עבורנו, שנמצאים בתוככי המשבר השני של הסדר הליברלי, מעניין לחזור למחשבות של אלה שעברו את המשבר הראשון, זה שלפני 100 שנה הקים על הדמוקרטיה הליברלית את הפשיזם מימין ואת הקומוניזם משמאל. "המיתוס של המדינה" מציג את מחשבותיו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של התקופה, ארנסט קסירר, יהודי-גרמני שעסק כל חייו בניתוח המחשבה האנושית, בעיקר במתח בין התבונה למיתוס. קסירר נאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת המבורג עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, עבר לשווייץ, ואחר כך לארצות הברית, שם הרצה באוניברסיטת קולומביה עד מותו באפריל 1945. את הספר כתב בשנותיו האחרונות, וביקש לשרטט בו היסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם: אילו רעיונות היו צריכים להבשיל כדי שאומות כגרמניה או איטליה תוכלנה לעקוד את עצמן בכתונת משוגעים טוטליטרית ולהביא חורבן כה מוחלט על עצמן וסביבתן. כאיש תנועת הנאורות תולה קסירר את האשמה ב"חשיבה מיתית", כלומר בנסיגה מחשיבה תבונית אל נפתוליו המפתים של המיתוס. "חווינו שינוי קיצוני בתבניות המחשבה הפוליטיות", הוא כותב בפסקת הפתיחה של הספר. את השינוי הזה הוא רוצה לבאר.
לקסירר היה כבוד רב למיתוס. עבורו הוא מהווה דרך מחשבה משלימה לתבונה, אשר תופסת את המציאות כשלמות הוליסטית במקום כרשימת מלאי של חפצים וחוקים. עוד בשנות ה-20 הוא כתב ספר שלם על "מחשבה מיתית", ובו קבע באופן נבואי כי "המיתולוגיה של עם מסוים לא מוכתבת על ידי ההיסטוריה שלו; ההיסטוריה היא שמוכתבת על ידי המיתולוגיה". אבל מהי אותה מיתולוגיה שהכתיבה את הנאציזם?
קסירר מתחיל באפלטון, עובר בנצרות ומגיע אל הרנסנס ואל מקיאוולי, מראשוני ההוגים המדיניים המודרניים. חידושו הגדול של מקיאוולי לא היה הרישיון שנתן לרמייה ונכלוליות - אף מלך לא היה זקוק לו - אלא הפרדתה של הפוליטיקה מהדת ומהמוסר, והשתתתה על תבונה ותועלתנות. למעשה, עבור מקיאוולי הדת עצמה הופכת לכלי בידי החזקים כדי לדכא את החלשים. בכך מקיאוולי מציע שימוש תבוני ומניפולטיבי במיתוס.
משם עובר קסירר לעליית הסדר הליברלי ומוצא בפילוסופיה הסטואית את הבסיס לחירות האינהרנטית שהעניקו הוגים כהובס, בודן או גרוטיוס לאינדיבידואל. מרגע שהגדרנו את האדם כחופשי מטבעו, כותב קסירר, הדרך סלולה לייסוד מדינה על בסיס זכויות טבעיות ושוויון מהותי, ומתוך מסגרת תבונית. עלייתה של המדינה המודרנית, אפוא, מקבילה לעלייתה של תנועת הנאורות.
אבל לנאורות קמה התנגדות. קסירר מוצא שלוש תפיסות שחברו יחד ויצרו - רעיונית - את המפלצת הנאצית. הראשונה היא תפיסת הגיבור הרומנטית, שבאה לידי ביטוי מושלם בחשיבתו של ההוגה הסקוטי תומס קרלייל. על פי קרלייל, ההיסטוריה מעוצבת על ידי "גיבורים", יחידי סגולה שניחנים לא רק באומץ, אותנטיות ויוזמה, אלא שמבטאים את האמת באופן שמהדהד את רצונותיהם הכמוסים של בני תקופתם ובכוח רצון שיתגבר על כל מכשול. קרלייל היה נערץ בגרמניה של ראשית המאה ה-20, ורעיונותיו הזינו את תפיסת הפיהרר כמי שרצונו מבטא ואף מגלם את רצון העם, ועל כן ביכולתו לעצב מחדש את גרמניה, ואף את העולם.
התפיסה השנייה שממקם קסירר בשורשי הנאציזם היא תפיסת המדינה של ההוגה הגרמני הענק, ג.ו.פ. הגל. עבור הגל המדינה היא ליבם של החיים ההיסטוריים והביטוי העליון של התגשמות האלוהות בחברה האנושית. "המדינה היא הילוכו של אלוהים בעולם", כתב הגל, וממילא ברור שהיא אינה התאגדות וולונטרית של בני אנוש, מסגרת שקיימת מתוקף "אמנת חברתית" כלשהי. לא: המדינה היא ישות חיה, יצירה אידיאלית שמבטאת אמת עליונה. עבור קסירר ברור כי "שום שיטה פילוסופית לא תרמה במידה רבה כל כך לעלייתם של הפשיזם והאימפריאליזם" כתפיסה הזו.
הרגל השלישית שעליה עומד הנאציזם על פי קסירר היא תורת הגזע של ארתור דה גובינו. בניגוד לקרלייל ולהגל, גובינו אינו מוכר כיום, אולם הוא האיש שהציג לראשונה תורת גזע המחלקת את האנושות לגזעים שונים, נחותים ועליונים, ומתיימרת לתוקף מדעי. בספרו "המאמר על אי-השווין הגזעי בין בני האדם" (1853-1855) הסביר דה גובינו כי מבין שלושת הגזעים העיקריים - הלבנים, השחורים והאסיאתים - רק הלבנים מסוגלים לפתח תרבות. כל יצירה תרבותית שנמצא אצל אחרים היא בהשפעתם. דה גובינו נחרד מערבוב גזעי, וסבר ש"דילול" הגזע הלבן יביא לנפילתו. "האויב העוצמתי ביותר של גובינו", כותב קסירר, "היה כמובן התפיסה הדתית של המקור והייעוד של האדם". אם כל בני האדם הם צאצאיו של זוג אחד, אם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, איך אפשר לדבר ברצינות על גזעים עליונים ותחתונים או על שעבודו של הפרט לגורלו של גזע? דה גובינו היה מאמין קתולי, ולא הצליח כל חייו ליישב את המתח. הנאצים פשוט התעלמו מהנצרות.
יש לשים לב למשותף בין שלושת היסודות הרעיוניים שמביא קסירר: כולם יוצאים נגד ערכים הומניסטיים וליברליים כשוויון מהותי בין בני אדם, וסגוליותו וחירותו של הפרט. אצל הגל ודה גובינו הפרט אסור לכוחות שגדולים ממנו - המדינה והגזע; אצל הגל וקרלייל נמצאים גיבורים המבטאים את "רוח העולם" שאין לעמוד בדרכה; אצל דה גובינו וקרלייל עולה היררכיה מודרנית שמחליפה את ההיררכיות הדתיות או המעמדיות של ה-Ancien Régime ומציגה גיבור שעליון על ההמונים - או אריסטוקרטיה של גזע. בסופו של חשבון, בכל מקרה ניצב הניסיון לחזור ולהצדיק היררכיה נצחית.
והיום? לעומת השיטות ההגותיות האלה, היריב העיקרי של הסדר הליברלי בזמננו נראה עלוב למדי. הפופוליזם מציע אלטרנטיבה דלה וחלקית לליברליזם, ובוודאי שאינו פורס מבנים מטפיזיים של גזע או "רוח" או אישיות עליונה. הפופוליזם אף יוצא במוצהר נגד כל סוג של עליונות, של אליטות חברתיות ואף של מומחיוּת. באופן ערמומי, תוך כדי כך הוא מקדם אריסטוקרטיה חדשה, של נאמנות למנהיג, של כוח וכסף חסרי גבולות.
קסירר מת חודש לפני כניעתה של גרמניה הנאצית. הוא ידע שהובסה, ואיתה המיתוס הנאצי. עם זאת, בסוף ספרו הוא מזהיר את הקורא כי אין בכוחה של התבונה "להשמיד את המיתוסים הפוליטיים", מפני שהמיתוס "חסין כנגד טיעונים רציונליים". עלינו מוטל להבין את המיתוס, מפני שיש לו כוח ממשי, כוח משנה מציאות והיסטוריה. כוח שמניע את יריבי הליברליזם כיום.
"מיתוס המדינה", ארנסט קסירר, תרגום: חילי (יחיאל) אטיה, הוצאה לאור: כרמל, 340 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
