ראשיתו של מאמר זה לפני 18 שנים, בעת ביקורי הראשון בספריית אוניברסיטת בוסטון. כאשר התחלתי את עבודתי בהקמה ובניהול של ארכיון אלי ויזל באוניברסיטה, נתקלתי בקומת הכניסה לבניין הספרייה המרכזית בחלון שבו הוצגו מסמכים שונים על אלי ויזל, ששימש פרופסור באוניברסיטה. בחנתי היטב את המוצגים ומהר מאוד גיליתי בתחתית החלון מוצג שלדעתי, בשל היותו כתוב עברית, מעטים, אם בכלל, נתנו את דעתם עליו, דף דהוי הכתוב בכתב-יד בעברית. ההסבר מתחת לדף המצולם היה "דף מתוך כתב-היד בעברית של הספר 'הלילה'".
מי ידע עד אותו רגע שויזל כתב את "הלילה" בעברית? שעה לאחר שראיתי את הדף הקטן הכתוב בכתב-יד, שאלתי את ויזל בטלפון, היכן כתב-היד המלא? תשובתו הייתה "אני לא זוכר. באחת מקופסאות הארכיון שמסרתי לאוניברסיטה. היכן? אני לא יודע". ההפתעה הגדולה, שהיא עצם קיומו של כתב-יד בעברית, וזאת עוד לפני התרגום לעברית של הספר "הלילה" בידי חיים גורי, ב-1963. מאותו רגע החל עבורי המרוץ למצוא את אותו כתב-יד עלום, שטרם ידעתי מתי והיכן נכתב אף שויזל כתב עליו באנגלית, "טיוטה ראשונה". שנתיים וחצי של עבודה יומיומית בין מאות קופסאות הארכיון נדרשו עד שהגענו לטפל בקופסה שבה נמצא "הבן האובד".
אלא שלא בזה הסתיימו הדברים. מציאת כתב-היד בעברית של הספר "הלילה" גררה את ויזל בשיחה איתי לומר משפט סתום: "יש כתב-יד נוסף בישראל". הדמיון התחיל לעבוד כיוון שידעתי מויזל שכתב-היד הגדול של "הלילה", זה אשר נכתב ביידיש והודפס בארגנטינה לא קיים, ואם כן, איזה כתב-יד נוסף עשוי להימצא, ועוד בישראל. שאלתי את ויזל היכן בישראל? תשובתו הייתה, "במשך כמה שנים טובות עברתי דירות בפריז. כאשר "ידיעות אחרונות" החליטו על העברתי לניו-יורק ב-1956, חיפשתי מקום להניח את כל החומר שאספתי".
בין אלפי הספרים המוקדשים לשואה שמור מקום מיוחד לספר עדותו של אלי ויזל "הלילה", שפורסם לראשונה ביידיש בחודש דצמבר 1955, תחת השם "און די וועלט האט געשוויגן" ("והעולם שתק"). "הלילה" היה זה מכבר לספר קאנוני על השואה, אחד משני הספרים (הספר השני הוא "יומנה של אנה פרנק") הנפוצים ביותר והנחקרים ביותר בעולם כולו. הוא תורגם ליותר מ-40 שפות ונלמד בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בעולם כולו. ויזל עצמו זכה להוקרת העולם בפרס נובל לשלום שהוענק לו ב-1986, בשלושת אותות הכבוד הנעלים ביותר של ארה"ב, וכך גם במדינות אירופה השונות, וב-142 תוארי הדוקטור לשם כבוד שהוענקו לו על ידי הטובות שבאוניברסיטאות המחקר בעולם (כולל במדינת ישראל). בצד הערכה רבה ספגו "הלילה" והמחבר גם דברי ביקורת קשים, הן על התיאור והן על אמינות התיאור.
באשר לאמינות הסיפור, לויזל לא היו פשרות. לכל מי שכתב לו כי קרא את "הרומן" שכתב, השיב ויזל במשפט אחד: "'הלילה' איננו רומן. זוהי עדות על חלק מהדברים שעברתי אישית".
מאמר זה עיקר עניינו מציאת כתב-היד המלא של הספר בצרפתית, השפה הראשונה שאליה תורגם הספר, כיוון שויזל חי באותם ימים בצרפת. כתב-היד, שהתגלה רק בחודשים האחרונים, עשוי לשנות חלק גדול מההתייחסויות המחקריות בהיסטוריה ובספרות לספר. על יסוד כתבי-היד השונים של הספר אנסה לשרטט את התהוות תוכנו כפי שהוא מוכר היום, 80 שנה לאחר השואה, 60 שנה לאחר פרסומו בצרפתית ו-64 שנים לאחר פרסומו הראשון באנגלית. במקומות שונים ורבים בכתיבתו הענפה - עיתונאית, בעיקר בעיתון "ידיעות אחרונות", חדשותית, פובליציסטית וספרותית - נדרש ויזל למהלך כתיבת הספר, והוא נותן פרטים שונים שיש לבחון אם הם יוצרים תמונה רציפה אחת. מתברר במהרה כי קשה למצוא קוהרנטיות בין התיאורים, ועל כן התשובה לשאלה, "מתי נכתב הספר?" חשובה מאוד. האם נכתב סמוך לשחרור מחנה בוכנוולד, שבו היה ויזל בתקופה האחרונה של השואה? האם נכתב בשנה-שנתיים שלאחר השחרור כאשר היה בצרפת - תחילה בבתים שנועדו לנערים יהודים, יתומים שורדי השואה, ואחר כך בפריז שהחלה להתנער מנזקי המלחמה? או שמא הספר נכתב, על פי עדותו של ויזל בספרו האוטוביוגרפי "כל הנחלים הולכים אל הים", כעשר שנים לאחר השואה?
שבע גרסאות שונות נכתבו לספר "הלילה". האחת כרשומות מהשנים 1945-1947, שהיו לגרסה הראשונה של הספר; השנייה הייתה הגרסה בעברית, שנכתבה לדעתי בשנים 1948-1950, ונמצאה על ידי בבוסטון; והיו גם גרסה נרחבת של 864 עמ' ביידיש שלא נמצאה, וגרסה נוספת, מקוצרת, מאותו כתב יד נרחב, שפורסמה ב-1956 בבואנוס-איירס.
אבל הגרסה החשובה ביותר לטעמי, היא כתב היד בצרפתית, שמצאנו רעייתי דורית ואני לפני מספר חודשים במחסן סגור בבית חברו הטוב ביותר של ויזל, דב יודקובסקי, שהיה שנים רבות עורך "ידיעות אחרונות". גרסה זו נאמנה למקור ומבוססת על תרגום מלא של הספר מיידיש לפני עריכתו. כתב-היד שנמצא מאפשר לנו הצצה לסימני העריכה שעשה ויזל לבקשת פרנסואה מוריאק. מסתבר שכמעט כל עמוד בכתב-היד שונה מהטקסט שאנו מכירים היום. לקביעה זו שותפים גם המתרגם יהודה פורת, שתירגם לעברית כמה מספריו של ויזל והציץ בכתב היד שנגלה, וכן ידידת משפחתנו, הפרופסור בטי רויטמן, פרופסור לצרפתית באוניברסיטה העברית. כתב היד הוא עדות ברורה לכך שויזל הכין עבור מוריאק, גרסה בצרפתית שונה מהספר המקורי כיוון שציפה ממנו לסיוע בהוצאת הספר. מוריאק, קתולי אדוק, ניהל שיחות ארוכות עם ויזל ובהשפעתן הכניס הסופר הצעיר שינויים בספר, ובעיקר הוציא קטעים שבהם יש עימות בין יהדות העם הנרצח לבין דתם של הרוצחים.
השליחות הספרותית
תחילתו של הסיפור ב-11 באפריל 1945, עת שוחרר מחנה בוכנוולד. אלפי יהודים הושמדו בעשרת הימים האחרונים שלפני שחרור המחנה, ועל כן בלט מאוד צריף הילדים מספר 66, שבו נמצאו כ-600 ילדים ונערים יהודים שאיש מהם לא ידע מה צופן לו העתיד. מחנה בוכנוולד נהרס ברובו על ידי הנאצים והיום יש במקום רק שרידים בודדים, ובעיקר בניין גדול עם תצוגה על מה שהתרחש שם בתקופת השואה. ל-600 הילדים הוצע לנסוע לצרפת על פי הזמנת הגנרל דה-גול ובחסותו של ארגון הסעד היהודי אוז"ה (OSE). לאלו שלא רצו לנסוע לצרפת איפשרו האמריקאים לחזור אל העיירות והערים שמהן באו, והיו לא מעטים שאכן עשו זאת.
בין אותם שנסעו לצרפת היה ויזל, וגם הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, אחיו נפתלי לביא ז"ל, הרב הנודע מנשה קליין זצ"ל, המחנך בינם ויז'ונסקי ז"ל ואחרים. בספרו "עם כלביא" כותב נפתלי לביא על הימים שלאחר הגעת הרכבת עם הילדים אל בית אחוזה מפואר בכפר אקווי שבצרפת, שם המתינה להם המדריכה רחל מינץ. "רחל עודדה כל אחד בנפרד להעלות על הנייר את קורותיו וחוויותיו מהמלחמה, ואף אירגנה עיתון קיר שבו הציגו רבים מאיתנו את ביכורי יצירותיהם הספרותיות. לפחות אחד מאיתנו המשיך משם את השליחות הספרותית והעשיר את העולם ביצירותיו על נושא השואה. היה זה אלי ויזל שבא איתנו מבוכנוולד".
במהלך התקופה באמבלואה מחפש ויזל את שרידי משפחתו שורדי השואה. פרסום תמונתו בעיתון יהודי-צרפתי מגיע במקרה אל אחותו הגדולה הילדה (Hilda) ששרדה את השואה, ובעזרת ארגון אוז"ה הם נפגשים בפריז, ומצליחים יחד לאתר אחות נוספת בתיה-ביאה. מעתה חייו יהיו גדושי פעילות. בין השאר הוא מספר כי בצד לימודים אינטנסיביים של השפה הצרפתית וכניסה לאוניברסיטת הסורבון, הוא כותב הרבה. שנתיים ושלושה חודשים לאחר ששוחרר מבוכנוולד, במכתב מיום 23 באוגוסט 1947, שהוא שולח לחברו הטוב דוד הרשקוביץ שעלה לארץ-ישראל, הוא כותב: "אצלי אין חדשות. אני עובד כמשוגע, הלוואי שלא אחלה. אבל מה איכפת לי... האם אמרתי לך כבר שאני רוצה להדפיס איזה ספרים? עד הנה כתבתי כבר שני ספרים וא(חד) מהם יופיע בקרוב. ועכשיו אני מכין את השני".
מה היו שני הספרים שכתב אלי ויזל בשנת 1947? איזה משני ספריו עתיד היה, כעדותו, לראות אור בקרוב? מתי הספיק לכתוב? הייתכן כי העדויות שלו ושל מוריו על הכתיבה שלו בבוכנוולד ובאמבלואה אכן מדויקות. הייתכן כי כתב את ספרו לפני תום עשר שנים מסיום המלחמה? באוטוביוגרפיה שלו כתב: "חשבתי על זה בדאגה יומם ולילה; החובה להעיד, לספק רשומות למען ההיסטוריה, לשרת את הזיכרון... יחלפו עשר שנים בטרם אדבר. בטרם אגיש את הרשומות שלי". דומה שהתשובה ברורה לזהות הרשומות: אלו דפי הזיכרונות שהחל לכתוב, על פי עדותו בבוכנוולד והמשיך באמבלואה, אלה שיהפכו תחילה לכתב-יד בעברית ומאוחר יותר לספר העדות "הלילה".
"אנשים חשבו רק על אוכל. לא על נקמה"
את המהדורה הראשונה ביידיש חותם ויזל במשפטים הבאים: "עכשיו, עשר שנים אחרי בוכנוולד, אני רואה שהעולם שכח. גרמניה היא מדינה ריבונית. הצבא הגרמני נעמד שוב כמו תחיית המתים. צחוק הגורל... העבר נמחק, נשכח. גרמנים ואנטישמים מספרים לעולם שהסיפור על שישה מיליונים יהודים קדושים הוא רק אגדה והעולם, העולם הנאיבי יאמין כנראה בזה. אם לא היום, אז מחר או מחרתיים".
במאות מהדורות הספר, בשפות השונות, שראו אור מאז ועד עתה לא נכלל הקטע שצוטט מהגרסה ביידיש. כתב היד שנגלה הוא שונה מהמקור, וניתן להבין זאת על רקע השפעתו הגדולה של מוריאק על ויזל. מדוע ביידיש הספר מאוד אנטי נוצרי ובגרסתו המוכרת כיום כמעט ולא מוכרת תופעה זו. התשובה לכך ניבטת מהעריכה של הספר שתורגם מיידיש לצרפתית. כך למשל, דוגמה אחת היא בדיון הנרחב שמתנהל בין חוקרי השואה סביב שאלת ה"נקם" בסיומה של מלחמת העולם השנייה.
מהדורה המקורית ביידיש ובמהדורה המקורית בצרפתית (זו שהתגלתה לאחרונה) כותב ויזל על הנקמה: "אנחנו אנשים חופשיים. המחווה הראשונה לאנשים המורעבים התאפשרה כאשר ניתן לנו משהו לאכול. אנשים חשבו רק על אוכל. לא על נקמה, לא על ההורים רק על לחם. אפילו אחרי שהשקיטו את הרעב, לא חשבו על נקמה. למחרת השחרור רצו בחורים לעיר וויימר לגנוב בגדים ותפוחי אדמה, ולאנוס בחורות גרמניות. המצווה ההיסטורית של נקמה לא קוימה".
ואילו בגרסת הספר שנמכר במיליוני עותקים התיאור שונה: "מעשינו הראשון כאנשים חופשיים היה התנפלות על אוכל. לא חשבנו אלא על זאת. לא על נקם, לא על ההורים, רק על לחם. וגם לאחר שהשבענו את רעבוננו, לא חשב איש על נקם. למחרת רצו כמה צעירים אל העיר וויימר לאסוף תפוחי אדמה ובגדים ולשכב עם בחורות. לא רמז לנקמה".
ההבדל בין שני הקטעים הוא בעיקר במילים "המצווה ההיסטורית נקמה לא קוימה". משמע, על פי השקפתו של ויזל בכתיבה הראשונה הייתה ציפייה לנקמה יהודית בגרמנים בכלל ובצבא הנאצי בפרט. פרופ' דינה פורת, לשעבר ההיסטוריונית הראשית של יד ושם מתייחסת להבדל בהרחבה בספרה "לי נקם ושילם" (עמ' 8-27) וכותבת כי מחיקת המילים "והמצווה היסטורית נקמה לא קוימה" היא תוצאת מעורבותו של הסופר הצרפתי הנודע פרנסואה מוריאק. בלשונה "ההאשמה כלפי אלוהים, אלוהי העם היהודי בלבד, נותרה בגרסה הצרפתית (שממנה המהדורה העברית) על כנה, והיתר הוסרו, וכמוהן גם ההתייחסות למצווה ההיסטורית לנקום".
כאשר כתבה פרופסור פורת את דעתה היא עדיין לא ידעה שבגרסה הצרפתית המקורית, זו שהתגלתה השנה, קיים המשפט "המצווה ההיסטורית של נקמה לא קוימה". זוהי דוגמה אחת, מיני רבות, לשינויים שהכניס ויזל בספרו לבקשת מוריאק, שדברי ההקדמה שלו היו חשובים ביותר לויזל אחרי ש-20 הוצאות ספרים (כעדותו) דחו את הספר.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25
