כשסיימה לאה גולדברג (להלן: ל"ג) את מסכת לימודיה האקדמיים, היא חזרה מגרמניה לבית הוריה שבקובנה, נושאת בתיקהּ תעודת PhD בפילולוגיה שֵׁמית. בשובה הצטרפה לאינטלקטואלים צעירים, שהוציאו כתב עת בשם "פֶּתַח", שיצא במקביל ל"כתובים", תוך שיתוף פעולה עם חבורת שלונסקי. הבולט שבהם היה א"ד שפירא (שפיר), שהקים לימים עם ישראל זמורה ונתן אלתרמן את הוצאת "מחברות לספרות". חברי פֶּתח דמו בסגנונם ובהשקפת עולמם לבני חבורת יחדיו התל-אביבית. אחד מהם, שמעון גנס, נתבקש על ידי שלונסקי לשאת את ל"ג לאישה בנישואים פיקטיביים כדי שהסרטיפיקט היחיד שהשיג יספיק לשניהם.
4 צפייה בגלריה
כללה במבחר שיריה רק 7 מתוך 70 השירים. לאה גולדברג וכתב היד של השיר "תבוא שלווה"
(באדיבות מכון גנזים מבית אגודת הסופרים)
בבואה לארץ ב-14 בינואר 1935 השתלבה גולדברג בנקל בחבורת יחדיו, שקיבלה את פניה בזרועות פתוחות. לא ארכו הימים, ושלונסקי הגיש לה מתנה "מפתיעה": את קובץ ביכוריה "טבעות עשן", שהוכן כביכול בחשאי מכתב יד שנשלח מליטא ("כביכול", כי בארכיון נתגלתה לפרופ' חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של שלונסקי ויצירתו, תכתובת המעידה ששני הצדדים תיכננו את הוצאת הספר במשותף). דא עקא, החיפזון היה בעוכרי הספר, שיצא מרובב בשגיאות דפוס ובשיבושי ניקוד. וכך, במקום שתקבל את פני מיטיבה בפנים מאירות, פגש שלונסקי משוררת בוכייה, ובידיה ספר פגום. במסיבת ההשקה סיפר בחרוזים מבודחים על התקלה המביכה: "הַסֵּפֶר הָיָה מוּסִיקָלִי מְאֹד,/ וְיָדַעְתִּי: מִשְׁקָל בּוֹ וְטֶמְפּוֹ.../ וְהִנֵּה טָעֻיּוֹת בּוֹ, רַבּוֹת אֲיֻמּוֹת,/ וְחוּשִׁי אֶת הָאֹזֶן אוֹטֵם פֹּה [...]".
בריאיון שערך אלעד זרט עם פרופ' גדעון טיקוצקי, חוקרה המובהק של ל"ג ושל יצירתה ("ידיעות אחרונות", 15.1.2020), מסופר כי גולדברג בכתה ולא ידעה שבהמשך תזיל דמעות בגין הביקורת הנוקבת שיספוג ספרה, שהיה זר לטעם ששלט ב"קריית ספר" העברית. בבגרותה הכירה ל"ג בחולשות ספר ביכוריה, וכשכינסה את מבחר שיריה, נכללו בו רק שבעה מתוך 70 שירי "טבעות עשן". ובכל זאת, אחד משירי הקובץ - "ימים לבנים" - שהלחין לימים שלֹמה יידוב, נעשה שיר מוכר ואהוב המושמע תכופות מעל גלי האתר. אפשר שכותרתו מנהלת דו-שיח עם סיפור העלומים של דוסטויבסקי "לילות לבנים", המתאר מצוקת בדידות וניכור של אדם עירוני צעיר המצפה לשינוי שיגאל את חייו משיממונם. צירוף מילים זה, המשולב תכופות בשירי אלתרמן המוקדמים, מקורו בניב הצרפתי nuits blanches (שמשמעו: לילות נדודים), ויש בו כדי להעיד על זיקתה של ל"ג לשירי ה-ennui [שיממון, מועקה] של ממשיכי בודלר, מזה, ולסיפורי גנסין, מזה. לכאן שייכים כמדומה גם החתולים והעטלפים - הליטרליים והמטפוריים - הגודשים את שירי הקובץ.
השיר רצוף במצבים אוקסימורוניים, למן הכותרת ה"מתכתבת" כנראה עם "לילות לבנים" (אוקסימורון בפני עצמו) ועד לשורת הסיום הכפולה ("גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר"), שהרי גשרים ישרים נקשרים למַעבר קל ומהיר, ואילו גובהם רומז לקשיים ולעיכובים. מצב אוקסימורוני עולה מתמונת התינוק השר שיר ערש לאמו שנרדמה, ומתיאור הרצון להאיץ את הזמן ובה-בעת להסתגל לקצב מרוצו האיטי.
לשווא יחפש הקורא בצבעי התכלת לבן כמיהה לתרבות עמהּ של ל"ג ולסמליה. האווירה בשירי "טבעות עשן" היא אווירה כרכּית אירופית, ואין בהם סימנים להשתייכות לאומית כלשהי, פרט לאזכור נרות שבת בשיר "אני אישה לא יפה בת עשרים ושתיים". מהשירים עולה ובוקע הלוך נפש (Stimmung) נוּגֶה, המאפיין "כָּלאָדָם" (Everyman) באשר הוא - ללא הבדל דת, לאום וגזע. בשירי האהבה שלטת ההשקפה של "עולם המחר", שראתה במוסד הנישואים שריד מיושן של הוויה בורגנית שאבד עליה כלח, וביכּרה אהבה חופשית, נטולת כבלים וטבעות. הגברים אינם מבדילים כאן בין אישה לרעותה, והנשים רואות בכל גבר את האבטיפוס של הגבר הנחשק.
אחד השירים - "אֶת יָדִי תְּנַשֵּׁק וְתֵלֵךְ" - עשוי להבהיר שה"טַבָּעות", שבכותרת הקובץ אינן רק טבעות העשן שמפריחה הצעירה המודרנית היושבת בבית הקפה ומעשנת (בניגוד לכללי KKK, שהנהיגה המפלגה הנאצית), אלא גם טבעות נישואים שהוחמצו במהלך פרשיות אהבים שנקטעו בטרם עת: "רַק עֲשַׁן הָעַרְבַּיִם יִשְׁמֹר זִכְרוֹנוֹת וְרֵיחוֹת-אַהֲבָה [...] לְיָדַי אֶעֱנֹד טַבָּעוֹת שֶׁל רִגְעֵי אַהֲבָה וָרֶטֶט". הקובץ העומד בסימן הניכּוּר מרבה בשירים על אוהבים שנפרדו זה מזה פרֵדה סתמית, בלא דברי התנצלות וברכת שלום ("בקרון", "האחרת", "ריח מטר האביב", ועוד).
שלונסקי כסנדקה של גולדברג
בספרה "המאסטרו" (2011) תיארה פרופ' חגית הלפרין את שלונסקי כסנדקהּ של גולדברג. את הסיבה למחווה של הפרסום המהיר של "טבעות עשן" כרכה בפרישתו של שלונסקי מ"כתובים" ובהקמת "טורים". ובדין, שלונסקי אכן ניסה לקבץ סביבו את חסידיו ולהמשיך את פעילותה של החבורה. ל"ג הייתה "שחקן רכש" משמעותי למחנהו של שלונסקי, והוא טרח לרצות את המשוררת הצעירה בת חסותו.
האם העריך שלונסקי את ל"ג שהצטרפה למחנהו וחיזקה אותו? מחד גיסא, הוא ציפה בדריכות לבואה, סייע לה בצעדיה הראשונים, ודאג לה כאח בוגר. מאידך גיסא, בארכיונו גילתה חגית הלפרין פרודיות על שירתה המלמדות ששלונסקי חשב בסתר ליבו שהדוויי שבשיריה איננו אישי ורגשי, אלא פרי מוסכמה ספרותית חבוטה. אלתרמן לא הביע בדרך כלל את דעתו על יצירת "אחותו-לעט", ורק במכתב מ-15 במאי 1932, ששיגר ליצחק נורמן מננסי שבצרפת, כתב: "גולדברג זו, שהדפיסה בגיליון הכפול [של 'כתובים'], היא ודאי אחת מן ה'חוֹנִים' עליו [על כתב-העת 'פֶּתַח']. שירה נחמד ותמים עד חמלה... כנראה עלמה צעירה, אם כי 'הילד' מפריע...". המכתב, השמור בארכיון אלתרמן, רומז לשורות "אֲנִי הוֹלֶכֶת לְהַגִּיד לַיֶּלֶד,/ שֶׁאַתָּה לֹא תָּשׁוּב אֵלָיו", מהשיר "שניים ברחוב" (שכונס ב"טבעות עשן", הוצאת יחדיו, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 34).
וחוזרת השאלה למקומה: מדוע טרח שלונסקי להוציא את "טבעות עשן", ומדוע חיזר נמרצות על פתחי נדיבים להשיג מענק שיאפשר את הופעתו ללא דיחוי? מבצע "טבעות עשן" התאים מן הסתם לשלונסקי גם מהסיבות הבאות, שאינן ממצות את כל השיקולים שהתרוצצו בראשו: שירי העלומים של ל"ג היו שירים אירופיים, אפרוריים וזרים, ולא שירה חלוצית המוארת "באור התכלת העזה". ברשימתו "פירושים" ("טורים", 3.10.1933) לעג שלונסקי לתביעה המוצגת למשורר הדור: "חרוז נא חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד, או על הפָּרָה הנחלבת בגלבוע". לכאורה, בסך הכול הֵגן כאן שלונסקי על האוטונומיה של השירה לבחור את נושאיה, אך למעשה הוא ביקש להרחיק את השירה הארץ-ישראלית בת זמנו מהמציאות החלוצית-הציונית של ההתיישבות העובדת. עמדתו הפּרו-סובייטית באותה עת ביכרה שירים המשקפים מציאוּת קוסמופוליטית, ולא התיישבה עם שירי מולדת "מגויסים" בנוסח "שיר בוקר" של אלתרמן.
שירי ל"ג היו נטולים מִשקעים ביאליקאיים: בשנות ה-30 עדיין ניכרה בשירה העברית השפעת ביאליק, ואילו שלונסקי ביקש להשליט בארץ ישראל סגנון מודרניסטי, המנותק מהשירה הלאומית של קודמיו. עליית ביאליק ארצה ב-1924 קטעה תקופה שבה שלטו בשירה הארץ-ישראלית שלונסקי ואצ"ג, ופעילותו רבת-האנפין של "המשורר הלאומי" איימה על שלטון הצעירים ("פֶּדוקרטיה" בלשון ביאליק). שלונסקי, שניסה להילחם בקלסיקה המודרנית, ראה בביאליק יריב פואטי ופוליטי, שראוי להורידו מ"כס המלכות". ל"ג, שהושפעה מהשירה הרוסית והגרמנית, והתרחקה מן ההיבט הלאומי, הביאה איתה רוח אוניברסלית, ולא לאומית, שהתאימה לשלונסקי ולרוח שנשבה בחוגי המודרנה התל-אביבית.
במאבק שלונסקי-ביאליק, שמר אלתרמן על עמדה ניטרלית. בפרשת שיר התוכחה "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שיגר שלונסקי חיצי ביקורת נוקבים נגד "המשורר הלאומי", ואילו אלתרמן צינן במקצת את אש הביקורת האנטי-ביאליקאית, והציע שלא לגנות את השיר השנוי במחלוקת. אפשר שעמדתו העצמאית של אלתרמן, שלא התיישבה עם עמדתו, אותתה לשלונסקי שרעהו הצעיר יפרוש כנפיים ולא יוכל לשמש "סגנו" לאורך ימים, וגרמה לו לחפש בעלי ברית החושבים כמוהו, שיסכימו לכוף ראש למרותו.
ייתכן ששיקולים לגבי מעמדה בחבורה גרמו לשלונסקי להזדרז ולהוציא לל"ג ספר לפני כל חברי יחדיו, במין טקס משיחה שעתיד להוביל את המשוררת לדרגת "סגניתו" ויד ימינו (וכך היו פני הדברים כשהועסקו השניים בהוצאת ספרית פועלים). ה"הפתעה" הייתה אולי תעלול יחצ"ני מבוים שסייע לפרסום הספר, ואפשר שהיא נועדה גם לבלום טענות ומענות מפי בני החבורה המקופחים. בשלב זה רק לשלונסקי היו ספרי שירה באמתחתו, ושאר בני החבורה עדיין המתינו בכיליון עיניים להופעת ספרם הראשון. אלתרמן, הבכיר מל"ג בחבורת יחדיו, מחל על כבודו, המתין והוציא את ספר ביכוריו במאוחר - שלוש שנים אחרי ספרה של ל"ג הצעירה ממנו, אולי משום שראה את תוצאות האכזב של החיפזון.
שירי לאה גולדברג אף הפגינו תחבולות כתיבה מודרניסטיות, שעלו בקנה אחד עם סגנונה הרוסו-עברי של אסכולת שלונסקי. נִמנה אחדים מהן:
א. שירי הקובץ גדושים בחרוזים נמרצים ושנונים האופייניים למודרניזם הרוסי נוסח מאיאקובסקי, ששלונסקי הוא שהביאם לשירה העברית (כגון: "מחכה לה — בכף הקלע" בשיר "הנער היה חגיגי ועצוב").
ב. שירי ל"ג עשירים בצירופים אוקסימורוניים, כמקובל באסכולת שלונסקי-אלתרמן (כגון: "לבבי האילם יַהֲלֹם" בשיר "לא יאמין").
ג. בשירים ניכר שימוש אינטנסיבי בתחבולת ההאנשה, האופיינית למשוררי האסכולה (כגון: "אל תוגת חדרה/ על בהונות-רגליו נכנס הליל" בשיר "ושוב").
ד. בשירים ניכרים צירופי לשון פרי חידושו של שלונסקי (כגון: "אולי שכח אי-מי על מדרכת הרחוב" בשיר "אולי").
"תבוא שלוות ימים מרובעים"
ואולם, מעל לכל קבע כאן לדעתי "המכנה המשותף" הפוליטי בין שני אינטלקטואלים שהאמינו ב"עולם המחר" הסובייטי: לאחר פטירת ל"ג, ערך שלונסקי שיחת רדיו בהשתתפות שלושה משוררים צעירים ממקורביה של המשוררת (טוביה ריבּנר, דן פגיס וט' כרמי), ובה הודה של"ג "התאימה מאוד" לחבורת יחדיו, ששנאה את ההצטמצמות בכל גילוייה - את ההצטמצמות הגיאוגרפית, את ההצטמצמות הלאומית ואת ההצטמצמות בצורות הפורמליוֹת של השירה. בחבורה, טען אבי האסכולה, שררה מגמה אירופית-פּוֹליגלוטית, ול"ג השתלבה בה היטב. שלונסקי נזהר שלא לנקוב בשם המפורש של האידיאולוגיה הפוליטית שהִנחתה אותו ואת ל"ג, אך די בתיאורו כדי להבין את כוונתו המדויקת (הדברים כלולים במלואם בתוכנית הרדיו "עם הלילה הזה" בסדרה "בשבילי הספרות", שערך שמואל הופרט בקול ישראל, במלאת 30 לפטירת המשוררת. וראו: "קול ישראל – אוצרות הארכיון").
ולפיכך, הגם שאיתר בשירי העלומים של ל"ג שימוש דרדקי למדי במוסכמות השירה, ואף שליגלג עליהם בינו לבינו, זיהה שלונסקי במשוררת הצעירה את תלמידתו המובהקת, והכשירהּ לתפקיד "סגניתו". שיתוף הפעולה הועיל לשניהם: הוא טרח בשיפור ידיעותיה ב"ארון הספרים" העברי, והיא תרמה לו מן הידע הרחב שלה בתרבות המערב.
המבקרים, גם אם צדקו לפעמים בביקורתם על "טבעות עשן", יצאו באוזניים מקוטפות, כי הגורל האיר לספר פנים. כתב היד שלו שנעלם, אותר בשלמותו בארכיונו של האספן מנחם פוגלסון שנתרם לגנזים (סריקתו וסידורו איפשרו למנהלת גנזים, הסופרת אדיבה גפן, להעביר אליי את הקובץ בלחיצת כפתור). את שיריה הלחינו טובי המלחינים וביצעום טובי המבצעים. "ימים לבנים", למשל, אינו עולה לדעתי בטיבו על "תבוא שלוות ימים מרובעים", שלא הולחן, אך הודות ללחנו ולביצועיו עשה לו השיר כנפיים: הוא משודר לעיתים קרובות, נלמד במערכת החינוך, ומילות הפתיחה שלו מודפסות על גבי השטר בן 100 השקלים הנושא את דיוקן המשוררת.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.01.25
