בין שלל האסונות האורבים לפתחנו נדחק האקלים לשורה אחורית. במצב העניינים הנוכחי? מי ייתן ונזכה להתבשל! אבל צרות לא באות אחת על חשבון השנייה, לא צריך לבחור: האקלים לא יודע אם אתם חיים בדמוקרטיה או בדיקטטורה או כמה חרדים באמת התגייסו. אבל זה לא שאין קשר בכלל בין פוליטיקה לאקלים. ברור שיש. ת.ק. בויל למשל מאמין שהבחירות האחרונות באמריקה באמת היו האחרונות. כלומר, שטראמפ פשוט יישאר בשלטון וגם יחיה עד גיל מאה, תוך שהוא מבטל כל תקנה שסייעה, ולו במעט, לעצור את ההתחממות.
בויל הוא פסימיסט. זה לא אומר שהוא טועה, כמובן, לא לחלוטין. עלילתו של "ידיד האדמה" - שיצא במקור בשנת 2000 ובעברית ב-2004 בתרגומו של דן דאור - מתרחשת ב-2025. כשתוצאות ההתחממות הגלובלית כבר השמידו את רוב המינים, שני פעילי סביבה מזדקנים מנסים להציל את שארית הפליטה, שמצויה בביבר המחמד של כוכב פופ מיליונר. אז המצב לא בדיוק כזה, אבל גם לא לגמרי שונה, ובעיקר - כוחות רבים עמלים כדי שיהיה קשה לדעת אותו לאשורו. בויל הוציא 19 רומנים ו-11 קובצי סיפורים. רובם עוסקים בתופעות עכשוויות: הגירה, הונאות אשראי, סמים פסיכדליים, גזענות, היסטוריה אלטרנטיבית והרבה אקולוגיה. בויל נחשב לפטרונה של סוגת הקלי-פי, 'אקלים בדיוני', שהולכת ומתרחבת (ראויים לציון שני כותרים ישראליים: "החזאית" של תמר וייס גבאי ו"הידרומניה" הוותיק של אסף גברון).
הסיפור נע בין שלוש דמויות: אוטילי הנשואה לפרנק, רופא מפוכח שעומד לצאת לפנסיה. בהשפעת בנה, קופר, חוקר חרקים ורואה שחורות, היא מתחילה לבשל חרקים ואף להחזיק חוות צרצרים משל עצמה ("טעם של עוף"). היא חזקה ומתקדמת, אבל כמו כל אמא'לה, בעיקר מחכה לחתונות ולנכדים. קאט, בתה השנייה, חיה בפלורידה עם סוכן של רום בקרדי, חולמת להיות משפיענית ואף מוצאת דרך למשוך קהל עוקבים: היא מתחילה לגדל פיתון בורמזי. נחש שמתפתל במערכה הראשונה בהחלט מוכיח את יכולותיו בשלישית, ברגע שאומנם היינו מוכנים לו אבל בכל זאת קיווינו מאוד שבויל לא ילך לשם. הוא הלך, מחויב להזכיר לנו את תוצאותיו הצפויות של ביות הטבע הפראי ושל ייבוא לא אחראי של מינים פולשים. הגיבור האמיתי של הרומן, בכל אופן, הוא האקלים עצמו, או תחושת הקץ.
"היא חיפשה בר כי חשבה שמוחיטו ישמח אותה, כשפתאום ראתה את הנחש בחלון, עבה כמו צמיג של משאית ושרוע על ענף מלאכותי שהזדקר מהרצפה בזווית של 45 מעלות. הוא היה בצבע שוקולד ולאורכו פיתוחי זהב שנראו כמו דוגמה מקטלוג. עיניו היו חרוזים שחורים קשים. לשונו השתרבבה החוצה ופנימה חליפות. ויותר מכל, הוא היה נוכח באופן שבו הדברים בעולם לגמרי לא נוכחים". השורות האלו הן דוגמה למפגן הכוח של בויל, שמספר סיפור של ציוויליזציה שלמה בקומץ משפטים קצרים וחדים: אלכוהול, אגביות, מלאכותיות, חמדנות, תשוקה לאותנטיות.
מוראות האקלים נוכחות בכל סצנה: השיטפונות בפלורידה, השריפות בקליפורניה, החום, והאימה נוצרים דווקא בהתמקדות בבני משפחה אמריקאית ממוצעת למדי שמנסים לחיות חיים רגילים בתוך ההביטאט המשתנה: "אנשים עדיין מזמינים לארוחת ערב בכלל? מה הטעם? חצי עולם מוצף והחצי השני צחיח והיבולים הולכים ומתמעטים. אנשים גוועים ברעב, אפילו כאן בקליפורניה. יש פליטים בכל מקום. ליין יש טעם של אפר. היא לא זוכרת מתי ירד גשם בפעם האחרונה".
האלכוהול הוא שחקן מרכזי: גם כש-50 מעלות בחוץ, אנשים שותים. כשביתם מוצף, או כשהלהבות לוחכות את חלקתם - הם שותים. כשהעולם הופך בלתי-נסבל, ברים מצטיירים כאיים של הקיום האנושי של פעם, עם הופעות ומזגן. העולם נגמר והם שותים, כי מה אפשר לעשות. אם אין שום שליטה, עדיף כבר לאבד שליטה.
הדמויות של בויל לא מעוררות הזדהות. קופר דואג לעולם ולחרקים, אבל הוא בוגדני ומוגבל רגשית. קאט היא פקאצת אינסטגרם רגילה, אפילו לא גרועה מדי. גם אוטילי היא לא אדם מעניין מוסרית, ולא פועלת משום מניע נאצל או נבזי. שלושתם מסכנים ומרגיזים כי הם בני אנוש, וכבני אנוש, בטח אמריקאים, הם גם אחראים למצב וגם חסרי אונים מולו. הם רק מנסים לחיות איכשהו, וזה עלוב ומייאש. קאט שעומדת ללדת תאומות באמצע הוריקן ותצטרך סירה כדי להגיע לבית החולים, חושבת: "נורמלי חדש מחליף נורמלי שקדם לו, הטמפרטורות עולות, קליפורניה מתייבשת, הדרום-מזרח נעשה לח יותר, והתאומות שלה מגיחות לעולם של רוח ועוד רוח?" ומה עושים כשאת על סף לידה ובחוץ הוריקן משתולל? כמובן, קאט "צילמה את הסופה ועשרה סלפים והעלתה אותם לאינסטגרם".
סחורה מהסוג שבויל מספק היא חמה. אנחנו מכורים לחרדה, לדגדוג של הסוף, להתפלשות באפוקליפסה. גם הריחוק הביקורתי הזה מגיבוריך הוא להיט, ראה ערך "הלוטוס הלבן" - מי צריך אנשים כשיש לנו תרבות? נהוג לציין את ההומור של בויל, אבל ראייתו המפוכחת את ההווה, יחד עם ראיית השחורות של העתיד לא משאירה באמת הרבה מקום לצחוקים, למי שאינו ניהיליסט גמור. "שמיים כחולים" הוא בעיקר ספר מבעית. סוחף, קולח, כמעט מותחן, כשהסוף שאנחנו מתים לגלות הוא סופנו שלנו. אפשר להתנחם בכך שבויל טעה לגבי שנת 2025. כלומר לא טעה, אלא הקדים. יש לנו עוד קצת זמן. ואפשר להשליך את יהבנו, כמוהו, על עשירים אקסצנטריים, שפשוט יעשו משהו מטורף, משהו שישנה את התמונה: אולי לטובה, אולי גם לטובה.
"שמיים כחולים", ת.ק. בויל, מאנגלית: קטיה בנוביץ' הוצאה לאור: חרגול, עמודים: 344.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
