"מה שקרה לי היום ראוי להירשם בדפי ההיסטוריה", חושבת לולו בת משיח באחד מדפי הספר, וסמיר נקאש מאמין לה. והוא מקבץ אל ספרו, ואל בניין אחד בבגדד, השוכן ב"חור שבשכונת בַּנִי-סְעִיד", דמויות מכל גוני החברה העיראקית, יהודים ומוסלמים, ואף מהגרים מאיראן ומהודו. נקאש, יליד 1938, פירסם את הרומן "דיירי משנה וקורי עכביש" ב-1986, שכתב בערבית, כמו את מכלול יצירתו, כ-35 שנים אחרי שעזב יחד עם משפחתו את בגדד באופן סופי, ובלי שבגדד אי-פעם עזבה אותו. זהו רומן עיראקי בתוכנו ובלשונו המציג את חיי היום-יום בבגדד בשנות ה-40 הסוערות של המאה הקודמת כפי שהם משתקפים בבית דירות משותף שבו דרים יהודים ומוסלמים בצל האירועים הפוליטיים הגדולים של התקופה.
את הספר החלה לתרגם מערבית לעברית עוד בחייו של סמיר נקאש אחותו, רות נקאש ויגיסר, בעבודה משותפת איתו. היא הלכה לעולמה אחרי השלמת התרגום, וכך ערכה את התרגום אחותם של סמיר ורות, סמירה יוסף, ביחד עם חביבה פדיה. זהו הרומן השני של נקאש הרואה אור בסדרת מכתוב, וקדמו לו הרומן "שלמה הכורדי ואני והזמן", וקובץ הנובלות "יום שתבל הרתה והפילה בו".
סמיר נקאש הוסיף לספרו כותרת משנה, "רומן עיראקי", כפי שעשה גם בספרים נוספים. הוא עשה זאת מכיוון שהוא לא כתב אף אחד מספריו בעיראק, שאותה עזב בגיל 13. על כן הוא ידע שבעיני הקהל, המושפע מההפרדות שיצרה הלאומיות, הוא עיראקי על תנאי, וסופר ערבי על תנאי, כיהודי אזרח ישראל המפרסם ספרים בערבית בישראל; אבל הוא ידע שבמציאות הפוליטית של המחצית השנייה של המאה ה-20, הוא גם סופר יהודי על תנאי, וסופר ישראלי על תנאי, בשל התעקשותו להמשיך בכתיבה בערבית, ולא לעזוב אותה לטובת העברית. נקאש, שנפטר ב-2004, היה אחד מאחרוני הסופרים היהודים כותבי הערבית.
ספריו, שהתפרסמו מחוץ לזמן ולמקום, בארץ ובהוצאות של גולים עיראקים באירופה, נגדשו עם השנים יותר ויותר בלשונות רבות האופייניות לעיראק, על מגוון הדיאלקטים שלה, ובספר הזה בעיקר הדיאלקטים היהודי והמוסלמי של בגדד. רק לאחר מותו ראה אור לראשונה בעיראק עצמה קובץ של מבחר יצירותיו. וכך לא רק שסמיר נקאש היה סופר עיראקי, הוא היה הסופר העיראקי האחרון, האוסף את כל לשונות ארצו אל ספריו, בשעה שעיראק עצמה הלכה והתפצלה בין רכיביה.
נקאש לא תיעד בספרו את המציאות ההיסטורית, המוכרת או המוכחשת, ולא יצר לה ייצוג סמלי, ולא העמיד לה אלטרנטיבה אוטופית או דיסטופית, אלא התנסה בכתיבה חוזרת ונשנית של הטרגדיה והטראומה שאותן חווה, של כפילות המציאות המשליכה את האדם אל תוך מבוך שאין ממנו מוצא. כך חווה זאת לולו בת משיח בין דפי הספר, בתוך בגדד שהיא לא זיהתה: "רציתי לצאת דרך שכונת קחוות אלזע'יְיע'י ולהמשיך משם, ופתאום מצאתי את עצמי בסמטאות שלא ראיתי מעולם. איני יודעת מהיכן נכנסתי ולאן שמתי פעמיי. נכנסתי לסמטה, והנה אלפי סמטאות מולי, כמו מבוך, ואני לבדי, אפילו ציפור אין. מוחי, שלא תדעי, הפסיק לעבוד. אני שבה וחוזרת בשנית, והנה עוד סמטאות לפניי. איני יודעת, שכונת אלעוויינה? אלפַדַּֿל? טוב, איך הגעתי בכלל לשכונות האלו? סמטאות שלא היו קיימות מעולם".
לולו, אשר בגדד שלה מתבלבלת, שואלת את עצמה, "איפה אני נמצאת?" וחושבת, "כאילו הייתי בחלום ונִשמתי מתחבטת". במסע מטראומת העבר, שהוא מסע אל הטראומה העתידית, מתפרצת בספר בגדד מסויטת, והיא גם מראה לבגדד הממשית, ההיסטורית, של שנות ה-40 וראשית שנות ה-50. אבל בספרו של נקאש היא גם משל למצב האנושות כולה. כי אכן, "זהו המצב שאליו הגיעה תבל, הבוגדת, הבוגדנית", בעידן שבו "הלילה! המחסה! הפחד! החלומות! האהבה! השנאה! נשפכו כולם אל נהר אחד".
בבגדד זאת אנחנו חווים גם את הערבוב שבין יהודים למוסלמים וגם את ההפרדות, גם את החיים המשותפים וגם את האסון. ולצד אלו אנחנו מבינים כי דווקא העיוורים רואים, ודווקא מי שנחשד כרפה שכל ואומר רק "דַה דַה" לאורך כל הספר, הוא בליבו חכם מעמיק. ללשון יש תפקיד מרכזי בעיצוב העלילה, והדמויות והסיפור מתפתחים בצורה לא כרונולוגית ולא ליניארית, עם ריבוי דוברים ונקודות מבט. מחשבות, חוויות ואירועים מועברים לקורא באמצעות מונולוגים פנימיים הפורצים את גבולות הזמן והמקום הצרים.
ב"דיירי משנה וקורי עכביש" נקאש מבקש לספק הסבר ספרותי לעזיבת רוב יהודי עיראק את מולדתם, שהייתה גם מולדת חלומו להיות סופר ערבי, חלום שהוא לא נטש לאורך כל חייו, ואשר הפך אותו בסופו של דבר לגדול הסופרים היהודים כותבי הערבית במחצית השנייה של המאה ה-20. וכך מקוננת עטייה אלקרוואצ'י כאשר היא מביטה בבניין: "היא המשיכה לנעוץ עיניים בבית הדיירים השכן, בצער ובפחד טמיר. הוא נטוש. כל דייריו הסתלקו ממנו. האנחה בלעה אותה, והפחד הטמיר שחק אותה. 'מדוע כולם הלכו ולא שבו? כולם! כולם!' היא לחשה, מקוננת בקול חנוק: ריק בית הקפה עתה, ואין בו עלמים... אל תביט אחורה. אל תביט קדימה. הבט למרגלותיך, הבט מעל לראשך. שהרי תמצית רזי העולם מצויה כאן ושם".
"דיירי משנה וקורי עכביש", סמיר נקאש, מערבית: רות נקאש ויגיסר, סדרת מכתוב, 547 עמודים
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
