שפרה (1931-2012) הייתה משוררת וסופרת בעלת קול נועז וייחודי, וכן מתרגמת ללא מתחרים בשליטה בשפות המזרח הקדום ובתרבויותיו. שירתה לא דמתה לזו של נשים אחרות בשירה העברית, מרחל המשוררת ועד ימינו. משיכתה לרעיון הכנעני הוליד שירה "ילידית" עם הבנה דקה בנופי הארץ וצמחייתם וזיקתם אל תרבויות המרחב השֵׁמי והמיתוסים שלו. מקומם המרכזי של חילופי העונות בתרבות המסופוטמית התלכד אצלה עם אהבה עמוקה לטבע ולצמחיו ("יש לי אצבעות ירוקות" נהגה לומר למי שנפעם ממראה האדניות מרהיבות-העין בביתה).
בשיריה ובסיפוריה משוקעים נופי ארץ ישראל של ימי "היישוב": לא נופיו של הסיפור העגנוני "גבעת החול", ולא אלה של "חולות הזהב" מסיפורי תמוז, אלא נופי החצרות עם צמחייתן האופיינית שנעלמה זה מכבר: פרחי שעונית, עלי חלמית וסרפד, עצי אזדרכת וחושחש. שלל הגוונים ופרטי ההוויי השכוחים קמים אצלה לתחייה בחרט-אמן. תיאורי הטבע שזורים בין סיפורים אנושיים מרטיטי לב, אך מרוסנים ומאופקים, ללא נוסטלגיה ומילים רמות.
כשיצא ספר שיריה האחרון "מֶשי לחשתָ לי" (2007) נשאלה ש. שפרה אל איזו משוררת היא חשה קרבה מיוחדת, והיא השיבה: "אסתר רַאבּ קרובה אליי מאוד ואני רואה בה אחות בכורה. שיריה נושמים את הריתמוס המקומי המחזורי של קיץ יבש, סתיו חד-אור מבַשׂר תחייה, גשם שמצמיח עשב רך וּפרחי פקעת ובצל, ואביב קְצר-ימים שמאיץ בְּךָ לחטוף את היופי בכל החושים וקיץ שבּוֹ בִּלשונה, של רַאבּ, היא נתלשת 'כְּפָרג נְטול-ראש'".
הרי לכם תשובה שכמוה כשירה. ניכרת בה צניעותה של משוררת מקורית בתכלית שלא התהדרה בחדשנותה, אלא הציגה אותה כחוליה בשרשרת. אף על פי כן, שירתה מתגלה כתופעה חסרת תקדים בשירת הנשים העברית. היא מתנשאת בה כאחת הפסגות, הן בעוצמתה הרגשית, הן במטען האינטלקטואלי, הן בהיבטים החזותיים והמוזיקליים. בשירה הקצר "נִרצָה", למשל, מתמזגים ניחוחות של המיתוס הקדום עם מציאות אוטוביוגרפית ארץ ישראלית עכשווית: "יוֹרֶדֶת אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל בָּאֶיהָ/ לֹא יְשׁוּבוּן עֶרֶב עֶרֶב לְמַרְגְּלוֹת הַמִּרְפֶּסֶת/ הַגְּדוֹלָה בֵּית אָבִי, לְרֵיחַ קְטֹרֶת הֲדָרִים מְתוּקָה/ חִדְלוֹנִית,/ שׁוֹאֶפֶת בִּנְחִירֵי הַסּוּסָה יַחְמַת נְחִירֶיךָ, מִתְנַצֶּלֶת/ מִמַּחְלְצוֹתַי לְמַרְגְּלוֹת הַמִּרְפֶּסֶת הַגְּדוֹלָה בֵּית/ אָבִי, עַד שֶׁיִּפְרַח הַבָּשָׂר וְיִדַּק וְיִדְבַּק עוֹרִי/ בְּעוֹרִי, עֶרֶב, עֶרֶב וְרֵיחַ נִיחוֹחַ קָרְבָּן/ נִרְצָה לְמַרְגְּלוֹת הַמִּרְפֶּסֶת בֵּית אָבִי" (מהמחזור "עוד שירי פילגשים").
משימתה הגדולה של ש. שפרה בתחומי התרגום היא האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" (1996), שילוב של חקר קדמוניות המזרח ומיטב סגולותיה היצירתיות (תירגמה ביחד עם יעקב קליין, הוצאת עם עובד). את שירת המזרח הקדום תירגמה מלשונות המקור - משוּמֶרית ואַכָּדית - תוך שימוש באוצר מילים מקראי, וכן בתחביר ובמשקל המתאימים לטקסטים הקדומים, וזאת בניגוד לקודמיה, שתירגמו את השירה הקדומה מתוך תרגומים בני-זמננו שבלשונות המערב. האנתולוגיה מחזיקה כ-700 עמודים של שירים אֶפּיים, כגון עלילות גלגמש ומחזור שירי תמוז-אישתר. הפרופ' דן דאור, חוקר תרבויות סין ומזרח אסיה, כתב עליה: "הספר הנאה, הגדול, והלא-דק הזה, שכולו מחמדים, לא מבקש מהקורא [...] אלא קריאות שמחה ומחיאות כפים, שכן נס כפול התרחש עם לידתו: גם ספר שהלמדנות הסולידית שהושקעה בו נראית בעליל אבל לא מכבידה, וגם מעשה כביר של תרגום שירה שלא ראינו כמותו זה שנים".
בהשראת הערכים המשתקפים בספרות הקדומה כתבה ש. שפרה לראשונה בספרות העברית שירי פילגשים, השייכים לכאורה לעולם הקדם-פמיניסטי, אך בתוכם פרקה את סודותיה האישיים כמי שניהלה רומן רב-שנים עם גבר נשוי, לימים בעלה (איש לח"י מתי שמואלביץ - מחבר הספר "בימים אדומים", 1949, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת בגין ושמיר). בשיריה יצרה מהפכה פמיניסטית שקטה שהגיעה לשיאה בספר שיריה "אישה המתאמנת בלחיות", והמשיכה לצבור נפח ומשמעות בספר שיריה "מֶשי לחשתָּ לי". 63 שנה חלפו מאז פירסמה ש. שפרה את ספר שיריה הראשון, "שיר אישה", וכל ימיה לא חדלה שירתה להפתיע את קוראיה בכישרונה ובתעוזתה. הגם שקרבתה ליונתן רטוש ונישואיה למתי שמואלביץ תייגו אותה בקצה הימני של המפה הפוליטית, גם משוררים ואנשי רוח מן השמאל לא הפנו לה עורף והעניקו להערכתם ביטוי גלוי.
נתן זך כתב על שיריה, שהם "שירים חזקים, חושפניים, קשים. עזי פנים ועזי אמת [...] בלי ניסיון להסתיר ולוּ גם טפח". חבר השופטים של פרס הנשיא לשירה (הפרופסורים חנה נוה, חנן חבר, גלית חזן-רוקם והמשוררת אגי משעול) הדגיש את אופייה ה"ילידי" של יצירתה: "זה למעלה משנות יובל, מאז פרצה שירתה במקוריות ובמהפכנות בלתי משוערות, משמיעה ש. שפרה את קולה הצלול והמיוחד [...] שהעניק לתרבות בישראל [...] אחת מתיבות התהודה החזקות והססגוניות שלה". היום, כשכל שיריה עומדים לרשותנו ב"פרויקט בן יהודה", ניתן להיווכח שאין בשירתה ולו שורה אחת צפויה מראש, ואין בה מוסכמות פיוטיות חבוטות שאחרים דשו בהן. רטוש היה אומר עליה בוודאי ששירתה אינה חוטאת ב"תלמונית" ("הליכה בתלם" – תחדיש פרי-עטו של אבי התנועה הכנענית למילה "קונפורמיזם").
רטוש כידוע לא היה פמיניסט, ובאיגרותיו נהג לכנות את אהובותיו "שכוּבתי" (דומה שבימינו שום גבר לא היה מֵעז להשתמש במינוח כה שוביניסטי ובוטה). בתנועה הכנענית שייסד ב-1944 לא היו נשים. חבריה הבולטים היו החוקרים עדיה חורון ויהושע פורת, הסופרים אהרן אמיר, בנימין תמוז ועמוס קינן. רק ב"כנעניותה" של ש. שפרה היה רטוש מוכן להכיר, ובשיחת-ראיון איתה השמיע את אחד מגילויי הדעת החשובים ביותר להבנת הרעיון הכנעני ("השירה כחֻבָּה", 1971). לאמיתו של דבר, ש. שפרה הייתה האישה היחידה בתנועה הכנענית, מבלי שהשתתפה בכינוסיה.
לשון שירתה היא מזיגה חד-פעמית של עושר הנובע מקנייני הרוח של כל הדורות ושל לשון הדיבור היומיומית; של תמונות מן המיתוס המסופוטמי הקדום ושל פרטי מציאות עכשוויים, נטולי פָּטינָה של יושן. כזה הוא, למשל, שירה "מקוננת אחרי עשרים שנה" על חייל שנהרג במלחמת לבנון. השיר משלב דפוסים רטוריים מן הקינות השומריות על מות התמוז עם תכנים ושפה יום-יומיים: "אֲבוֹי לָעֶלֶם שֶׁלִּי גַּבְרִיאֵל,/ אֲבוֹי לָעֶלֶם יְחִידִי שֶׁלִּי גַּבְרִיאֵל,/ אֲבוֹי לָעֶלֶם מַחְמַדִּי יְחִידִי שֶׁלִּי גַּבְרִיאֵל,/ כָּךְ הָיְתָה אוֹמֶרֶת אִמּוֹ שֶׁל הַנַּעַר אַחֲרֵי עֶשְׂרִים/ שָׁנָה אִלּוּ לָמְדָה לְדַבֵּר עִבְרִית, אֲבוֹי לַנַּעַר/ הַנִּצְחִי אֲשֶׁר רַעֲמַת שְׂעָרוֹ הַזָּהֹב לֹא תִּסֹּג, לַנַּעַר/ הַנִּצְחִי אֲשֶׁר לֹא יְהַדֵּק אַבְזַם חֲגוֹרָה/ בְּשִׁפּוּלֵי כֶּרֶס, אֲשֶׁר לֹא יִתְקַע/ כַּף לַחֲבֵרָיו וְיִטְפַּח עַל כָּתֵף מָה/ נִשְׁמָע וְלֹא יָשִׁיב אֲנִי מִשְׁפָּחָה/ מְרֻבַּת יְלָדִים, שְׁנַיִם גְּדוֹלִים וְהַשְּׁלִישִׁי/ בַּדֶּרֶךְ, הָעֶלֶם הַנִּצְחִי מְעֻטָּר בְּכִתְרֵי/ רַקָּפוֹת, לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שְׁלשָׁה פִּרְחֵי/ צַנְחָנִים וְקַת מַקְלֵעַ צְלוּבָה עַל יְרֵכָם,/ וּמֵעֵינֵי הָאֵם אַחֲרֵי עֶשְׂרִים/ שָׁנָה דָּם נִגָּר".
כמה עוצמה טמונה בשיר - מיזוג של שירי קינה קדומים על התמוז, של מיתוס הפרחים הצומחים במקום נפילתו של לוחם צעיר ושירו של ארתור רמבו "הנרדם בגיא" על חייל שדמו ניגר בין פרחי הסייפן. כך התבוננה המשוררת בחיים האכזריים שלנו במרחב השֵׁמי, ללא ייפוי והאדרה. שפרה מעולם לא הסתגרה במגדל השן של האמנות הצרופה, והביעה את דעותיה מעל דפי העיתונות היומית באומץ ובזקיפות קומה. שיריה ותרומתה בתרגום השירה המסופוטמית הקדומה זיכּוּהָ בפרסים, אך לא בפרס ישראל שהחמיץ אותה (כפי שהחמיץ את מאיר שלו רב-הכישרונות שאהב כמוה את הארץ ואת צמחיה). יצירתה הענפה היא פסגה אפופת עננים, שחוקרי הספרות טרם העפילו אליה וטרם חשפו את המכמנים החבויים בה.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
