בשבועיים שבהם חנה קריצמן, ממייסדות קיבוץ בארי, נאבקה על חייה אחרי שנפצעה אנושות מכדור שירה עליה מחבל ב-7 באוקטובר, הנכד שלה, עומר קרן, ביקר אותה בבית החולים מדי יום. בשאר הזמן הוא המשיך לכתוב את המחזה שעליו חלם כבר שנים. "ידעתי שלהמשיך לכתוב את המחזה זאת הצוואה שלה", הוא אומר, "וזה גם מה שהייתה מבקשת ממני לו יכלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
היא ידעה שאתה כותב מחזה?
"לא הספקתי לספר לה. הוא התקבל לתיאטרון הקאמרי חודש לפני 7 באוקטובר. בבית החולים, כשהיא הייתה מורדמת ומונשמת, סיפרתי לה. במשך שנים היא שאלה אותי, 'יש לך משהו חדש לספר לי?' ולא תמיד היה לי מה לספר, כי לא קרה איתי כמעט כלום. ליד המיטה סיפרתי לה, ואני מאמין שהיא שמעה. אני מרגיש שהיא שומרת עליי כל הזמן. שבועיים אחרי שהיא נפטרה דיברתי בלילה עם חברה על הקושי להכיל את הכאב ועל ההתרגשות לקראת ההצגה. החלון היה פתוח ופתאום נכנס פרפר לחדר. שלושה ימים הפרפר לא יצא. קיבלתי ממנה ד"ש.
"סבתא שלי הייתה אשת תרבות, שחקנית. היא כתבה אלפי סיפורים קצרים. היא לימדה אותי לאהוב מילים ולכתוב סיפורים, ושמרה כל ציור שלי וכל מילה שאי פעם כתבתי. כשהייתי ילד, היא באה במיוחד מבארי כדי לקחת אותי להצגות כשלאף אחד לא היה כוח לזה. היא הייתה נכנסת מאחורי הקלעים בלי לשאול, כדי שאראה איך זה נראה מבפנים. היא הגיעה לכל הצגה שבה שיחקתי, והאזינה לכל תוכנית שעשיתי לגלי צה"ל".
הטבח בקיבוץ בארי, שבו נולד אביו, משאיר את קרן המום גם אחרי שנה וחצי. "המשפחה שלי הייתה מפוזרת בקיבוץ בארבעה בתים. בבית אחד היו סבא וסבתא והמטפלת הפיליפינית המלאכית שהגנה עליה בגבורה במשך 24 שעות בממ"ד, דודה ודוד שלי היו בבית אחר עם הבן שלהם, ועוד שתי בנות שלהם בדירות אחרות. כל הזמן אמרנו להם, 'הצבא כבר מגיע אליכם', לא ידענו עד כמה זה רחוק מהמציאות ועד כמה המחדל גדול.
"באיזשהו שלב הבנו שצריך לעשות משהו כדי להציל אותם, והכוונו, דרך אחים לנשק, את הכוחות לשטח. בגלל המחבלים לקח להם כמה שעות להגיע מהבית של בת דודה אחת שלי לשנייה, שזו דקת הליכה. בשלוש-ארבע לפנות בוקר הכוחות הגיעו לבית של סבא וסבתא והוציאו אותם מהבית. לא היו להם רכבים משוריינים, לא היה להם כלום, רק חושך מוחלט וכאוס גדול. הם חילצו אותם על הקלנועית של סבא שלי ציקי (צבי), כשסבא נהג בה.
"20 מטר מהבית, מחבל שהתחבא באחד הבתים ירה עליהם. סבתא נפצעה, אבל היא רק אמרה 'איי', וזהו. אחרי קרב יריות של חצי שעה הם הגיעו לשער הקיבוץ וראו שהיא פצועה. הטיסו אותה לסורוקה, ומשם העבירו אותה לבית החולים מאיר בכפר-סבא, כדי שתהיה קרובה אלינו. אור, הנין העשירי שלה, נולד שלוש קומות מתחת לסבתא בבית החולים, שבוע בדיוק אחרי הפציעה שלה. היא בטח חיכתה כדי לוודא שלמרות העצב הגדול, יש לנו גם אור גדול וחיים חדשים".
שוחחת איתה על כך שאתה גיי?
"לא דיברתי איתה על זה, אבל אני חושב שהם הבינו גם בלי מילים".
ביקרת מאז בבית שלהם בקיבוץ?
"בארי היה הבית השני שלי. כילד הסתובבתי לבד בגן העדן הזה. כמה שבועות אחרי הטבח, כשאפשר היה לחזור לבארי, הלכתי לבית של סבא וסבתא. הבית נשאר כמו שהוא היה. חוברת של תשחצים ליד הכורסה שלה ומחברת שהיא התחילה לכתוב בה איזה סיפור. זה חלק מהנחמות הקטנות האלה. היו בתים שלא נשאר מהם כלום. השבועיים של אחרי הטבח היו שבועיים של בכי, עצב גדול, והמון הלוויות. ההורים שלי הלכו מהלוויה להלוויה. שלוש-ארבע הלוויות ביום".
קרן, 37, הוא שחקן זמר ומחזאי שכתב גם את 'צ'ילבות', אחד הלהיטים הגדולים של התיאטרון הקאמרי בשנתיים האחרונות. הוא נולד בחולון וכשמלאו לו שמונה עברה משפחתו לקדימה. "הייתי נוסע כל יום בשש וחצי בבוקר לתלמה ילין", הוא מספר. "תמיד ידעתי שאני בעצם סוג של יוצר ושחקן".
אחר כך שירת בגלי צה"ל ("לא התקבלתי ללהקה צבאית"), למד משחק בבית צבי, שיחק בתפקידים קטנים בתיאטרון - עד היום הוא משחק במחזמר "בוסתן ספרדי" בהבימה - עבד בטלוויזיה כתחקירן וכעורך משנה, ולמד עריכת וידיאו וניהול מוסדות תרבות. התפקיד הראשון שלו כשחקן היה ב"עלובי החיים" בהבימה. "החלפתי שבעה שחקנים. כל ערב עשיתי משהו אחר", הוא אומר. "הייתי בטוח שאני מסיים את בית צבי ומיד יציעו לי תפקידים, אבל הגיעו רק דברים קטנים. הבנתי שאני צריך לעשות הפסקה וחזרתי לעבוד בטלוויזיה, מה שעשיתי לפני השירות בגל"צ. לא רציתי לעשות דברים במשחק שלא בא לי לעשות. לא בשביל זה למדתי. אמרתי, יש לי את הכתיבה וזה יבוא משם".
גם בכתיבה חיכית די הרבה זמן להצלחה.
"אחרי הרבה שנים שבהן כתבתי ולא קרה עם זה כלום, אמרתי, אולי גם זה לא זה. יש את החלום ויש את המציאות. היה לי פחד שהלך וגדל עם הזמן, שאהיה פוטנציאל לא ממומש. כי כשהייתי צעיר כולם אמרו 'הוא ילד פלא'.
"עשר שנים בערך אני כותב וכותב, מנסה להכניס דברים שלי בעיקר לטלוויזיה. אנשים נפגשו איתי, חברות הפקה, במאים, אבל כלום לא קרה. הייתה איזה פעם שהדפסתי את כל התשובות השליליות שקיבלתי ותליתי על הקיר בחדר העבודה".
צעד די מזוכיסטי.
"זה היה גם כדי לבנות לעצמי איזה חוסן, וגם כדי להגיד - אני לא אפסיד במערכה הזאת. גם המשפחה שלי והאנשים שסביבי האמינו בי ולא ניסו אף פעם להסיט אותי מהמסלול הזה. להפך. ברור שהתבאסתי, אבל גם כל הזמן היה לי איזה חוק עם עצמי, שאני מתבאס עד סוף היום ומתחיל למחרת שוב כאילו כלום".
"צ'ילבות", שביים גלעד קמחי ומשחקות בו מרים זוהר ומיה לנדסמן, ומלפני שבועיים גם גילה אלמגור כמחליפה של זוהר, נולד בסדנת המחזאות של התיאטרון הקאמרי. זהו סיפורן של שתי שחקניות - אחת צעירה, פרועה ואגואיסטית, והשנייה, דיוות תיאטרון קשוחה ומרירה בת 90 פלוס. על הבמה הן יריבות, מאחורי הקלעים הן אויבות נוראיות, אבל עכשיו, כשהקריירה של שתיהן עומדת על הכף, אין להן ברירה אלא לנסות להסתדר, או לפחות לסבול אחת את השנייה, מה שהופך למערכת יחסים מפתיעה ויוצאת דופן.
"כשהתחלתי את הקורס ידעתי שאני מסיים אותו עם מחזה", הוא אומר. "לפני שהקורס הסתיים גור קורן (מחזאי והדרמטורג הראשי של הקאמרי - י"ב) העביר את מה שכתבתי לגלעד קמחי, המנהל האמנותי, וזה ישר נכנס לעבודה. אני אהיה אסיר תודה לגלעד ולגור לתמיד. הם האמינו בי וטיפחו אותי".
למה דווקא סיפור על שתי שחקניות – זקנה וצעירה?
"קצת לפני שהתחלתי את הסדנה, כשלא מצאתי את עצמי כשחקן, התקשרו אליי מהתיאטרון והציעו לי להיות לחשן - ללחוש לשחקנית את הטקסט כשהיא לא זוכרת. הייתי צריך את הכסף והסכמתי. מצאתי את עצמי יושב בתיאטרון הצפון בלילה בחושך, ולא מבין איך התגלגלתי לזה, והנה, כעבור שנתיים שתי כלות פרס ישראל משחקות בהצגה שלי. כשהיה צריך להביא לקורס רעיון למחזה, אמרתי שאני אביא משהו על קשר בין שחקן צעיר לשחקנית מבוגרת, שניים שהכי לא מתאימים והכי שונאים זה את זה. כשזה הגיע לגלעד, הוא הציע להפוך את זה לשתי שחקניות".
מרים ומיה מזכירות אותן?
"מרים היא לא דיווה באישיות שלה. היו בחזרות רגעים שלא ידעת אם מה שקורה זה המחזה או המציאות. אלו הרגעים שהיא עומדת על הבמה ועושה קטעים מ'המלך ליר', אחרי חזרה של שש שעות, הגב שלה גמור, היא הרי כבר בת 93 ועייפה, אבל היא תחרוק שיניים ולא תוותר. אתה רואה את האכזריות של הגיל ואת היופי והגדולה של הרוח האנושית במלוא עוצמתם.
"נורא נקשרתי אל מרים. ראיתי בה את סבתא שלי, שבחיים לא התלוננה על כלום. לראות את החיבור שלה עם מיה היה נורא מרגש. הן שתי אסכולות שונות לגמרי, והן הפכו לחברות. מיה עשתה ועושה הכל בשביל מרים, וגם מרים תעשה הכל בשביל מיה".
איך גילה אלמגור מתמודדת עם התפקיד?
"היא שחקנית אדירה. הסתכלתי עליה בהצגה הראשונה ואמרתי, איזה אומץ לקפוץ לתפקיד בגיל 85. לא היו לה חודשים לחזרות. החומר האנושי של השחקניות בגיל הזה – כמוה, כמו מרים וליא קניג - הוא מסוג אחר. הן לא מוותרות ונלחמות, רוצות לשחק כמה שיותר. התשוקה לקהל היא משהו מטורף. כשהציעו לה את התפקיד היא מאוד שמחה. לא היה כאן עניין של אגו להיכנס כמחליפה. מבחינתה לשחק זה להיות. בסוף ההצגה הקהל קם על הרגליים ומחא לה כפיים בהתלהבות גדולה. היא מביאה לדמות את הקווים הקשוחים שלה".
קרן לא שיער שהמחזה יצליח כל כך. "בהתחלה חשבתי שהוא יהיה מיועד לקהל נישתי", הוא אומר, "אבל אז התחלתי לראות את הקשר ביניהן וחשבתי שאנשים יאהבו את זה. ועדיין לא חשבתי שעד כדי כך יאהבו. כשאני רואה את הקהל מתרגש, אני משפשף את העיניים ושואל אם זה באמת קורה. אנשים באים מתוך רצון לצחוק וליהנות. הם כל כך צריכים את זה עכשיו. יש בזה גם משהו מאוד מאחד. המחזה מתאים גם לצעירים וגם למבוגרים. ההצגה הזאת מעניקה לי כל כך הרבה פרסים. עכשיו הפרס הגדול שלי יהיה כשיחזירו את כל החטופים כמה שיותר מהר, לפני שיהיה מאוחר".
יש לך מחשבות לכתוב משהו פוליטי יותר בעקבות מה שסבתא ושאר המשפחה שלך עברו?
"כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר נפגשנו עם צוות המילואים שחילץ את סבא וסבתא שלי מהבית. היו שם חילונים, דתיים, קיבוצניקים, מתנחלים - אנשים אמיצים שעזבו הכל כדי להציל חיים של אנשים שהם לא מכירים. הם לא חשבו על פוליטיקה כשהם עשו את זה. גם לבוא לכיכר החטופים לתמוך במשפחות שעוברות גיהינום זו לא עמדה פוליטית. זו עמדה אנושית. אני חושב שלהתאחד דרך חוויות אנושיות של בני אדם זה המרד שלנו בפוליטיקה שמנסה רק להפריד. ולאמנות יש את הכוח הזה".
אז עכשיו אתה מתכוון להמשיך לכתוב, או שאתה מעדיף להתרכז במשחק?
"גם וגם. אני כותב המון, אני משחק, אני רוצה לביים, אני רוצה לשיר ואני רוצה עוד המון דברים. אחרי שנים שאמרו לי 'אתה צריך להחליט מה אתה רוצה להיות', הבנתי שאני לא צריך להחליט כלום. אני במיטבי כשיש לי כמה כובעים של הראש. זה מחיה אותי, זה תורם לכל דבר שאני עושה, ובעיקר זה פשוט מי שאני".
הקריירה שלך הסתדרה על הצד הטוב ביותר. עכשיו מה עם אהבה?
"אני אמצא אהבה. היום אני יותר מעריך את עצמי, גם בזכות כל מה שעשיתי. ההצגה הזאת עשתה לי תיקון משמעותי".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
