הופעת ספר חדש של סמי ברדוגו היא שִמחה שבשנים האחרונות אני מצפה לה כמו לגשם. 'שוּק', שפתח את קובץ סיפוריו הראשון "ילדה שחורה", עמד בפתח המאה הנוכחית והניח את המצע שעליו צמחה יצירתו. קולו שהלך והצטלל לא חשש לגעת באֵלם ולדבר לעיתים רק בעזרת העין. בעברית הכרחית של צמצום ושל שפע הוא מוסר את קיומנו במלוא החמלה והכוח.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ספרו החדש "ויפה הייתה שעה אחת קודם" (הספריה החדשה) מעמיד במרכזו את שָׂרִי חָליווה, פקידה במשרד רואה חשבון, שיום אחד עדה לרצח ילדה בת תשע המתרחש בגן המשחקים שמול דירתה. שישה חשודים מתכנסים ברומן המטריד הזה — שני פועלי בניין ערבים, אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפרוד מאמה — וסיפורם נפרס לאורכו. בעמוד האחרון של הספר נאמר: "הרימי צעקה. זעקי אישה אהובה. קִראי קריאה גדולה. אֶחזי בנשמתך וקִבְרי את מֵתַיִך ואת מותֵךְ", ובשוליו התאריך, 30 בדצמבר 2023. איך לא להסב את הקריאה לאישה אל הארץ, אל האשמה ואל האדמה?
סמי, יצא כך שאנחנו נפגשים ביום שמחזירים ארצה ארבעה קורבנות מטֶבח החפים מפשע.
"העדפתי לא לצפות היום במסע ההשתפכות בטלוויזיה, גם לא ברדיו. מה שהוביל לנקודה הזאת בזמן תובע ראייה מחודשת של עקרונות ההתנהלות בחיים שלנו כאן, זו היאחזות בחיים אבל צריך להכיר בהיפרדות מהם כדבר שהוא ראוי".
אני נזכרת בטקסט שפירסמת באפריל שעבר, "התפיסה והשחרור", שעניינו איך ללבוש סוודר מעל גופייה בעלת שרוולים ארוכים. אתה מלביש את אמך ומבקש ממנה להחזיק בשרוול הגופייה כדי לא לאבד את העוטף, ואז לשמוט, כי השמיטה גם היא צו חיים. הטקסט הזה הוא דוגמה לאיחוי שיש אצלך בין אינטימיות לבין מחויבות למקום. אתה רוצה להוסיף משהו ביום הזה?
"קשה היום לנתק את הציבורי ולהישאר במחשבות שהן מעבר לקונקרטי, מאוד קונקרטי מה שקורה עכשיו. המקרה של התפיסה והשחרור רק מתחזק. זה יוצא מתוך הפרטי. אמא שלי, במצבה, מתקרבת אל הסוף. לא יודע איך אתמודד עם זה. כשאני מגיע אל היום הזה, ארבע גופות, אֵבל כבד, לאן הולכים מכאן, הפער נראה לי גדול מדי, כמו להגיד שכתיבה על מוות וחיים היא פריבילגיה".
בקבלת פרס ברנר אמרת, "חובה מוסרית לכתוב את המקום בזמן הזה ובמה שרוחש בו... עלינו לעשות את הספרות משקולת מתכת של מאה ויותר ק"ג, כך שאם נטיל אותה על חיינו היא תכביד עלינו, תכביד לטובה..."
"ודאי. אנחנו לא יכולים להישאר בד' אמותינו. זה צו מוסרי. זה לא אומר שהסיפור לא יכול לספר את האינדיבידואל, שמספר את חייו, אבל אין מעגל פרטי מבלי שהוא מציץ החוצה".
אני מצטטת מהספר החדש: "שנה ומקום, וכל מי שחיים בשנים ובמקומות של חבלי הארץ, מתערבים זה בזה ונבללים לחומר אחד, מִיש-מַאש ישראלי-עברי-יהודי, ערבושי-פלסטיני, המצטיין באותה סמיכות מעובה שלו". זה הבצק שממנו נילוש הספר החדש שלך.
"היה שלב שבו חשבתי לקרוא לספר 'סמיך'. הרגשתי שאין גדרות וגבולות, שמפרידים בין פרטי לציבורי, בין גבר לאישה בין חיים למוות, בין השנה שהייתה ב-1993 לבין השנה שמתרחשת עכשיו. דבר נכנס בדבר ואנחנו חיים בבריכת הסמיכות הזאת".
כותרת הספר החדש, "ויפה הייתה שעה אחת קודם", מחזיקה את החרטה, את ההחמצה, את האזהרה, עם הסיכוי שהיֹה היה.
"באחת ההפגנות בימי ההפיכה המשטרית נאם איש משטרה. בסיום דבריו אמר 'ויפה שעה אחת קודם'. כעין אזהרה, דיבור בהווה שמשליך אל העתיד. שמעתי וידעתי שאני כתבתי את הפספוס, את מה שכבר לא ניתן יהיה לשנות. הרגשתי שמה שהנחה אותי הוא חוסר היכולת להחזיר את הזמן לאחור. ובספרות הרי אפשר לעשות את זה. הפוטנציאל עדיין טמון בשם הזה. הספר נכתב כולו לפני האסון הגדול שלנו. הרי מי אשם בפספוס? הרי זוהי קריאה לדגל. ואף אחד לא נקרא לדגל. גם הכלב הכנעני שם מצא את מותו".
זה ספרך העשירי. ויש אמירה שסופר כותב ספר אחד כל חייו. פרוסט מדבר על "הספר הפנימי" שכל סופר מחזיק בתוכו כל חייו. מה דעתך?
"אני מכיר את האמירה הזו, ואפילו מרשה לעצמי לצטט אותה, אלא שלגבַּי, קשה לי לומר שכל חיי אני כותב ספר אחד, זו מודעות אכזרית מדי, בעיקר אם יש לי שאיפות מגלומניות להתחדש ולהתלבש כל פעם אחרת. ייתכן שבעירום הגוף אותו גוף, כך שהסיפור השִלדי יכול להיות אותו סיפור. אבל מה לעשות, הזמן; הזמן הופך את הגוף גדול יותר, בוגר יותר, קשה יותר, חולה יותר, צומח ומתפשט ועוד ועוד, כך גם הספרים, אני מאמין, משתנים, מקבלים פורמה אחרת. אז אני אומר שיש גרעין דמי-סיפורי קבוע, ויש עליו גם דברים חדשים".
ובעצם אתה אומר שכל ספר הוא טווייה של רקמת עור חדשה?
"משהו דומה, זאת אומרת, בכל ספר הטווייה או האריגה הן תוספת על מצע קיים, ואם להמשיך בדימוי, זה כמו הוספת כיס על חולצה, גזירת שרוולים, הרחבת קו המותן במכנסיים. חייבים לחשוב ולעבוד על התצורה ועל התוכן המתחלפים, להוביל סיפור למקום שלא הוא ולא הכותב ביקרו בו לפני כן. חציית גבול אל אדמה לא מוכרת מאוד עקרונית לי. בכל ספר מעסיקה אותי ההתהוות שלו, ויצירה היא דבר חדש מיסודהּ, גם אם קיימת בה תשתית היסטורית של 'סיפור'".
הזמן בספר הזה, וכמוהו הנוף והשפה, פועלים כדמויות חיות. "הזמן הזה היה נבוך ונרתע בין שתיהן".
"הפכתי אותו, את הזמן, לישות. הרגשתי שמה שמנחה אותי בכתיבה זה חוסר היכולת להחזיר את הזמן לאחור. בספרות הלוא אפשר לעשות את זה. אבל לא רציתי לתת לשׂרי את האפשרות לשנות".
למה לא?
"הרי מי אשם בפספוס הזה שלה, וגם של הסביבה, של המדינה? לא שׂרי ולא סילבי. אף אחד בסיפור לא נקרא אל הדגל, זאת אומרת, מחשבה של חיים על תנועת הזמן, מבלי שמנסים לשנות משהו בתנועה של הזמן, הופכת בני אדם למוותרים, לפסיביים, לכך שלא פונים אליהם כדי לעשות פעולה, להיות אקטיביים, ויותר מכך, הדמויות עצמן מרגישות שהן לא יכולות להיות כאלה שיתפסו את המושכות על חייהן הפרטיים, ובטח לא הציבוריים, וזו הסיבה ששׂרי לא נקראת אל הדגל ולעולם לא יפנו אליה כדי שתישא איזה דגל, היא אפילו לא נושאת את דגל הווייתה, או חלומהּ. היא לא אמא ורוצה להיות אמא. היא לא הגשימה את רצונה להיות בעלת מעמד, לא נהייתה עורכת דין כמו שרצתה. הכל הוא כניעה, לא הייתי אומר ותרנות, אולי השתעבדות אל אכזריות הזמן שנגמר ואל עריצותו שנוכחת גם בהווה".
איך זה לעבוד עם מנחם פרי?
"אנחנו 20 שנה ביחד. אף אחד לא יורד כמוהו לעומק הטקסט ברמה הרעיונית, גם הסגנונית, ומבקש להבין. להבין מה שאפשר. יש בו התמסרות טוטאלית. בחודש שאנחנו עורכים את הספר, מנחם הוא אני. הוא הראשון בעולם שחי איתך את הטקסט, כשהאינטרס היחיד — טובת הספר. הוא מגלה דברים שלא הבחנתי בהם. הוא מצליח לתקן אצלי משהו אבל עדיין להשאיר אותי. מנחם אוהב כתיבה בהירה. אני מציג לו משהו אחר ונהנה לראות איך הוא מתמודד איתו".
ומהי אי-הבהירות בכתיבה שלך?
"אי-הבהירות נובעת ככל הנראה מהרצון, אולי מההכרח שלי, להיחלץ מעוגנים ברורים ומוסכמים של זמן ומקום, ובטח של הגדרות, כל הגדרה, ממש כפי שקורה לשׂרי הגיבורה בספר — הגדרות של זהות, של פוליטיקה חד-צדדית, של עמדת המספר, וכמובן הסמנטיקה בשפה ואובדן משמעות בתקשורת הבין-אישית, דווקא משום שאני חש שיותר מדי מדברים כאן, והדיבור הזה, או השימוש בשפה בימינו, עבורי הם כמו עיתון, שמונח קמוט ונטוש על מושב הרכבת בשמונה בבוקר.
"ובעיקר אי-בהירות של רגש ומחשבה. כי איך להבין רגש? איך לכתוב דבר כה מופשט וחבוי, או אפילו מחשבה הגיונית? ואיך למצוא את עצמנו בין ים הקבוצות הישראליות, בין אוקיינוס של ארגונים ואג'נדות? אני לא יודע איך, ולכן, הדרך שלי בכתיבה היא לחפש אותם, את הלא-מוגדר והלא-מובן-מאליו, וזה עשוי להביא לכתיבה לא בהירה, כי לפעמים היא עסוקה באיתור הלא-נמצא. בצד זה, אני חש שדווקא דרך הכתיבה שלי מובילה אותי לקריסטליות, למצב חד ומדויק. העניין הוא שזה מדויק כנראה רק ביני לבין עצמי".
למה בשער "כולנו החמישה" כתבת לא רומן?
"הרגשתי שכל הספר הוא התרסה נגד ספרות ונגד ייצוג של ספרות. ביקשתי שלא יקראו אותו בשום עיניים של מינוחים ספרותיים. מתוך הרציונל העיקש של הדובר, ששום דבר לא עובד, שהכל הוא מצג שווא".
הכותב סובל ממחסום כתיבה, מכנה אותה "מלאכת השווא", ומבקש לכתוב בשמם של הלא-כותבים. גם אתה, בעצם, כותב בשמם.
"כן. הדבר הטרגי בעיניי, שאם יש קבוצה שאני כותב עליה ומתוכה, היא האחרונה שתקרא את הדברים. שׂרי וסילבי — הן לא תחזקנה ספר בחיים. אבל אני כותב בשמן, מבקש להציג ולהנכיח אותן. הנה רְאוּ, הן עוד טון בחברה הישראלית. אבל אין סיכוי שהן יכירו בי כמי שמציג אותן".
איך לדעתך היו מגיבות אילו ידעו שהן מככבות בספר? היו מזהות את עצמן?
"אפילו לא. לשׂרי יש עומק וגם לסילבי. זו הטרגיות של חיי שמתחילה מהבית, אני כותב את אמא שלי אבל אמא שלי לא יכולה לקרוא שום דבר שאני כותב".
מה הביא אותך לייחד את הספר החדש לאישה, כשהפעם זו לא אמא שלך. איך לכתוב אישה?
"אחרי 'חמור' ואולי אחרי 'כולנו החמישה' הרגשתי שובע מסוים מגברים ורציתי לראות את הדברים מתוך מקום של אישה, מה גם שעניין אותי הקשר הקצת פשטני בין אישה לאדמה, לארץ, למדינה. זה היה לי טבעי יותר. לפעמים אין תשובה רציונלית. הרגשתי שמי שמתחילה לעמוד בסיפור הזה על המרפסת בשכונה, היא אישה".
יצרת מילה חדשה, חושנית ונשית: לנַשוֹת, מלשון נשיוּת. ומשתמעת אצלך הקבלה בין דם הווסת לדם הברית וליהדות. כל הגיבורים שלך נושאים איתם קושי מולד. קושי לחיות ולהתמודד עם גורל.
"זו עסקת חבילה עם הספרות. אולי זה הפך לשבלונה, גיבורים שיש בהם פגם מולד. נחוץ לי האפיון הנוסף. אני אוהב שהדמויות חורגות מסף עצמן".
אתה סופר לא ספרותי בעליל, נדמה לי שאתה מאותם סופרים שאצלם החיים גדולים מן הכתיבה, וזאת למרות שאתה דרוך אל השפה. אתה מכיר את הביטוי המליצי "בדם ליבו". האם מותר לומר שבעצם אתה כותב בדם ליבך?
"אני מפחד להגיד, שזו תהיה מליצה. אני כן מרגיש וחושב שבכתיבה אני מאוד דרוך עד כדי כך שאני מזיע לפעמים מתוך ההשתקעות במה שמתחולל בטקסט. איפה שהוא יוצא מהגוף שלי משהו ממני, משתכן בי ושנינו חיים את הדבר. כאילו אני משאיל מתוכי חמצן ודם, יש בזה משהו ממחזור החיים שעובר אל הכתיבה, כי לחיות אנחנו חיים מכורח האינרציה. והחיים גדולים. איך להביא את הגודל הזה אל המילים. אי-אפשר במאה אחוז. אני מנסה להתקרב בעזרת השפה. אני רוצה לחיות את החיים אבל הכתיבה גדולה לא פחות. אם אמעיט מערכה תיפגע האינטגריטי שלי. היא לא תהיה אמת. מצד שני, אם לא אחיה לא אכתוב".
יש אצל פרוסט: "הסגנון לסופר, כמו הצבע לצייר, אינם שאלה של טכניקה אלא של ראייה", בעצם, הסגנון הוא הקול שלו. הכתיבה היא שמגלה לעינינו את חיינו שלנו, את החיים שאינם יכולים להתבונן במו עצמם. מה אתה חושב?
"אני רואה מה שאני רואה, אבל ברגע שאני כותב הדברים מתגלים לי באופנים שלא התגלו לי במציאות. ניתנת לי זווית ראייה שלא הייתה. הכתיבה מאפשרת לי לרדד את המראות שראיתי עד לכדי דקיקוּת מסוימת ולטקסטורות שבכל רגע חומקות מאיתנו, וזה באמצעות הסגנון. מילדות ידעתי שאני רואה את העולם אחרת. זה סימן אותי כחריג, בעיקר כמופרע. ובכלי הקול הזה של הסגנון אני מתרגש לגלות, ולפעמים גם מצטער לגלות דברים לא נעימים, על יחס אל אנשים או על מקומי בחיים. הכתיבה לא מגלה לי רק טוב. אני יכול לחשוב איך דרך טקסטים שכתבתי אנשים הרימו גבה: באמת ככה אתה חושב וככה מרגיש? אפילו תחשבי על שׂרי, שמדמיינת פה איך היא עושה סקס עם פועל הבניין הערבי ועם הבן שלו. ככה עשיתְ? ולא רק ככה דמיינתְ? למה אני מוביל אותה לממש פנטזיה מינית, עם ערבים? בעיניי זה לגיטימי. זה טבעי, מלבד הרצח, הכל שם טבעי. אבל למה הרגתי את הכלב? דברים שאני תוהה לגביהם עד כמה הם אומרים עליי שאני בסדר. מילדות אני על המאזניים של בסדר-לא-בסדר, איפה אני לא בסדר".
"אני חושב על אמא שלי, שהייתה מספרת שוב ושוב אירועים מחייה, מדבבת אותם ללא הפסקה, ובדיבור היא מבקשת להיאחז בפרטים של המציאות ולהחיות אותם. לעומת זאת, בסיפור כתוב נכנסים הראציו, הסדר והשליטה, נכנס הכותב, שלפעמים עובד כמו מנצח של איזו אורקסטרה שכל הזמן מבקש לפקח עליה, לחדד את הצלילים, להיות נקי ומדויק"
השפה שלך, בספר החדש, מצד אחד מחקה את הגיבורים אבל היא גם זו שמעצבת אותם, משמשת לך לחיקוי ובה-בעת לעיצוב.
"אני משתמש אבל גם מתחקה אחר הלשון של הדמויות. מעַצב אבל גם מתעצב באמצעותן. שילוב של שניהם יחד. אני לא סובל את המספר החיצוני, הניטרלי, שמשמש צינור".
אבל אתה עוד מנסה להשפיע על הקורא מעל ראש הגיבורה, "ממש ככה, הביטו וראו". הגבלת את עצמך לעברית של שׂרי וסילבי. לא לקחת הלוואות מהשפה. לבשת מחוךְ.
"נכון. אבל נורא נהניתי. אני כבול לשתי אלה. זו סתירה. כי המספר המסורתי בגוף שלישי חופשי לרחף מֵעַל. ודווקא בהיצמדות הזאת, אני דורש מהקורא לא להסיר מבט. כופה עליו: תסתכל".
יש בספר הזה הרבה אינטימיות בלשון, בין המילים, ופחות בין הדמויות.
"זה מכוּון לגמרי. שׂרי מקיימת אינטימיות עם החוץ, היא אומרת: עירום הדדי. רגע של עירום הדדי. היא עדה לחיים המלאכותיים-משהו מסביבה ואולי לא מכירה לאן זה יכול להוביל. אינטימיות קיימת כנראה רק ברגעי משבר. או בפלשבקים. הסקס, אצל כולם, הוא רק ליבידו. אצל עליזה, זיוף של חזרה בתשובה. זמן ההווה של הסיפור מכיל בשורה קשה וכל זה נכתב לפני אסון אוקטובר".
אתה מדייק באמצעות האי-דיוק, משתמש במילים שהן "בעֵרך", "עוד מעט, בקרוב, קצת אחרי הבקרוב". חירות לשונית מעורבת בזרות, או שדווקא נובעת ממנה?
"אני מנהל דו-שיח עם העברית דרך הצרפתית של אמא שלי כמו דרך הערבית שנכנסת שם, המרוקאית והפלסטינית. זה בדי-אן-איי שלי".
סמי, מה בין שפת אם לשפת אמא?
"כתבתי טקסט על 'פֶרְם לָה פּוֹרְט' (סגור ת'דלת). כל הזמן שמעתי את זה. ניסיתי להסביר מה יש בציווי הזה עבורי. עם השנים הבנתי איך במילה porte (דלת), יש מבחינתי מטען של כינון העצמי, והפרדה מאוד ברורה בין הבית לעולם, החוץ והפנים. גם בספר החדש האמא אומרת, 'ברכה וּלְעָ'נָה'. זה המון. שפת אם היא חיבור של עברית מקולקלת ושגויה עם שזירת מילים בצרפתית או במרוקאית, זו השפה שגדלתי עליה בילדותי ועד היום באופן מסוים. זו שפת האם שלי, אבל היא לא שפת האמא שלי. שפת האמא אין לה חוקים של תחביר, היא לא נמצאת במילון כלשהו. מבחינתי, שפת האמא, אלה פסוקיות או היגדים או אפילו מילים בודדות שמצטרפות בפני עצמן ומכריזות על הוראה, צו או מצב נקודתי שמאחֵד זמן ומקום. שפת אמא מצליחה מיד ללכוד, לקַמְפְּרֶס את הזמן והמקום עם המשמעות של הזמן והמקום המסוימים האלה, ברגע מאוד ספציפי בחיים. זה לא שפת החניכה והגידול על רצף הזמן, שפת אמא זה מה שמתנתק מרצף הזמן. עומד כיחידה לעצמה עם משמעות סמנטית. זאת השפה שעם השנים היא חיה יותר ושאותה עם הזמן אני מנסה לשמוע, לצבור ולזכור יותר. אני לומד משהו על העבר אל מול ההווה של עצמי, בעיקר כשאני מפרק את הביטויים של שפת האמא ביני ובין עצמי. בספר הזה היא אומרת, 'העיניים לפעמים עיוורות ולא רואות'. היא אומרת את זה בצרפתית".
העיניים של שׂרי הן איבר עצמאי בלתי תלוי בזה שמביט: "נתקעה בהם במבטה, וחידדה את העיניים החומות שלה בחוּדם העליון של הקוצים..."
"נכון. חילצתי והענקתי לעיניים ישות משל עצמן והן כופות עליה מה לראות, כשם שהרגליים כופות עליה ללכת או לעמוד".
והלשון היא איבר אוטונומי בפה. אמך האנאלפביתית משמרת מסורת אחרת של כתיבה, וזו הכתיבה שבעל-פה. מכאן אצלך הטשטוש בין מציאות לבדיה, בין כתיבה לסיפור בעל-פה?
"הטשטוש בין מציאות לבדיה הוא לחם חוק של הספרות, המים או הקמח שלה. ברגע שאני נכנס אל הכתיבה, אני חוצה מן המציאות אל הבדיה. דבר כתוב אינו אמיתי, הוא רק ייצוג של אמיתי. לכן ברור שבטקסט ספרותי נוצר דבר חדש ואין כמותו. ואני נהנה מן החיבור והטשטוש בין חיי המציאות לסיפור הכתוב, ולא רק זאת, מרשה לעצמי לעשות חיבורים והֶלחמים שבחיים עצמם מעולם לא עשיתי, ולעולם לא אעשה. אפשר לחבר את זה להבדל שבין סיפור בעל-פה לסיפור כתוב. לא פעם הסיפור בעל-פה קרוב יותר למציאות. אני חושב על אמא שלי, שהייתה מספרת שוב ושוב אירועים מחייה, מדבבת אותם ללא הפסקה, ובדיבור היא מבקשת להיאחז בפרטים של המציאות ולהחיות אותם. לעומת זאת, בסיפור כתוב נכנסים הראציו, הסדר והשליטה, נכנס הכותב, שלפעמים עובד כמו מנצח של איזו אורקסטרה שכל הזמן מבקש לפקח עליה, לחדד את הצלילים, להיות נקי ומדויק. ממש בשונה מדיבור בעל-פה, שהוא פראי, זורם בלי שליטה, ואין לו בקרה. אולי הסיפור בעל-פה הוא מרחב החיים הטבעי לנו, ואילו מרחב הסיפור הכתוב ממושטר, אף שאני יכול לומר שבעת הכתיבה תחושות פראיות נתפסות לי כטבעיות, אם כי מתישהו זה נגמר, כתיבה תמיד נגמרת בנקודה כלשהי, וממנה חוזרים אל החיים, שהם קבועים, החיים מנצחים את הכתיבה, המציאות מנצחת את הסיפור".
מעצם זה שאמך לא יכלה לקרוא, כמו מעצם זה שהתייתמת מאביך הרגשת משוחרר?
"במידה מסוימת, כן. יתרה מזאת, אם זה לא היה קורה, אולי לא הייתי כותב".
"התערבות המחבר", זה הרגע המטפיזי של הספר, כשהמחבר מתערב וקורא במלוא קולו. אולי כאן התשובה למה שנכתב בפתיחה: "טוב הוא אך ורק אפשרות שהתממשה", כשעונה לו הכתוב בסיום: "הֲיִי מקיימת את האפשרות הטובה שלך". איך להבין את שני הפסוקים האלה?
"זה הגיע ממש בהתחלה והיה קו מנחה בעבודה על הספר. הרגשתי שהרע, חוויית הרע, היא עובדה. היא לא אפשרות. הלא-טוב מובן מאליו. אנחנו חיים את הרע. שׂרי חושבת בהתחלה שהרע הוא הנחת היסוד. לעומת זאת, הטוב הוא אפשרות, הוא פוטנציאלי, חבוי מאיתנו, יש לו רק סדקים, ורק אם נדע לחלץ אותו מתוך הסדקים — הוא יתממש. כדי שיהיה טוב עלינו להיות אקטיביים. הוא לא ישנו, הוא לא קיים, ואם הוא כבר קרה, אז הוא היה אפשרות שמימשנו".
פעם שאלתי משוררים, "ממה אתה כותב?" אשאל גם אותך.
"מהדם. מזרם הדם שזורם בגופי, משם אני כותב. ואני יודע להגיד שהדם זורם, לפעמים חלש לפעמים מהיר, בכל מיני מקומות ובכל העוצמות של הזרימה, והצבע הסמיך הזה, מזה אני כותב. הדם עצמו מופיע בסיפורים".
גם הלב.
"מזה אני כותב. מדפיקות הלב שלי שמשתנות כל הזמן".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
