על ארתור שניצלר נכתב רבות, כך גם על וינה של תחילת המאה ה-20. וינה של פרויד, מאהלר וקלימט. וינה של שטפן צווייג, הרמן ברוך ורוברט מוזיל. שלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית, עידן של פאר ועיוות, עידן של מורכבות הנפש החותרת כנגד עצמה. הטראם הרועש בשדרות, גופה הבלתי מושג של אישה, ובתי הקפה של היהודים והמהגרים. נערי הפלא של התיאטרון ו"החייל האמיץ שווייק" יוצא למלחמה (גם אם בפראג הצ'כית, תחת אותה בירוקרטיה טריטוריאלית של הקיסר פרנץ יוזף). שוב ושוב אפשר לקרוא על הליכה לפראטר ושיטוט ברחוב הרינג, הופמנשטאל, שנברג, מין ואופי, גם דוד פוגל שהנציח את וינה בעברית.
בלב התקופה הווינאית הזו פעל שניצלר, שהיה רופא במקצועו, מחזאי וסופר בשמו, ואחדים מהסיפורים הידועים שכתב ראו אור בשנים האחרונות בתרגום חדש לעברית; "העלמה אלזה" בתרגום אילנה המרמן ו"סיפור חלום" בתרגום ניצה בן-ארי. "סיפור חלום" זכור לנו במיוחד מהסרט "עיניים עצומות לרווחה", סרטו האחרון של סטנלי קובריק שנעשה בהשראתו. כמו צ'כוב, כמו סלין, שניצלר היה רופא, וספרותו עוסקת רבות ביחס שבין המחלה לבין היצירה. העיסוק במחלה ובמוות הוא גורם חשוב בערעור הסדרים הבורגניים והמסורות ההיררכיות הנוקשות, אבל הוא מתפתח דווקא מתוך החשיפה ליצר, לתשוקות המובלעות, לעצבים ולפנטזיות המיניות. שימוש בדיבור הישיר של הנפש, במונולוג הפנימי או בקולות התודעה, הטשטוש בין מציאות לדמיון כמניע של היצירה או כחלק מההתרחשות העלילתית של הסיפור, הוא סימן ההיכר של סיפורי שניצלר. זה המקום שבו הכתיבה מחפשת את הגבולות עצמם, להימנע מהם, למתוח אותם ולפרוק כל עול.
"המתים שותקים", בתרגומו היפה של גדי גולדברג, מביא מבחר סיפורים מוקדמים של שניצלר, סביב מפנה המאות. מהר מאוד אפשר להרגיש מדוע הסצנות שבונה המחבר נחשבו שנויות במחלוקת ופורצות דרך, מדוע הן השפיעו על יוצרים רבים במאה ה-20, בקולנוע ועל במת האופרה והתיאטרון. במכתב ידוע כותב פרויד לשניצלר ב-1922, ומברך אותו שהשיג באינטואיציה ובהסתכלות פנימית את מה שהוא עצמו הצליח להשיג רק בעבודה קשה עם מטופליו. שניצלר כותב במבחר הסיפורים הזה על אישה בוגדת, הן בבעלה הרשמי והן במאהבה החשאי; על פגיעה בכבודו של איש צבא שכולו פקעת עצבים ותשוקות לא ממומשות; על מצבו של גבר נבגד שמגלה מאוחר מדי שהאישה שאהב חלתה ומתה; מרחיק לכת יותר, הסיפור האחרון בקובץ המתאר מאבק עם גורל ידוע מראש, ומספר על דמות שראיית העתיד נגלית לה כבחלום, ולמעשה מגלה משהו מן החרדה שבידיעת מותה.
מצבי הקיצון הפסיכולוגיים והחברתיים כתובים היטב ומוחשיים כשלעצמם, אבל יש משהו נוסף במבחר הנוכחי שהולך ומתעצם בכיוון אחד. שניצלר אינו מסתפק בחקירת הדמויות האנושיות, הוא מבקש להובילן אל המקום שבו המציאות נשברת וכמו נבלעת במעבר מאגי בזמן ובמרחב. הממד המאגי של סיפוריו אינו נקשר במיסטיקה או באמונות טפלות, אלא מורגש כמעין חוש חדש, מעורפל עדיין, שיש לחקור בתיאור רגיש ובניתוח מדויק, באצטלה של מדע אפשר לומר, המנוסח באמצעות כוח המבט היצירתי.
"פרחים", הסיפור השלישי בקובץ, מספר על גבר השומע באקראי על מותה של האישה שאהב. כל עוד הייתה גרטל הקטנה בחיים לא סלח לה על בגידתה בו. אבל לאחר מותה, היא שבה לפקוד אותו, הוא אוחז בה, היא ממלאת את חדרו הריק, והם חיים יחד. העמוד הכתוב של שניצלר הופך להיות בסיפור זה מציאותי והזייתי כאחד. כמו בחלון בעל השתקפות כפולה, החוץ משתקף על גבי מראות הפנים, המציאות מונחת על גבה של ההזיה וההזיה על פניה של המציאות. פרשנות אחת תניח כי המספר מתמודד עם אובדנה של גרטל, ומשכנע את עצמו שהיא נאספת אליו מן המתים, מפני שהוא שומע אותה ומרגיש בה נוכחת, מכוח הכאב והאבל על החיים שהוחמצו. בדרך אחרת, אפשר לקרוא את הטקסט כסיפור כיסוי, אולי המוות כלל לא אירע, אלא כמעין קיטוע סימבולי המאפשר למספר למחול לגרטל סוף-סוף (אולי גם לא לחוש באשמה כלפיה), ולהשיב אותה אליו, כמו משאלה בלתי רצונית שנדרשת להתפענח ולהתגשם במציאות רק לאחר אסון.
ז'אק דרידה אמר פעם אל מול המצלמה באופן חד-משמעי: "קולנוע פלוס פסיכואנליזה שווה מדע רוחות רפאים". בשינוי קל אפשר לומר על הרושם שמועידים הסיפורים של שניצלר, "ספרות פלוס פסיכואנליזה שווה מדע רוחות רפאים". הנה שניצלר כותב בעצמו: "רוחות רפאים! - הן קיימות, הן קיימות! - דברים מתים המשחקים בחיים". ובמקום אחר, זאת הספרות, "אולי היוהרה המטופשת שגרמה לי להרגיש כאילו אני המוציא לפועל של איזו ישות עליונה המשליטה עלינו את רצונה".
"המתים שותקים", ארתור שניצלר, מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאה לאור: אפרסמון, 124 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
