יובל אלבשן חי את עולם המשפט כבר יותר משלושה עשורים, אבל שום דבר לא הכין אותו לעוצמת הרגשות שתביא איתה ההפיכה המשפטית. "בשנתיים האחרונות גיליתי שבניגוד למה שחשבתי כל חיי, אני אדם דתי. אני מאמין בדת המשפט", הוא מספר בריאיון. "הבנתי את זה כשהתמלאתי זעם אמיתי לנוכח מה שהרגיש לי כחילול הקודש. פתאום מי שחשבתי שהם שותפים לדרך, בגדו בה. כולל מורים גדולים ואהובים שזכיתי לעבוד איתם, ובשעת המבחן גיליתי שהם מזויפים, או יותר נכון מזייפים. שרים שירים אחרים".
למשל?
"למשל, שפתאום דמוקרטיה זו רק הגנה על מיעוטים. ברור שזה חלק משמעותי בדמוקרטיה, אבל העיקר הוא שלטון העם באמצעות הכרעת הרוב. השאלה צריכה להיות לא איך כל הצעה ברפורמה תגן על מיעוטים, אלא איך היא תגן על הכרעת הרוב נגד עריצות המיעוט החזק. מכאן הדרך לסיסמה 'בית המשפט הוא העליון' קצרה".
אבל גם עליונות המשפט היא חלק מדמוקרטיה.
"עליונות המשפט זו לא עליונות השופטים. זה בדיוק העניין. אין מלך או מועצת חכמים שפונים אליהם לקבלת אישור; יש עם. לכן אסור שרשות אחת תהיה מעל האחרת. השאיפה היא ששלוש הרשויות יתקוטטו ביניהן כל הזמן, כי כך האזרחים מוגנים מסכנת הדיקטטורה. אם אחת הרשויות תצבור כוח רב מדי זה יהווה איום על הדמוקרטיה. זה הרעיון. איזונים ובלמים. מילא כשאלה הדיוטות, אבל כשמומחים למשפט מדברים ככה זה משהו אחר".
ההפיכה המשפטית הפכה רבים בציבור הישראלי למומחים בעיני עצמם, למרות שהפעם האחרונה שנתקלו במונח "איזונים ובלמים" הייתה בבגרות באזרחות. זו אחת הסיבות שאלבשן (55) החליט לכתוב סדרת ספרים קצרים, שמהווים קורס מזורז למי שרוצה להבין על מה בעצם הוויכוח שקורע את החברה הישראלית כבר שנתיים ולגבש דעה עצמאית.
הספרים, שיצאו בהוצאת "עברית" ושהם קראוס, מנגישים בשפה ברורה את עקרונות היסוד של המשפט הליברלי-דמוקרטי מתוך הנחת מוצא שהמשפט אינו מדע אלא תופעה חברתית שמושפעת מגורמים רבים, ולכן יש לבדוק אותו ולאתגר את הנחותיו. הספר הראשון מסביר את חשיבותה של החוקה, או במקרה של ישראל, היעדרה של כזו; השני מנתח את מערכת היחסים המורכבת בין בית המשפט לשופטים; והשלישי, שיצא בימים אלה, עוסק באחד הנושאים הבוערים ביותר - מעמד היועץ המשפטי לממשלה.
אבל מה שהכי מטריד את אלבשן בדיון סביב ההפיכה המשפטית הוא הבגידה, לדבריו, של עמיתיו המשפטנים. מתווה הפשרה שהציע יחד עם שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, חודשיים אחרי ההכרזה של יריב לוין, זכה לביקורת חריפה בטענה שמדובר בגרסה מרוככת של תוכנית לוין-רוטמן להחלשת מערכת אכיפת החוק. "הפחד ותחושת הנרדפות שהציפו אותם התחילו לקדש מבחינתם את כל האמצעים, כולל פיזור שקרים לציבור כמו להגיד שאסור לחוק לעקוף בג"ץ. ממתי? ברור שמותר ואפילו רצוי, כל עוד זו לא החלטה פרטנית אלא הלכה כללית. זה נחוץ בדמוקרטיה מאותה סיבה שחייבים שלבג"ץ יהיה מותר לפסול חוק".
אתה אומר שהם משקרים ביודעין?
"פרופ' יואב דותן, שהיה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אמר את זה בגלוי לאחרונה. הוא הודה שיצא נגד הרפורמה כי אם הוא צריך לבחור בין ממלכת הכזבים של אהרן ברק למלכות הטרור של איתמר בן גביר, הוא מעדיף את האפשרות הראשונה. אלה מילותיו. הנזק של הדברים האלה הוא נורא לטווח ארוך, כי אנשים לומדים שזו דמוקרטיה וככה ראוי".
אהרן ברק לא עדיף על בן גביר?
"לא. כי את הכנסת העם יכול לשנות, והלוואי שזה יקרה כבר. אני פעיל נגד נתניהו עוד לפני בחירות 96', אבל זה עדיין עדיף בעיניי כי העם אומר את דברו. ולגבי בתי משפט עליונים, ההיסטוריה לימדה אותנו שלא פעם דווקא הם האויבים הגדולים ביותר של זכויות האדם. זה קרה בגרמניה, כשהעליון ביטל את עקרון השוויון בחוקה כי זה נגד את תורת המוסר הנאצית. זה קרה בארה"ב כשהעליון ביטל את חירות השחורים במדינות הצפון והחזיר את העבדות.
"אבל לא צריך לחזור כל כך הרבה לאחור בהיסטוריה. זה קורה גם היום בעליון האמריקאי, שמבטל את ההפלות, את ההעדפה המתקנת ועוד דברים שנלחמו עליהם במשך דורות. חזרתי ואמרתי את זה בתקופת הניסיון להגיע לפשרה לחברים שמכירים את זה טוב כמוני: הרי אתם יודעים שיום אחד הכוח הלא-מוגבל שאתם נותנים לרות ביידר גינזבורג יעבור לידיים של קוני בארט, שטראמפ מינה, ואז מה תעשו?"
אילו תשובות קיבלת?
"במקרה הטוב, שקודם כל חייבים לעצור את ההפיכה של לוין ואחר כך נתקן. במקרה הרע, שהם לא מדברים עם 'עוזריהם'. אנשים שמכירים אותי שנים הפכו אותי ל'עוזריהם', כמו עם הנאצים. התחילו להמציא עליי שקרים כאילו אני החבר הכי טוב של לוין ורקחנו יחד את הרפורמה, או שאני פתאום לא באמת פרופסור. זה פגע בי מאוד. אלה לא טוקבקיסטים אנונימיים, אלה אנשים שמכירים אותי עשרות שנים, שיודעים שאני נלחם בנתניהו כבר מ-1996, ופתאום מבטלים את דבריי כי אני 'ביביסט'. וזה באקדמיה המשפטית שאני בשר מבשרה כבר שנים. התביישתי בשבילם. באמת".
למה אמרו שאתה לא באמת פרופסור?
"אנשים חושבים שפרופסורה עוברת דרך דוקטורט, אבל אין קשר בין תארים אקדמיים לדרגות אקדמיות. הייתי במסלול לדוקטורט ועזבתי, כי העבודה כעורך דין קהילתי בחצר האחורית שלנו נראתה לי גם יותר מעניינת וגם הרבה יותר חשובה. את הפרופסורה קיבלתי מהמל"ג ב-2015 אחרי שצברתי מספיק מאמרים וספרים. אני דווקא גאה מאוד בעובדה שקיבלתי את הפרופסורה לא בזכות דוקטורט תיאורטי אלא בזכות עבודה מעשית ומחקרית פה, בישראל, שתורמת למקום ולאנשים, במיוחד המוחלשים שבהם".
אז איך אתה מסביר את היחס שקיבלת?
"פשוט מאוד: פחד. פחד ותחושת נרדפות הם דבר מסוכן מאוד כשזה מצטרף לכוח. זה מה שקרה עם הסרבנים בצבא, עם השופטים בעליון ועם רבים אחרים. הנחשול שטף אותם. אבל אני לא נותן לאנשי הפלג התל-אביבי שהפכו את עצמם למשמרות המשפט לנכס לי את המשפט הליברלי, כמו שאני מסרב לתת לחובשי הכיפות לנכס לי את היהדות, או למתנחלים את הציונות. דווקא כליברל אני מתנגד לשולחן ערוך שמכתיב דעה אחידה.
"העובדה שזה קרה למשפט בכלל ולאקדמיה בפרט היא נוראה. זה אמור להיות מקום של חופש דעת ומחשבה. זו בדיוק הסיבה שכתבתי את סדרת הספרים הזו. להזכיר את עקרונות היסוד ולסלק מההיכל את כל הצלמים הזרים שהוכנסו אליו. אני מקווה שתקופת נתניהו תסתיים בקרוב ואז נצטרך את עקרונות היסוד האלה כדי לשקם את מה שהוחרב פה".
"התחילו להמציא עליי שקרים כאילו אני החבר הכי טוב של לוין ורקחנו יחד את הרפורמה. אלה אנשים שמכירים אותי שנים, שיודעים שאני נלחם בנתניהו, ופתאום מבטלים את דבריי כי אני 'ביביסט'"
