"אל תתנגדי, אַמַרַנטָה, היי חלשה" | מרקו לודולי, "נזירה", (תרגום: ארנו בר / פועלים)
כמו תמיד אני חוזרת אל דליה רביקוביץ, מתוכי, הרבה לפני שאני שבה ופותחת את הספר, ומגלה - פעם נוספת - עד כמה חיוניים כוחות החד-פעמי והחזרה, עד כמה שקולות בעוצמתן, גם אם סותרות, המשאלות לקצָוות האוחזים זה בזה, לשיעור כְּפול פנים, שדומה כי עלינו לשוב וללמוד מחדש.
את השיר "ניסיון להביע דעה" שמעתי לראשונה ב-1992, בהתכנסות בבית הסופר ע"ש חיים הזז בירושלים לרגל צאתו של הקובץ "אמא עם ילד" לאור. קרא אותו בקול פרופסור לפילוסופיה מן האוניברסיטה העברית, איש קשה ואכזר, אפילו אלים, אבל כמה טונים ובני-טונים נתן בקריאה ההיא; איך הניח לפיו להתכווץ וללבוש את צורות המרירות והאירוניה, להגות את צלילי אובדן האֵמון והייאוש השקט, לקרוא את השיר בד בבד עם הוויתור וכנגד הוויתור שבתוכו נכתב ולהצהיר על חד-פעמיותו - במחווה שמטעמים שעוד אסביר אקרא לה שלילת הבנאליות. והנה השיר, שבכל פעם שאני חוזרת אליו עולה בי המוזיקה של הערב ההוא ומיני פרטים הקשורים בו. האֵין זה הנס של הספרות, מתיחת ממד הזמן של החד-פעמי?
ניסיון להביע דעה
גֶּשֶׁם עַל הַכִּכָּר
שֶׁל סַנְטָה מָרִיָה נוֹבֶלָה.
מְעַט אֲנָשִׁים בְּמִטְרִיּוֹת,
זַרְזִיף הַגֶּשֶׁם דַּק מְאֹד,
וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת
מַה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה בָּנָלִי,
הַאִם כִּוַנְתִּי לְדַעְתְּךָ,
וְהַאִם הָיְתָה לִי דֵּעָה בִּכְלָל.
גֶּשֶׁם עַל פִּיאָצָה סַנְטָה מָרִיָה,
וְגֶשֶׁם עַל פִּיאָצָה סַנְטָה קְרוֹצֶ'ה
וְגֶשֶׁם נוֹשֵׁר עַל רִצְפַּת הָעִיר
וְעַל טוֹסְקָנָה וְכוּלֵיהּ.
וּמָה הַמְּעַט מִזֶּה שֶׁיִּדְבַּק בִּי
וּמַה הַמְּעַט שֶׁמַּמָּשׁ יִשָּׁאֵר לִי,
כִּי רֹב הַדְּבָרִים
מַמָּש רֹב הַדְּבָרִים
לְמַרְאִית הָעַיִן וְאֵין בָּם מַמָּשׁ.
זַרְזִיף הַגֶּשֶׁם דַּק מְאֹד
אַךְ מְעַט מַרְטִיב אֶת אַבְנֵי הַמִּרְצֶפֶת
אֵינוֹ מַרְחִיק אָדָם מִן הָרְחוֹב,
אֵינוֹ מוֹתִיר רְטִיבוּת סְמִיכָה.
וְהַאִם בֵּאַרְתִּי לִשְׂבִיעוּת רְצוֹנְךָ
מַה דַּעְתִּי עַל הַבָּנָלִי,
הַאִם כִּוַּנְתִּי לְדַעְתְּךָ
וְהַאִם הִבַּעְתִּי דֵּעָה בִּכְלָל?
3.5.87
רוח רעה אופפת את בני הזוג, שכמו השתמשו ב"שובר השגרה" המוכר: נסיעת פנאי לחו"ל, חופשה בכיכרות פירנצה, קלישאת התיירות הרומנטית, בניסיון להיחלץ משררת המונוטוני והצפוי - רק כדי לשוב ולפגוש, קהים ולאים, בשוויון הנפש שלהם זה כלפי זה. זרזיף הגשם נוקש על רצפת העיר, ההופכת למעין בית סדוק וחדיר; גשם דק ומעצבן מטפטף ללא הרף, מָשָל לַקַּטנוּת של הכל, לסערה בכוס מים, Nothing to write home about. גשם נושר, מעליב ומלכלך, מסך שמבעדו אפשר לא להשגיח בדבר - זולת, אולי, רחשה של התלישות, חריקתה הצורמת של הבדידות.
ואולם אנחנו נמצאים רגע אחרי האירוע שמטבע הדברים הוא חד-פעמי - אירוע שעקבותיו חרותות כאן, למרבית האירוניה, בתארוך; שכן, מכל שירי "אמא עם ילד" בחרה רביקוביץ לציין בתאריך רק את השיר הזה (3.5.87)! רגע אחרי הקלקול המוחלט, המתרחש רק פעם אחת בלבד; רגע אחרי הפרת הברית הדורסנית, ההרס שאין ממנו תקומה או חזרה. קרה, וכבר היֹה היה. הלוא איש מאיתנו אינו יכול לעמוד במחיר אי-השקט והחרדה, הפגיעוּת האין-סופית שממיטים חיים המורכבים מרצף של זעזועים חד-פעמיים. משום כך, אין עוד דריכות, אין ערנות, אין התמסרות ואין השתדלות נוספת. דבר כאן אינו מושך את תשומת הלב פנימה או החוצה, זולת חֵמה כבושה היטב, עימות חף מזעם, אירוניה דקה כמו גשם. אין כאן דבר זולת הסִדרה הקמצנית, חסרת המעוף לכאורה, של הכיכרות הרבות המתחלפות זו בזו, הנמהלות זו בזו, המקומות הקדושים המטושטשים, שאין טעם לפרטם בשמם, שהיה אפשר למנות עוד בדמותם, מקומות המרוקנים מחד-פעמיות הופעתם: טוסקנה "וְכוּלֵיהּ" — מילה המופיעה דווקא לא בדרך הקיצור הנוהג אלא כמילה מובחנת, ולכן במובן מה, כמילה החותרת כנגד עצמה.
יש פס קול לתיירות הזאת: שיחה קטנונית, סתמית, הנשנית מכוח האינרציה, כמו גומי לעיסה. הוא והיא חלוקים על פירוש המילה "בָּנָלי" ועל יכולת הדוברת לבארה לשביעות רצונו של בן שיחהּ. "הַאִם כִּוַּנְתִּי לְדַעְתְּךָ,/ וְהַאִם הָיְתָה לִי דֵּעָה בִּכְלָל./ [...] וְהַאִם הִבַּעְתִּי דֵּעָה בִּכְלָל?" השורות האלה דומות זו לזו אך אינן זהות, כמו מטעימות את המידה כי כל החוזר אינו זהה, אלא, ולוּ בעל כורחו, חוזר אחרת, ממשיך ומפתיע. אבל כדי להביא את חוויית הנטישה למסקניותה - נטישת הזולת והנטישה העצמית - כדי למצות את נטישת החד-פעמיות, כלומר את נטישת עצם אפשרות החוויה, רביקוביץ נוטעת בלב השיר מילה אסורה, זרה - לעברית, ניחא, אבל בעיקר לשירה: בנאלי. ה"בנלי" הזה בשיר, לא זו בלבד שהוא מושא החשיבה ("וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת/ מַה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה בָּנָלִי") בשיחה שהוא והיא מנהלים, ה"בנלי" מבקש לקרוא לדבר בשמו, לכנות בשם את אותה איכות מאיינת, חמוצה, שגורה וכה שכיחה, שבצילה אכן ניתן גט כריתות לחד-פעמי; להעניק מעין פריזמה מושגית שדרכה נוכל להגות בכל טיולינו המחוקים, בכל נדודינו חסרי הפשר, בכל המקומות הקדושים שפקדנו באין-תודעה.
מהו הבנאלי? הבנאלי הוא היפוכו של החד-פעמי. לפעמים הוא מעטפת שאנחנו עוטים כדי להגן על עצמנו מפני הלם שאנחנו מתקשים לעכל או מפני היתלשות גמורה, דרמטית, מן המוכר, מעטפת בנאליזציה שיש בידה גם לחנוק ולהמית אותנו. הבנאלי הוא סירוב או חוסר יכולת להתחכך עם החוץ. זוהי לפחות וריאציה של ההגדרה שהציעה חנה ארנדט בספרה על אייכמן ועל "הבנליות של הרוע": סירוב להיפגש עם כיכר העיר, עם העולם ועם ההיסטוריה, הנובע מהשתקעות אטומה של העצמי הפרטי בצרכיו. אין קשב, אין קשר, אין היענות או אופק, אין הארה, ובקצרה: אין חד-פעמיות, מכיוון שאין מישהו שאוזניו כרויות לה ועשוי לתפוס אותה. אלא שארנדט קושרת את הסירוב למרחב הפומבי בחוסר מחשבה, באי-יכולת לחשוב ולשפוט, ואילו כאן, כאמור, הבנאלי הוא דווקא נושא עיונה של הדוברת, ההולכת ומפקיעה אותו אט-אט ממעמדו השגור, ובאירוניה של השפה הופכת אף את המילה עצמה לחד-פעמית, וכמעט חורזת אותה עם המילה "נוֹבֶלָה": מילה המתחדשת כנגד עצמה במעין שלילת בנאליות. אם נובלה (סנטה מריה נובלה) נעשית בנאלית, הרי שהבנאלי נעשה "נוֹבֶלָה", כאילו היה בעצמו לשם, שכמו סנטה ופיאצה, מריה וקרוצ'ה, אינו אפשרי לתרגום.
את הצלילות הזאת, ההופכת את השגור ואת שגרת החזרה על המילים על פיהם, האוחזת בשני הקטבים: החד-פעמי והבנאלי, שכמדומה, אינם נפגשים ותמיד נפגשים, דליה רביקוביץ משיגה באמירה מטאפיזית מרחיקת לכת: "וּמָה הַמְּעַט מִזֶּה שֶׁיִּדְבַּק בִּי/ וּמַה הַמְּעַט שֶׁמַּמָּשׁ יִשָּׁאֵר לִי,/ כִּי רֹב הַדְּבָרִים/ מַמָּש רֹב הַדְּבָרִים/ לְמַרְאִית הָעַיִן וְאֵין בָּם מַמָּש". זוהי ההתרסה הרדיקלית ביותר נגד היחידי החד-פעמי. מניסיון מהוסס להביע דעה, ככותרת השיר, אנחנו מתוודעים לטענה אונטולוגית נחרצת נוסח קהלת על הזרימה חסרת הפשר שאנחנו מדמים למצוא בה ממשות. הכל ידוע, הכל חסר ממשות, חסר תוחלת וחסר תכלית. אין חדש תחת השמש, קובעת הדוברת המפוכחת, שדבר אינו עומד בפני ספקנותה הגורפת. מראית העין אינה קיימת "רק" במרחב הספרותי, אלא שורה בכל. אבל מה זה אומר על המרחב הספרותי?
כמה התרחקנו מ"אתה בוודאי זוכר", מנרקיס, שברגע של התגלות, ששימרה את חוט החומרה המשוך על ההילה הרומנטית, ברא עולם בתוככי חדרו הסגור ("אַתָּה יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר וְכָל הַקִּירוֹת מִתְגַבְּהִים") כדי להתרוקן, בעצם היציאה החוצה, מכל עַצֽמוּת; כמה התרחקנו מאפשרותה של "צליינות חילונית", הנוחה להזדעזע מ"חָתוּל בַּעַל גּוּף מְנֻמָּר בִּכְתָמִים אֲפֹרִים וּכְתֻמִּים,/ צֵרוּף בִּלְתִּי רָגִיל./ [...] הֶחָתוּל הִצִּיל אֶת חַיָּי"; כמה התרחקנו מאותם שירים שבהם החד-פעמי נצרב בגוף כמו סימפטום גולמי עיקש, לא מפוענח, שמעולם לא שינה את מצב הצבירה שלו והעפיל לכדי מושג או אמירה אונטולוגית - "חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ", "אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת", "פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָׁעָה" - מן העת שבה הדוברת לא הצליחה להשתחרר מהמפלצתיות חסרת השם של הממשי; כמה התרחקנו מאותם שירים שבהם, גם במונוטוניות של דיכאון סוחף-כל, נשמעו עדיין פעמיו של ארוס, רגש חד-פעמי המתמצה ומתכלה בעצם הופעתו כמו מטאור, נשרף כמו תשוקה - "עַכְשָׁו הִיא אֲפִלּוּ בּוֹכָה./ תֵּן לָהּ וָנִיל", "אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אִתּוֹ/ בָּאָוֹר אוֹ בַּחשֶׁךְ וְגַם בִּירוּשָׁלַיִם". התרחקנו, אכן, אף כי הזיכרון הבין-טקסטואלי של שירת רביקוביץ עצמה חומד לה לצון, בנדיבותו, כנגד הטענה שלמראית עין.
— לא ראיתְ דבר בטוסקנה. דבר.
— ראיתי הכל. הכל. מה שסיפרתי אמת ויציב.
— זה אותו הדבר.
— זה לא דומה אפילו.
— איך שכחתי שהחיים הם חד-פעמיים?
מתוך "שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרומסה", הרואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
