בגיל 15, כשהועף מכל בתי הספר בסביבה, הסתבך בתגרות וזכה לביקורים ממשטרת ישראל, התגלגל שון סופטי לסטודיו של ניסן נתיב, ששכן ברחוב הרצל בתל אביב. "זו הייתה מכינה לבני נוער, ומיום שהתחלתי ללמוד שם כבר לא היו לי בעיות משמעת וקוצים בישבן. הייתי מאושר". הזיכרון החמוץ-מתוק הזה צף לנגד עיניו של סופטי (32) כשהגיע ליום הצילומים הראשון של הסדרה "תחריר".
"תחריר" – טריילר
(באדיבות yes)
איפה היא הצטלמה?
"היא הייתה אמורה להצטלם במרוקו, אבל זה ירד מהפרק אחרי 7 באוקטובר. חיפשו אלטרנטיבה ומצאו בניין בתל אביב, בית אחד ליד מה שהיה הסטודיו של ניסן. כשהמונית הביאה אותי לסט נעצרתי, הסתכלתי על הבניין שבו קיבלתי הזדמנות ראשונה, ואחר כך נכנסתי לבניין שלידו, להצטלם לתפקיד הראשי - ברזני, הקב"ט של שגרירות ישראל בקהיר".
סיפרת את זה לקולגות שלך בשגרירות, יעל אלקנה ומאור שוויצר?
"הרבה פעמים זה עמד לי על קצה הלשון, אבל בסוף העדפתי להשאיר את הזיכרון במקום הפרטי שלי. 17 שנה רדפתי אחרי החלום הזה – והיום זה קורה".
וזה קורה בענק. רק בשנה האחרונה אפשר היה לראות את סופטי בשלוש סדרות מדוברות: "תחריר" שמשודרת ב-yes וב-STING+, "שלומי 6" שזמינה לצפייה ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV ו"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של קשת 12 - שגם בה חווה סגירת מעגל. "במכינה הכרתי את מגי אזרזר, שלמדה במסלול תלת-שנתי, וכבר אז ידעתי שהיא הולכת לכבוש את המדינה. לימים, שתי האחיות שלה התחתנו עם החברים הכי טובים שלי, כך שהתאומות שלה הן קצת כמו האחייניות שלי. ב'פאלו אלטו' שיחקתי את השוטר שמתכסח איתה".
זה הטייפקאסט שלו. "אני העבריין, הקשוח, הבעייתי, לא כל כך רחוק ממי שהייתי. אבל היום זה אחרת. מהילד הכי פרוע הפכתי לאדם הכי סובלני בעולם. היום, כשהתפקיד דורש ממני לשבור את הכלים, אני עושה את זה כמישהו שקשה מאוד להוציא אותו משליטה. זה מה שקרה לי בזכות המשחק".
"כשהרגשתי שלא מתייחסים אליי בכבוד - זה הדליק אותי"
סופטי ("זה השם האמיתי שלי, סבתא רבתא שלי הייתה הודית שהתחתנה עם בריטי") הוא בנם האמצעי של מירב (מאמנת כושר) ויצחק (בעל מצבעת רהיטים), שגדל באור-יהודה ("בתקופתי זה היה אזור פרובלמטי") וכבר בגן התבלט כ"ילד שטותניק שעושה בלגן. לכיתה א' הגעתי עם כל האבחונים האפשריים וקיבלתי את כל ההקלות, אבל הסתבכתי גם כשרציתי להיות ילד טוב. לא יכולתי לסבול את זה שכל הזמן אומרים לי מה לעשות, וההתפרצויות שלי נבעו מזלזול וחוסר כבוד".
איזה כבוד חיפשת בגיל שש?
"חונכתי לתת לכל אדם את כל הכבוד שיש בעולם, וכשהרגשתי שלא מתייחסים אליי בכבוד - זה הדליק אותי. אתן לך סיטואציה מכיתה ב' - ישבתי בכיתה, הרמתי את האצבע וביקשתי מהמורה לצאת להתפנות, הכי מנומס, והיא אמרה לי 'לא'. אחרי כמה דקות שוב הצבעתי. כשהמורה אמרה לי 'לא' בפעם השלישית קמתי, לקחתי את הכיסא וזרקתי אותו עליה. יצאתי, הלכתי לשירותים, ומשם הלכתי לחדר של המנהלת. הכרתי את הפרוצדורה".
"הפעם השלישית" הוא מוטיב חוזר בעלילות שסופטי משחזר. "בבניין שבו גרנו הייתה דלת עם אינטרקום. לחצתי את הקוד, הדלת נפתחה וילד שהיה בתוך הבניין סגר לי אותה בפרצוף. בפעם הראשונה שתקתי, בפעם השנייה הבלגתי ובפעם השלישית בעטתי בדלת עם הרולר בליידס והזכוכית נשברה. אמא שלי התחננה, 'תספור עד עשר, לא עד שלוש', אבל לא הצלחתי להגיע לשם. בגיל עשר באתי עם כובע וכשהמנהלת נכנסה לכיתה היא ישר אמרה, 'שון, תוריד את הכובע'. אמרתי, 'אני לא יכול' והיא חזרה, 'תוריד את הכובע', אמרתי לה שלא הספקתי לסדר את השיער, אז היא צעקה, 'צא וחכה לי בחדר', וזה מה שעשיתי, אבל בדרך החוצה נתתי בעיטה לפח שבכניסה וכל הזבל נשפך. המנהלת צעקה אחריי, 'תגיד לאמא שלך שאתה צריך כדורי הרגעה'. למה להשפיל אותי לפני כולם?"
ביוזמת אביו הוא עבר מבית הספר באור יהודה ליהוד, אבל הכלל של משנה מקום משנה מזל לא עבד. "בכיתה ח' יצאנו לטיול שנתי, איכשהו הגיע לשם אלכוהול וכמה חבר'ה השתכרו. המנהל נעמד מול כל השכבה וקרא בשמי. זה היה כמו כלל ברזל - כשיש בלגן מאשימים את שון, ואם זה לא הוא, אז הוא יודע מי האשם. הכפילו לי את העונש בגלל שסירבתי להגיד מי אחראי לנזק".
למה נטפלו דווקא אליך?
"וואלה, לא יודע. הייתה מנהלת שאמרה להורים שלי, 'אל תדאגו, אני אחנך את הילד'. זה נשמע מפחיד. הטעות הכי גדולה שלה הייתה שהיא אמרה את זה בנוכחותי. שברתי לה חצי בית ספר".
מאיפה זה בא? מהדחף לעשות דווקא, למשוך תשומת לב בדרך השלילית?
"זה ישב רק על עניין הכבוד. אם המנהלת לא הייתה משפילה אותי, הייתי מוריד את הכובע. עובדה, בחטיבה הייתה לי מחנכת מהממת שלפני טיול אמרה, 'אני זקוקה לעזרה שלך'. בטיול הזה הייתי נאמבר וואן רק בגלל שהיא באה בגישה הנכונה".
הוריו לא השתמשו בעונשים. "אמא תמיד אמרה לי, 'אתה טוב כמו שאתה, ומה שתעשה הוא בחירה שלך', וזה חילחל לי לראש ועורר בי את הרצון להשתנות. פרקתי אנרגיה בכדורסל, עד שנאלצתי לפרוש כי לא גבהתי, אני מטר שמונים עם נעליים. פעמיים בשבוע הלכתי לפסיכולוג או למטפל אחר שניסה לעשות איתי דברים שמרגיעים, כמו ציור ויצירה. המקום היחיד שבו נרגעתי היה מול הטלוויזיה. ראיתי את כל הסרטים הישראליים. כשהיה לי עצוב ברחתי לדיסני, וממנו קפצתי ל'הארי פוטר'. תמיד אמרתי: אני רוצה להיות שם, בטלוויזיה. כשעליתי לתיכון הודעתי לכולם שאני רוצה ללמוד משחק, אבל שמו אותי בכיתה שבה לומדים רק מקצועות חובה, מכונאות או חשמל".
אאוץ'.
"לא יכולתי לשאת את המחשבה שאומרים לי, 'אלה האופציות שלך, זה העתיד, תבחר'. לא שיש לי משהו נגד שני המקצועות האלה, אבל הם לא אני. התחננתי שיעבירו אותי וזה לא עזר, אז פשוט לא נכנסתי לשיעורים. בסוף השנה עברתי לבית ספר אקסטרני ובמקביל חיפשתי איפה לומדים משחק. אני לא מכיר ולא יודע, אף פעם בחיים שלי לא הייתי בהצגה. מצאתי באינטרנט את בית הספר של ניסן נתיב, אמא שלי אמרה, 'תעשה מה שהלב שלך אומר לך', ונרשמתי".
כשסיים את יום הלימודים בבית של תמר, תיכון אקסטרני בצפון תל אביב, הוא נסע באוטובוסים לסטודיו בדרום תל אביב. "כולם היו ילדי ריטלין, חוץ ממני. לי זה לא התאים. אם כבר להתמסטל אז עדיף חשיש. התחלתי בגיל 15, מסקרנות. המשטרה הגיעה לבית, חיפשו סמים. מסכנים ההורים שלי, עשיתי להם את המוות. אבל כל צעד שאתה עושה בדרך לוקח אותך לעולם אחר. אני לא מתחרט על שום דבר שקרה לי. הייתי עושה הכל מההתחלה".
כולל זריקת כיסא על מורה?
"לא זרקתי את הכיסא עליה, אלא לידה. הייתי שחקן כדורסל, כיוונתי טוב".
"כבר בגיל 15 הבנתי שאני לא הסטאר, אלא זה שעובד"
ברור שגם השירות הצבאי לא עבר חלק. "חצי שנה בנח"ל, הייתי חייל מעולה, עד שאכלתי סיבוב. לא התנגדתי לסמכות, אלא לתחושה שלא מכבדים אותי. כשהמ"פ ירד עליי אמרתי לו, 'אני לא נשאר פה'. הוא צחק לי בפרצוף, 'אין לך איך לצאת', אז הוכחתי לו שיש. עשיתי לקב"ן תצוגה משחקית והוא הוריד לי את הפרופיל. המשכתי את הקרנבל והפסיכיאטר כבר רצה להוציא אותי מהצבא, אז התחננתי לפניו שלא יעשה את זה".
לא נכון!
"הצבא היה המסגרת הראשונה שעליה אמרתי 'אני מתחיל ומסיים'. ישבתי חודש בכלא צבאי על סמים, זה היה קשה, אבל זה היה חלק מהמכות הטובות שקיבלתי. הייתי צריך לחטוף את הסטירות האלה כדי לסיים שלוש שנים בצריפין, בתור יד ימינו של רס"ר. אפילו קיבלתי מצטיין יחידה".
והסמים?
"הם נתנו לי הרבה כאפות. בגיל 20 אמרתי די, זה הורס לי את החיים, ופשוט הפסקתי. בעצם פשוט זה לא היה, השנה הראשונה הייתה נורא קשה, כי הייתי רגיל לעשות הכל במצב מעושן. הולך לקולנוע מעושן ונוסע לאילת מעושן. איך עושים את כל הדברים האלה בלי השאכטה? במשך שנה שלמה לא נהניתי מכלום וזה היה חתיכת סבל, רק אחרי שנה התחלתי להרגיש טעם של הנאה. מאז לא ניסיתי".
הפגישה שלנו מתקיימת שעות ספורות לפני שסופטי ממריא לקופנגן. לחודש.
"אל תדאגי", הוא מחייך, "היום אני מאמין שאם אנסה שאכטה היא תעשה לי רע, אולי היא תפתח אצלי חרדות. עדיף בלי. אני טס לבד, בגלל שכל החברים שלי כבר נשואים פלוס שניים. ברור שגם אמא שלי רוצה נכד. הייתי בזוגיות ארוכה, ומאז שהסתיימה אני מחפש את האחת".
זו לא טבילת האש שלו בתאילנד, הוא נחת בה יום אחרי השחרור. אחרי שנה של פאן, בשובו ארצה, הוא התחיל ללמוד משחק מול מצלמה ולהתנסות באודישנים. אחר כך המשיך ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. "אלו היו שלוש השנים הכי יפות שהיו לי בחיים. יש הרבה סיפורים על כאלה שיוצאים מבתי ספר למשחק פצועים, עם שריטות, אבל אני פשוט נהניתי. הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני עושה משהו בשביל עצמי.
מתוך ״שלומי 6״
(צילום: באדיבות HOT ונאוי פרו הפקות)
"בשנה השלישית נחתה הקורונה, ואף במאי או מלהק לא בא לראות את ההצגות שלנו. אבל תמיד האמנתי שזה עוד רגע יקרה – ובום, זה קרה. לסוכן שלי, ניב כהן עשת, אמרתי, 'אני לא מאלה שעושים אודישן וקוטפים את התפקיד, אין לי את המזל הזה, אני תמיד אצטרך לעבוד יותר קשה משחקנים אחרים'. כבר בגיל 15 הבנתי שאני לא הסטאר, אלא זה שעובד. לכן אני רוצה לעשות אודישנים ברמה הכי גבוהה שיש, לא רק כדי לקבל תפקידים, אלא כדי שהמלהקים יידעו מי אני וירצו לעבוד איתי".
וזה מה שקרה, "לאט-לאט: 'קופה ראשית', פרק אחד; 'ילדות סכסכניות', 'חאנשי', 'מלכות 2', כאן יום צילום ושם יומיים, עד שהגיע התפקיד הגדול הראשון שלי, 15 ימי צילום ב'4:20', סדרה שלא צלחה אבל ההתנסות הייתה מהממת. ומשם, כאילו שמשהו נפתח. ב'שלומי 6' הייתי עבריין, שבין עסקי הסמים פתח סוכנות לכדורגלנים. לשחקן עבריין זו חגיגה, התלהבתי, הרבצתי עד הסוף".
לקראת צילומי תחריר היה עליו לבצע שינויים לא פשוטים. "ברזני הוא אחד שהולך לפי הספר, הוא מדוגם ולכן החלטתי שהוא חייב להיות מגולח. עשיתי את זה למרות שבלי זקן אני הכי מכוער בעולם. גם ב'שלומי 6' וב'חוליגנים' הייתי 90 ק"ג, לבשתי חולצות רחבות, אבל היה לי פרצוף של בולדוג. כשקראתי את התסריט של 'תחריר' הבנתי שברזני לא יכול להיות עם כרס. היה לי חודש וחצי והחלטתי שאני נכנס לרבאק, ריצות ואימוני כוח, עם הזמן התחלתי לקום לריצה בשש בבוקר כדי להיכנס לנעליים של האיש הזה. ירדתי 15 ק"ג. נכנסתי לשגרה שלא הייתה לי מעולם. לקום, לרוץ, לחזור לארוחה מדויקת, זה הפך אותי ממפוזר לקצת יותר אסוף".
לצד תפקידי המשחק, סופטי שומר על מקורות הכנסה נוספים. "אני מכין שחקנים לאודישנים. יש לי המון ידע להעביר, שלא מלמדים בבתי ספר למשחק". במקביל, הוא עובד בחברת 'דיתיאטרו' שמביאה כלים מהתיאטרון לסדנאות שונות, מלוחמי צה"ל ("אנחנו עושים סימולציות לתרחישים שהם יפגשו בשטח כדי לאמן אותם לשטחים האפורים") ועד לתיכוניסטים - 'איך לשרוד את החופש הגדול בלי סמים ואלכוהול'. אני מציב לאחרים את הגבולות שלא היו לי. זה קטע, לא?"
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
