לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-23-
בהחלט אפשר להגיד שאחרי הלילה הזה אני ואחיטוב נהיינו חברים. אני ישנתי טוב מאוד וכבר לא פחדתי שהוא יגרש אותי, או שישאיר אותי בגלל דברים סוטים ומלוכלכים. הוא גם דיבר יותר ויותר על המשפחה שלו. סיפר שהבת היחידה שלו עתליה היא מחזאית, שבעלה איש צבא בכיר מאוד, ושהם אימצו ילדה שהיא בערך בגיל שלי, עכשיו, כבוד השופט וכבוד הסוציאליים, יכול להיות שהוא הזכיר את עירד. כמו על שמות, גם על זיכרון אי־אפשר תמיד לסמוך, אבל למרות שסיפר וסיפר על כולם, לא הצלחתי לדמיין אותם כדמויות ממשיות. אולי בגלל העבודה שלו במשרד, נראה לי שהוא חי רק לעצמו, בנפרד, מוקף בבית הגדול שלו.
התחלתי לעבוד בגינה, כשהעיניים הטובות שלו מלוות אותי. היא היתה ענקית, וצמחו בה בעיקר קוצים ולכלוכים מכל השנים שאף אחד לא טיפל בה. אחיטוב לא ביקש ממני לעשות שום דבר.
הוא רק אמר שהוא ייתן לי כל מה שצריך בשביל זה, ואם צריך לנסוע למשתלה, אז דבר ראשון נוסעים לקריית ענבים.
התברר שגם שם יש לאחיטוב חבר, וכמו אצל הווטרינר, גם פה הוא שמח מאוד לראות אותו ולא הסכים לקבל שום כסף מ"גיבור ישראל".
לקחתי את כל הצמחים שהכרתי מליפתא: כובע נזיר, צתרה ורודה, קורנית, טימין, אזוב, את כל שיחי הלוונדר. היו שם איזה עשרים סוגים ואחד מהם, טוב במיוחד, שלא הפסקתי להריח, בכל הכוח, הוא הזכיר לי את ליפתא הטובה דווקא ולא הרעה, עד כדי כך שדמעות הגיעו לעיניים שלי.
חוץ מזה, לקחנו כמה עצי זית שלא עברו הכלאה שיארחו לחברה לעץ הזית שכבר היה בגינה מתקופת המנדט, ועצי שקד מר שהיו מעדן בליפתא, והדבר היחיד שגרם לסבתא להפסיק להיות שיכורה לפני שהגיעה הרווחה, או לפני שנסענו להגיש תלונות במשטרה. אחרי שגמרנו שם במשתלה, חזרנו דרך היער ועצרנו כדי לאסוף חיפושיות משה רבנו שהיו טובות מאוד בשביל להרוס למזיקים את הצורה. כשגמרתי לאסוף חצי כובע מלא בחיפושיות, אחיטוב שאל אותי אם אני רוצה לנהוג.
אמרתי לו שאין לי רישיון, והוא אמר שלפי איך שאני מתהלכת בעולם, הגה זה הבעיה האחרונה שלי. וככה בפעם הראשונה בחיי, נהגתי, ומאותו הרגע לא הפסיקו להגיע כל הפעמים הראשונות:
מוזיאון ישראל. אגב, אולי זה לא חשוב עכשיו, אבל אני אהבתי רק את המחלקה של מצרים והמומיות וגם את הצד היווני, ואחיטוב אמר שיש לי טעם קלאסי. ואז בפעם הראשונה הגעתי לגבעת רם, שם אחיטוב לקח אותי לסיבוב אחרי שסיפרתי לו על ההצעה ללמוד וטרינריה. "אני בכלל לא יודעת איפה הלימודים," אמרתי, אבל אחיטוב אמר שבכל מקרה כדאי "לספוג אווירת לימודים". ואז לקח אותי לרחובות כדי לראות את הפקולטה לחקלאות ואחר כך לחנות ספרים יד שנייה, וחזרנו משם עם הררי ספרים. ובפעם הראשונה בחיי לא הייתי צריכה לדאוג שיסגרו לי את חשבון הבנק, כי אחיטוב פתח לי חשבון בבנק שגם בו המנהל היה חבר שלו, ואחרי כל הכסף שהוא שפך שם בשביל העבודה שלי עם ג'וני ובגינה שלו — זכיתי לתנאים טובים וליחס של מלכה.
ובפעם הראשונה בחיי הלכתי לרופא שיניים, שהיה המום מזה שזאת הפעם הראשונה ושאין לי אפילו לא חור אחד. הוא אמר שיש לי גנים מאוד טובים, ואני חשבתי על כל כמות האלכוהול שסבתא שפכה על עצמה, ושאולי זה מה שעשה לי חיוך יפה.
אז אחרי כל הפעמים הראשונות האלה מה הפלא שטיפלתי בגינה שלו בהתלהבות? היא היתה מלאה ענפים שבורים, ערימות על ערימות של עלים רקובים וכדים — הרוב שבורים ומלאים בלאקי סטרייק.
הוצאתי את כל הזבל וחילקתי אותו בכל הפחים שהיו ליד הארמונות, כי לא היה נעים לי לתפוס כל כך הרבה מקום ולכער את השכונה. ובתוך כל הבלגן הזה, גיליתי מאיפה כל החבילות שהיו ליד הדלת.
התברר שאחיטוב התמכר לאיזה שקרן עם כובע מצחייה ירוק ופרצוף של פושע שכל הזמן בא והציע לו דברים בחינם כפול מאה תשלומים. טטריס, המון סכו"מים, טוסטרים, מגבות מגרדות, כאלה מין דברים. היו כל כך הרבה דברים, שהם מילאו ארבעה חדרים בבית של אחיטוב.
כל הזמן הזה שעבדתי בגינה שלו, לא התעצלתי וגם הלכתי לגן הישועות. כמו שאמרתי, התייחסו אלי שם יפה מאוד. נתנו לי לאכול מהארוחה של המנהלים. פתאום המנהלת, שהיא גם נזירה והכירה את תרזה מהמרימ'ס, אמרה לי שהיא רוצה להעלות לי את המשכורת. כמובן שכולם פה מתנדבים אבל יש מתנדבים יותר ויש פחות, ואת, אביטל היקרה, בהחלט עושה עבודה יפה מאוד. שמחתי, כמובן, אבל גם הייתי עצובה בפנים. למה, למה זה קורה רק עכשיו? למה זה לא קרה לפני זה, כשהייתי צריכה לגנוב אינסולין בשביל תולי? כמובן שהתשובה שלי היא אחת: אחיטוב. גם את זה אחיטוב סידר, את כל זה אחיטוב סידר, אדוני השופט וכל הסוציאליים.
*
אז המשכתי לעבוד שם והיה לי נחמד, עד שיום אחד החלטתי שהגיע הזמן להתפטר מכל עבודות הניקיון ברחביה.
יום אחד כשטיילתי עם ג'וני ועם תולי, שהלך והתנהג כמו איש זקן, ראיתי את אחד מהפרופסורים האלה שניקיתי להם את הבית, בית ענקי שנראה כמו ספרייה — מסביב לתנור היו ספרים, בשירותים מדפים של ספרי עצות ואיפור, אני חושבת שאפילו בתקרה היו ספרים. הוא גם כן הלך עם הכלב שלו, וכשראה אותי הוא חייך ואמר, "איזה מראה יפה, חתול וכלב הולכים בירושלים!" הוא הסתכל עלי קצת אבל בכלל לא זיהה אותי, לא זיהה את האביטל שהיתה מנקה לו ולאישה שלו את הבית עד לפני שבוע. אולי חמישים או שישים שעות נתתי שם, והוא לא זיהה. והוא לא זיהה כי הוא לא הסתכל עלי באמת. אבל עכשיו הוא כבר התחיל להגיד לי שלום בחיוך כזה רחב שהתחלתי לפחד והתחלתי ללכת בשעות אחרות ובדרך אחרת.
הגינה של אחיטוב התחילה לתפוס צורה, והוא היה מאוד מבסוט. ולא רק הוא היה מבסוט. גם הרופא שלו, שאמר לו שהמחלה נעצרה קצת. ככה אחיטוב אמר. לא שהוא מאמין לזה, אולי זה בגלל העירוי הזה שהוא הולך לעשות פעם בשבוע. משהו די חדש ברפואה.
כשהיה חוזר משם, הוא היה קצת חלש וחיוור. אני הייתי מוזגת לו רמי מרטן והוא היה מתיישב על הספסל ומסתכל על הגינה, ותמיד אומר כמה שזה מדהים. היה לו צי של גננים אחרי שדליה הלכה, ושום דבר לא החזיק. הוא כבר חשב שהאדמה מקוללת, אבל היא לא. עובדה — כמה שהגינה צמחה וכמה שהעצים כולם השתגעו כאילו נתנו להם הורמון גדילה.
ככל שהצמחים צמחו יותר, ככה אני הפסקתי לפחד, והגוף שלי הרגיש את זה. הטווסים של המשוגעת כל הזמן היו נכנסים לגינה של אחיטוב וצורחים. בהתחלה לא עשיתי שום דבר, אבל אז התחלתי להרגיש את החום שיוצא מהידיים שלי. כמו אז, במערה בליפתא, כשהייתי עם הצבי בלילה שברחתי מהבית ולא פחדתי ממנו.
פעם אחת הטווס עם המקור הכי ארוך שם בחבורה קפץ מעל הגדר ונכנס לגינה.
עמדתי מולו ולא זזתי. היה לי חום מוות בגוף. כאילו אני בוערת. הוצאתי את הידיים מהכיסים וליטפתי אותו על הראש שלו. התרחקתי. הטווס הסתכל עלי והתכופף טיפ־טיפה כאילו שהוא משתחווה. הוא פתח את הנוצות שלו כמו אקורדיון, הוריד לרגע את הראש שלו ואז עף ישר לגינה של המשוגעת. כשהמשוגעת ראתה את זה, היא התחילה לפחד ממני. אמרה שאני קדושה. "השיער שלך, רואים שהוא עשוי מנוצות של הטווס," היא אמרה. ומאותו הרגע היא לא צעקה ולא אמרה לנו יותר שום דבר, ואחיטוב אמר שזה רווח נקי, הוא גם אמר שאני עם בעלי חיים כמו שעתליה, הבת שלו, עם אנשים עניים ומסכנים, אבל גם אז לא הצלחתי לחבר את המילים לגוף ולדמיין אותה.
כל הצמחים בגינה של אחיטוב התנהגו כאילו דחפו להם שמרים, אז בצד הכנתי מין משתלה קטנה כדי להרבות אותם, שלא ייגמרו לעולם. ואחיטוב היה יושב על הספסל, עוצם עיניים, אבל משאיר איזה חתיכת עין כדי לראות את כל זה, ואומר שזה לא ייאמן מה שאני יודעת לעשות.
וקרה עוד משהו בזכות העבודה בגינה:
פתאום נפתח לי הזיכרון וראיתי את סבתא שלי. לא זאת שקיללה אותי. עכשיו ראיתי אביטל קטנה מאוד וסבתא שופכת אדמה, מפזרת קומפוסט, עוקרת ושותלת וחותכת את הענפים של הזית שכל הזמן היו נכנסים לנו לבית. לא ידעתי אם זה זיכרון אמיתי או מומצא, אבל יום אחד מצאתי את עצמי באמצע הר המוות.
ביקרתי את המשפחה שלי. בצד אחד של ההר סבא וסבתא, ואמא בצד השני. שמתי ליד כל קבר עציץ שלקחתי מהגינה של אחיטוב. רק בשביל המסורת גנבתי מהשומר כמה נרות והדלקתי על המצבות ועוד נר אחד לכבוד ליר.
אחר כך ירדתי לאט בחזרה אל הכביש והסתכלתי על ליפתא. חשבתי ללכת ככה לשאול, עם הבגדים החדשים ושיראה שאני בסדר, אבל במקום זה המשכתי ישר, לקחתי מונית וחזרתי לאחיטוב.
כמה ימים לאחר מכן, גיליתי סוף־סוף את המשפחה שלו מהסיפורים שלו, שחוץ מדליה, אשתו עליה השלום, המשפחה כולה נמצאה מעל האדמה ולא היתה תקועה באיזה קבר, כמו המשפחה שלי.
14.2.2001
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
דופן היקר,
אני מצטער על אי־הנוחות שהסבה לך שאלתי לגבי החתן שלך. לא היתה לי כל כוונה להרגיז. רק לעתים נדירות קורה שאנו, האנשים האפורים של המשרד, מגלים חולשה ומסתקרנים לגבי חיי הזוהר של ידוענים... סלח לי, לו ידעתי שזה ירגיז אותך ודאי לא הייתי תוחב את אפי. כפי שכבר אמרתי לך בטלפון, אני לטובתך ולשירותך בלבד. זאת ועוד: אינני נתון להתרשמות חיצונית — משהו שנותר מהמשרד. רמון פורת (מעניין שאימץ את שם משפחתך!) מיועד לתפקיד רציני במערכת, אבל אין לדעת כיצד יתגלגלו העניינים. אינני יודע כמובן את הנסיבות, אבל אני מבין שהוא גורם לך אי־נוחות, אולי בגלל שהבן שלו לא המשיך את דרכו. ואני יכול לשער שאופיו המוחצן יכול להיות קשור בכך. בכל מקרה, אני לרשותך ולצדך (מעולם לא הצלחתי להיות ניטרלי ולא לנטות לשום צד. זאת היתה החולשה העיקרית שגרמה לי בסופו של דבר לעזוב את המשרד). אני מציע שוב את עזרתי בנושא זה. אולי זה נשמע יומרני, אך לפעמים זר מצליח דווקא במקום שבו קרוב נכשל.
לשירותך ומכל הלב,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
-24-
עתליה לבשה שמלה רקומה מהעיר העתיקה ומעליה צעיף כתום. היו לה עגילים צבעוניים ושרשרת כל כך ענקית, שנראה כאילו השרשרת מטפסת על הצוואר.
העיניים שלה היו גדולות מאוד וקוקאיניות.
היא לא ראתה אותי מיד. הייתי בגינה וכשגמרתי להשקות, עמדתי להיכנס לבית דרך הדלת של הזכוכית הענקית של הסלון.
"אבל למה את באה ככה בלי להודיע?" אחיטוב שאל, והיה לו קול מוזר כאילו נתקע לו שם משהו. גם אני נתקעתי ככה, על המסילה של הדלת לגינה, וחיכיתי.
"שלום! שלום אבא!" הידיים שלה רקדו באוויר. "אני צריכה להודיע לאבא שלי על זה שאני באה? ואם יקרה לך משהו — אני אחכה עד שתפתח לי את הדלת?!" והיא הורידה את הצעיף הכתום וזרקה אותו על הפסנתר. אחיטוב הסתכל לכיוון של הגינה ונראה קצת עצבני. הוא לא ראה אותי.
"מה הכי גרוע שיכול לקרות לי?" שאל אחיטוב. "לא צריך לקרות שום דבר בשביל שבנאדם יחיה בשקט."
עתליה עשתה משהו עם הידיים הגדולות שלה. אולי היתה לה מניפה, כי היא בהחלט נראתה לי טיפוס של מניפה.
"טוב, אז מה קרה הפעם?"
"למה צריך לקרות משהו?"
"מה קרה? כתבת עוד הצגה חדשה? או שנתקעת בלי מפיק שברח ברגע האחרון והשאיר אותך עם חובות?"
"חה! כאילו שאני צריכה סיבה כדי לבקר את האבא האהוב שלי!" ואז עתליה קמה וקפצה על אחיטוב וניסתה לחבק אותו. הוא חיבק אותה והיה נראה נבוך מאוד.
היא חיפשה משהו בתיק שלה והוציאה סיגריה, קמה והתחילה ללכת לכיוון שלי. אחיטוב אמר, "לאן את הולכת?" היה ברור שהוא לא רוצה שהיא תיתקל בי.
"לעשן."
"תעשני פה!"
"פה? בתוך הבית? לידך?" היא נעמדה ליד הדלת, מטר ממני, תקעה את הסיגריה בפה ואמרה, "בשבוע הבא יש מסיבה לרמון. ומכל האנשים בעולם תנחש את מי הכי חשוב לו לראות? פשוט תנחש!"
אחיטוב לא התכוון לענות, היא חתכה ישר אלי וסוף־סוף ראתה אותי ועשתה צווחה קטנה כזאת ואמרה, "אה! ילדה! למה יש פה ילדה?"
"זאת לא ילדה. היא רק... היא עוזרת לי בסידור כל המסמכים שלי." הוא דיבר ברוגע כזה, שאפשר היה לחשוב שהתאמן על המשפט הזה כמה שנים.
"באמת?" עתליה הסתכלה עלי, ואחיטוב ענה בנימה אדישה, "כל מי שהיה במשרד וראוי לשמו מוכרח לכתוב ספר, לא?"
עתליה הדליקה את הסיגריה, "רעיון מצוין," ושאלה, "אגב, איפה שריתה?"
"פיטרתי אותה."
"למה? למה פיטרת אותה?" היא עדיין לא אמרה לי כלום, רק הסתכלה עלי טוב־טוב.
"למה? כי אני במדינה חופשית."
"אבל היא היתה ענייה... היא..."
"ענייה? ככה קוראים היום לעובדת שלא מגיעה בזמן, שפותחת מכתבים, שגונבת כסף ושהורסת את כל החולצות הטובות שלי?" עתליה הסתכלה עלי והושיטה לי ככה את היד שלה כאילו שאני אמורה לנשק אותה ולא ללחוץ, "אני עתליה, דרך אגב, נעים מאוד."
לחצתי לה את היד. היתה לה יד קרה מאוד. לא מה שמצפים מאישה שזזה כל כך הרבה. ג'וני הגיע ונכנס לסלון. במקום להגיד איך קוראים לי אמרתי מהר שאני אקח את ג'וני לטיול.
"ג'וני?" היא שאלה, "ג'וני??"
"הכלב שלי," אמר אחיטוב.
"כלב? הו כלב! אני רק מסובבת את הראש לאיזה 'אותלו' קטן וכבר חצי עולם השתנה פה. מה יקרה אם אסתכל על 'חלום ליל קיץ'!"
"אז אולי אל תסובבי את הראש ל'אותלו', או ל'חלום ליל קיץ'," אמר אחיטוב, "ואז תגלי דבר שנקרא מציאות."
"טוב, אז עכשיו לא תוכל לומר כלום לרמון... עכשיו לא תוכל להגיד על רמבו שום דבר," היא אמרה והוציאה עשן מהפה חזק־חזק.
"אני לא אומר שום דבר לרמון," אמר אחיטוב.
"ואם מדברים על רמון, אתה בא למסיבה. השארתי לך הודעות ואתה לא חוזר אלי."
"נראה," אמר אחיטוב מיד.
"שום נראה. אתה בא. גם תום, השחקן החדש והמבטיח הולך להיות. ויהיו גם חברים של רמון... מהצבא..." היא הסתכלה עלי ואמרה, "איך אמרת שקוראים לך?"
אחיטוב אמר לי, "היא לא אמרה. תחזרי הביתה, אביטל, לפני שיהיה חושך."
עתליה גמרה לעשן ואמרה שהיא גם מוכרחה לעוף. יש לה עוד התרמה הערב, בקטמונים, ערב של נשים והעצמה.
"אבא!" היא אמרה כשהיא שמה על עצמה את הצעיף, "אתה לא מפסיד את המסיבה. זאת פקודה." והלכה עם הרבה רעש ורוח סביבה.
"זאת היתה עתליה, הבת שלי, מומחית לענייני תיאטרון רווחה, עוני ומסכנות," אמר אחיטוב ונאנח.
-25-
כמו שאמרתי לכם, עד שלא ראיתי את עתליה במו עיני, התקשיתי לחשוב על אחיטוב כאחד שיש לו משפחה. לא נקלט לי. נכון שבארץ הזאת כמעט לכל אחד פה יש תמיד עוד איזה דוד או סבא רזרבי, אבל אחיטוב, אולי בגלל שהיה במוסד, נראה לי, כאמור, קצת כמו שאול מליפתא, מישהו שחי לבד, בלי שאריות משפחה ובלי תמונות משפחתיות בשום מקום.
עכשיו, אחרי שראיתי אותה, כל פיגומי השיחות ושברי המילים שלו נעמדו לגובה של עתליה שהלכה והתגשמה מולי.
ליד הבת שלו אחיטוב אמר לי, "תחזרי הביתה לפני שיהיה חושך", ומזה הבנתי שהוא לא רוצה שעתליה תדע שאני גרה בדירה שלו ושלא יהיה בינינו — ביני לבין עתליה — שום קשר, אבל זה רק גרם לי לרצות לדעת עליה עוד. לדעת עליה הכול:
איך התנהגה עתליה כשהיתה קטנה ואיזה חברים היו לה ומה היא אהבה לאכול ואם אחיטוב קרא לה סיפורים לפני השינה. איזה בגדים היא לבשה, מה היא עשתה כשההורים שלה עבדו. והאם היא תמיד הלכה לבית הספר, או שלפעמים נשארה גם בבית?
עלבון מילא אותי.
עד עכשיו הכול בא בקלות. תולי, הווטרינר, המעבר, הכול היה חלק. חלק מדי. ועכשיו החלו להסתנן אלי מחשבות לא טובות: לא רק ממני הוא הסתיר את המשפחה שלו. גם מהם הוא מסתיר אותי.
שוב נדחקתי לדלת האחורית. למה? אחרי שמרגישים את מנעמי הצירים של הדלת הקדמית אף אחד, תאמינו לי שאף אחד לא רוצה לחזור לצירים החורקים של הדלת האחורית ואני לא רציתי להיות המשרתת של הסבא, או איזו דמות שוליים. רציתי לדעת איך עושה משפחה.
וכאילו היה לו גלאי של רגשות, אחיטוב הרגיש בזה כי כבר באותו ערב הוא קרא לי לגינה והתחיל לספר לי על המשפחה שלו.
כדי לפייס אותי הוא אמר לי שזאת משפחה קצת מטורללת ושהוא רוצה לשמור עלי. את צעירה, הוא אמר, ולא יודעת איך מתנהגת משפחה של זקן שעומד למות. כל זר שמגיע מדליק אצלם את החשדות. העיתונים מלאים בסיפורים כאלה: הזקן שהוריש לפיליפינית את כל הכסף שלו, הזקן שתרם הכול לעמותה. הם רגישים, ולכן הוא שומר עלי, ועדיף שיחשבו שאני עוזרת לו עם המסמכים. אחרי ההקדמה הזאת הוא ניסה להשביע את הסקרנות שלי לגבי עתליה. הוא סיפר איך בילדותה, עתליה התביישה בבית המפואר שלהם, כאילו אחיטוב גנב ולא קרע את התחת בשביל המדינה הזאת. נכון, נקודת הפתיחה שלו היתה גבוהה בזכות דוד רוברט הטוב ובזכות אבא שלו שהיה חכם מספיק לקנות כמה פרדסים באזור של נס ציונה וכפר סבא.
כל פרדס כזה שווה עכשיו זהב. כל ערימת תפוזים קטנה זה עוד חדר ועוד קומה. ונכון שכל מי שיש לו נדל"ן כבר מתחיל ברגל ימין, אבל הוא בכל אופן עבד קשה, אחיטוב, שלא יהיה ספק.
כשעתליה היתה ילדה, היא אהבה ללכת לגבעת המטוס ולצומת פת ולהתמכר למראות של העוני. הנה, אמר אחיטוב והרים את היד עם הסיגריה כאילו הוא מתחיל לנאום. תנו לעתליה אנשים עם ילדות עשוקה. הבו לה שכבות נחשלות. הרעיפו עליה ילדים מוכי כפן, ואמנים עניים שלא מצליחים לבטא את עצמם. תנו לה אותם, ומיד יתמלאו ידיה בפרויקטים למען החלשים האלה. פרויקט האכלה והזנה, פרויקט שעת סיפור לאמהות בדיכאון אחרי לידה, ופרויקט מחזאות קלה למי שקורא בקושי ופרויקט תיאטרון לנערות שברחו מהבית.
"אבל את יודעת, אביטל," אמר אחיטוב והדליק לעצמו עוד סיגריה, "אני למדתי שעניים אמיתיים לא אומרים שהם עניים. למסכנים בכלל אין קול, ואין מי שיוציא את הקול הזה למענם."
עתליה היתה מחזאית חברתית שייסדה את תיאטרון קיקלופ. הוא, אבא שלה, איש מוסד ומשימות. מה לו ולדברים חברתיים בכלל. הרי מספיק רבע טון של פצצה איראנית כדי למחוק את כל החברתי שלה. וגם החברתי הזה עולה כסף. הרבה כסף. היא מחזאית מצליחה גם בזכות הכסף שהוא שופך עליה כדי להציל אותה מכל המסכנים שהיא אוספת. יש לה לב טוב, לעתליה, אבל בראייה היא לא מצטיינת. יש לה חצר שלמה של מטומטמים, שרק מתרַבּים מיום ליום, ובמקום להעיף אותם אחד־אחד לכל הרוחות — עתליה רק מייבאת עוד ועוד. כל מי שעומד בשוק וצועק שהוא מסכן ועני, מיד מתקבל לחצר של עתליה.
מחזאית חברתית — שזה אומר שאפילו שייקספיר נהרס אצלה. ב"הסערה" — אריאל מקבל תלוש משכורת ושעות נוספות. ב"המלט" — האח הבוגד דואג לשלטון עממי ושוויוני, מה שמרגיע את הנפש של המלט ואפילו הרוח של האבא מפסיקה לשוטט ולהציק לאחר שהוא מקבל קצבת שארים ודמי קבורה. "אנשים השתגעו, אביטל. אפשר לחשוב שאדם הולך לתיאטרון אחרי יום עבודה רק כדי לשמוע מוסר על החברה הגועלית שבה הוא חי."
כעבור כמה ימים הוא סידר לנו כרטיסים ולקח אותי לקאמרי בתל אביב ושם ראינו את "אותלו" — אני בפעם הראשונה בחיי — הצגה שאותה כינה אחיטוב, "הצגה קלאסית וטובה, כמו שצריך להיות, בלי השטויות של החברתיים".
אבל אפילו כשאחיטוב דיבר על הבת שלו ככה, אני ידעתי שמתחת לכל זה נמצא ליר אמיתי. ליר שאוהב את הבת שלו ודואג לה ולא יעזוב אותה לעולם, גם אם לדעתו היא לא כל כך יודעת להתנהל בחיים.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
