני כעשור. עתה, בפסטיבל הסרטים בירושלים, יוכלו הצופים לגלות את הסרט הזה שעותק משוחזר ומדהים שלו יוקרן בו מחר (שלישי) בהצגת בכורה מחודשת. זהו חלק מפרויקט ראוי לכל שבח שעליו מופקד מזה שנים ארכיון הסרטים הישראלי בניצוחו של מאיר רוסו, שמעניק חיים חדשים, ממש כך, לקולנוע הישראלי ומאפשר לגלות מחדש את עברו. במקרה של "הגלולה" – הקסום והפנטסטי.
5 צפייה בגלריה
קורטוב של מקוריות, יפי צורה ושאר רוח. מתוך "הגלולה"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
"לדעתי, זה מאוד קשור לאבא של דוד", אומרת יעל פרלוב, בתו של דוד בשיחה עם ynet. "הפנטזיה הזאת. זה הכל ניסים ונפלאות, קשור לקסמים. אביו היה קוסם נודד ודוד ראה אותו אולי ארבע-חמש פעמים בחיים שלו".
איך נוצר בעצם הקשר שלו עם אלוני?
"ניסים דיבר לדינו וזה משך את דוד. היו להם הרבה שיחות בלילה, בהליכה. לסרט ישנם מאפיינים מאוד תיאטרליים. העברית היא מאוד תיאטרלית, כמו במחזה. זה מאוד ניסים עד שפתאום הפרלוב הזה נכנס, ואז זה כבר הקולנוע. הדברים הפנטסטיים האלה. זה כבר לא של ניסים. הסרט מאוד קשור לתקופה. ב-65' רצו להביא את הביטלס, ולא הסכימו כי אמרו שזה יקלקל את הנוער. ואז בא הסרט הזה שבו כולם בהשתגעות כללית".
ואכן, "הגלולה" הוא סרט של התפרעות טוטאלית. סרט של רוח מרד. סרט על התשוקה להתעופף כאקט של מחאה ושחרור. נושאו, גלולה שמעניקה נעורים, חיי נצח, רלוונטי מאוד בחברה שמקדשת את מותם של צעירים במלחמה. גץ רוצה להישאר צעיר נצחי, גילם של אלה שנפלו בשדה הקרב – אבל הוא גם רוצה להמשיך לחיות. הסרט צולם אחרי מלחמת ששת הימים אך יצא בעיצומה של מלחמת ההתשה - ועיסוקו בצעירים שלא רוצים למות, שלא רוצים להיטמע בשיח הלאומי המקריב אותם, הפך לפתע משמעותי מאוד. "בא לי שיר של נעורים", הוא הפזמון ששב ושר גץ (פזמון שאני מודה שלא פעם פיזמתי לעצמי מאז ראיתי את הסרט לראשונה לפני כ-30 שנה) – והסרט הוא אכן חגיגה של נעורים שאינם מוכנים שיקריבו אותם.
"זה קשור גם לתקופה שבה רצו לחנך את הנוער", מטעימה פרלוב. "בן גוריון לא נתן אחרת. הטלוויזיה הייתה חינוכית, מה פתאום שיהיו משוחררים. לכן לדעתי הסרט לא הצליח. יש בו בכל אלמנט משהו מרדני".
פרלוב הגיע אל הסרט אחרי שביים כמה מיצירות המופת התיעודיות שנוצרו כאן, ובראשן "בירושלים" (1963), סרט-מסה על העיר שאז טרם חוברה לה יחדיו, המורכב מסדרה של אפיזודות המספקות בה מבט פיוטי, אישי וייחודי. הסרט התפרסם, בין היתר, משום שפרלוב העז להראות קבצנים בסמטאות ירושלים, דבר שלא מצא כלל חן בעיני הממסד שדרש להסירם - עד שראש הממשלה דאז, לוי אשכול, התיר אותו להקרנה. כאשר צופים היום ב"הגלולה" אפשר רק להצטער על כך שזו הייתה תרומתו היחידה של אלוני לקולנוע הישראלי. הצופים והביקורת אולי לא היו מוכנים לקולנוע סוריאליסטי מתוצרת מקומית, אבל כפי שמעידה פרלוב על אביה: "דוד אף פעם לא היה מתוסכל מכישלונו של הסרט. הייתה לו בעיקר תשוקה לסיים אותו בכל מחיר. הוא המשיך הלאה".
צפייה מחודשת בסרט מזהה בו, יותר מאשר את השפעות הגל החדש הצרפתי, דווקא את עקבותיו של הקולנוע הסוריאליסטי הצ'כי של התקופה שהיה מזוהה עם שמותיהם של קארל זמן ("הרפתקאות הברון מינכהאוזן", 1962), ורה חיטילובה ("מרגניות", 1966) ויאן ניימץ ("דו"ח על המסיבה והאורחים", 1966). כמותם, גם "הגלולה" משלב אנימציה, חלומות (בסצנה הצבעונית היחידה והמרהיבה של לוויה סוריאליסטית), מחוות לסרט האילם, וההנגדה בין מוסריות ואידיאולוגיה מדכאת ובין אמנות, פנטזיה ומשחק. איני יודע אם פרלוב הכיר את הסרטים המוזכרים לעיל ואם צפה בהם בזמן אמת, אבל העובדה שזיכרונם עולה תוך כדי הצפייה מעיד על מיקומו של "הגלולה" בתוך מסורת קולנועית רחבה יותר – כזו שחיפשה דרכים לשחרר את המבע הקולנועי מכבלי הריאליזם ולהציע לצופה חוויה חושית, חתרנית ופיוטית.
"נורא חשוב שצעירים יראו את הסרט", מבהירה פרלוב. "אני רוצה שאנשים יצאו מהסרט וישירו. צריך להקרין אותו במועדונים שאנשים יוכלו לרקוד תוך כדי. זה סרט לצעירים ועל צעירים, שרוצים לחיות ולחיות טוב, בלי דאגות ובלי לחשוב שהם צריכים למות". קשה לחשוב על עוד סרט בתולדות הקולנוע הישראלי שמעוטר בתלבושות ססגוניות – בסצנת הלוויה הצבעונית – ודאי לא כזה שהקדים את "הגלולה", ובמוזיקה שגורמת לך לקפץ במושב (אדם גרינברג צילם, יוחנן זראי הלחין, ז'אקו ארליך, דב הניג וז'אן קלוד זרביב ערכו). המראה של נערות צעירות בתלבושת קרקסית מחוללות עם רבנים בבית קברות עטור-פרחים הוא אחד המשובבים שנצפו כאן, והתחושה היא שהסרט הזה יכול לזכות להצלחה שחמקה אז ממנו – הפעם בהקרנות חצות סינמטקיות.
"הגלולה", בצפייה חוזרת, הוא פנינה נשכחת של הקולנוע הישראלי. כאשר באים לחשוב על זה, אפילו כותרתו מתייחסת לתרופה למניעת היריון שהייתה נפוצה בקרב צעירים עת נכנסה לשוק בתחילת שנות ה-60 ואִפשרה סקס חופשי. בתוצאה הסופית אף לא ניכרות עקבות המהמורות שליוו את ההפקה – בנוסף לקשיים הכלכליים, נפטר גם השחקן שרגא פרידמן, וקולו מדובב בסרט בידי אברהם רונאי – והוא מעניק הזדמנות נפלאה ליהנות מכישרונם של אלוני, בנאי וחזקיהו שגם היו שותפים בתיאטרון העונות שפעל משך זמן קצר בתל אביב ושבו הוצגו בעיקר מחזות שכתב ותרגם אלוני. וכן, אחרי שתצפו בסרט, הרשו לעצמכם לצאת, לקפץ ולזמזם, שהרי זה בדיוק מה שהסרט הזה רוצה מאיתנו, לצלילי הפזמון –
י-י-ילד, חמים-חמים;
י-י-ילד, זזים-זזים;
בא לי שיר של נעורים;
בא לי שיר של נעורים;
שיר של נעורים.
