מתוך ספרו של דרור בורשטיין "פרה גועה, כוכבים מחווירים", שרואה אור בהוצאת אפיק
דּוֹבְרָה נוֹשֵׂאת פָּרָה
חוֹצָה אֶת הַנָּהָר:
מָטָר שֶׁל עֶרֶב
הייתה פרה אחת, לפני יותר ממאה שנה, ביפן. משורר ההייקו מסאוקה שיקי ראה אותה וכתב עליה שיר בחורף 1893, כשהיה בן 26. כעבור פחות מעשור מת ממחלת השחפת. מי שקורא את השיר היום, ביפנית, בתרגום לעברית או לשפה אחרת, רואה בעיני רוחו ומחזיר לחיים את הפרה ההיא. השיר, שתרגם מיפנית יואל הופמן, מציע לנו לעצור ולראות מקרוב פרה אחת רחוקה בתנועתה בגשם; לחזור אל רגע שנראָה וחלף לפני יותר ממאה שנה.
השיר מצייר כמה תנועות בו-זמניות: הנהר זורם אופקית; הפרה חוצה את הנהר בניצב אליו; הגשם יורד אנכית. נחשף כאן לרגע, ובזעיר אנפין, מעין צומת: מֵי הגשם נעים מלמעלה אל מֵי הנהר וחוברים אליהם, ובהמשך יחברו מי הנהר אל מי הים. הגשם חוצה את האוויר כמו שהמים חוצים את האדמה, ושניהם עושים את דרכם בעולם כמו שהפרה עושה את דרכה לרוחב הנהר, וכמו שמבט המשורר ומבט הקורא חוצים את העולם ופוגשים בפרה, או במילה "פרה" שעל הדף.
התנועות האלה, חציית המרחב, זה עניינו של השיר. השיר עוסק בחציה של מרחב-זמן, ולשֵם כך הוא אורג, במעין שתִי וערב תלת-ממדי, את האדם המביט ואת הפרה (עם הגשם והנהר). זהו מארג שאפשר לעמוד ולהתפעם ממנו, במציאות ובשיר: תנועת הנהר ממקורותיו אל הים, הגשם הנאסף אליו, תנועת הדוברה בתווך המימי הכפול, הגשום, הזורם. זה רגע שבו משהו ממנגנון העולם מתגלה. מחזור המים אינו מנותק מהמים שבגוף המשורר, שבגוף הספן המשיט את הדוברה, שבגוף הפרה ובעטיניה. בְּרגע ההייקו הזה כמעט "הכול מים".
אבל המארג המפואר ומעורר ההתפעלות הזה אינו צריך להשכיח שבמוקד התמונה המפעימה יש סבל. אולי הפרה הזאת מובלת לשחיטה או לחליבה (שאינה אלא גזל של חלב-האֵם שלה, שנועד לעגל שהמליטה). גם אם לא, ודאי שלא נוח לה לעמוד על סירה. אולי היא חשה בחילה או סובלת מקור החורף ומרטיבות הגשם היורד. היא עקורה מבית גידולה הטבעי ומחֶברת הפרות. אף פרה לא צריכה לעמוד על כלי שיט. השיר מאפשר לנו לחוש גם את זה, בלי לומר זאת במפורש. עמידתה בשיר כה קצר הופכת אותה לבודדה, ואת התמונה לרוויה בעצב שקט.
המארג הזה מאפשר לקורא לחוש משהו - חמלה? - כלפי הפרה הבודדה הזאת. השיר אינו כופה חמלה, אלא מציע שהות בתוך המארג. השהות הזו היא חיבור של הקורא, בנימי נפשו, אל הגשם, הנהר, הפרה. הקורא אולי יחוש שהגשם יורד על גופו ועל גופהּ, על עורו ועל עורה, על עיניו ועל עיניה, בדיוק באותו אופן. דווקא העובדה שהשיר אינו מזכיר ספנים ומעלה דימוי של פרה בודדה בגשם היא שמזמנת את הקורא להיכנס ולהיות נוכח, כאדם, בתוך ההתרחשות.
השיר מזמין את הקורא להצטרף ולהיארג לתוך זה. קשה "להיארג" ולהשאיר את הראש ואת הלב בחוץ. השיר כאילו שואל: רצונך להיות עם השיר? אל תפנה ראש מן הפרה. עניינו של השיר הזה אינו רק פרה ברגע מסוים וזיקתה אל סביבתה, אלא גם הזיקה בין רגש של התפעמות ורגש של חמלה שהשיר הזה יכול לעורר, בד בבד.
אחרי קריאות רבות בשיר שבהן דמיינתי את הפרה מתרחקת ממני, ראיתי פתאום שאפשר לראות את הפרה חוצה את הנהר לא מהמשורר ומאיתנו והלאה, אלא לכיווננו, מתקרבת עוד ועוד.
היחס לפרות ביפן היה שונה מהיחס במערב. באופן מסורתי כיבדו היפנים את הפרות כמו ההודים. אכילת בשר בקר (ובשר הולכי על ארבע בכלל) נאסרה במשך מאות שנים מכוח חמלה (עקרון ה"אהימסה", אי-פגיעה), ורק יפנים מעטים יכלו לעכל חלב. כששיקי כתב את ההייקו שלו כבר עברה יפן שינוי דרמטי בעקבות פתיחתה למערב בכוח על ידי ארצות הברית (1853), שינוי שהתבטא גם באכילת בשר, שאף היא נכפתה על היפנים. אחרי 1,200 שנה שבהן לא נשחטה ולוּ פרה אחת ביפן, החל עידן חדש, "מתקדם", עם השחיטה הראשונה ב-1856. הייתה זו שחיטה פומבית, שחיטת ראווה, והיא נעשתה, למרבה הסמליות, במקדש בעיר שימוֹדָה שהוסב לשגרירות ארצות הברית. ב-1872 חתם הקיסר מייג'י על צו המתיר ליפנים, גם לנזירים, לאכול בקר, ואף הודיע בפומבי על חיבתו לבשר בקר וכבש. ב-1931 הוסב שמו של המקדש המחולל בשימודה ל"מקדש הפרה הטבוחה". כיום ניצב בו פסל הבודהה היושב על כַּן מעוטר בתבליטי פרות.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
