תכף כבר 23:00 בלילה, אבל הבמה הקטנטנה והמוארת עדיין ריקה. חוץ ממני יש פה לפחות עוד מאה אנשים, שעסוקים כרגע בלנשנש דברים מהסוג שאתה מתחרט עליהם למחרת, אם אתה בגילי. טוב, רובם לא בגילי. יש כאן חבורות קטנות של צעירים וצעירות, כמה זוגות ואפילו מישהי עם עגלת תינוק. כלומר, כולל התינוק. הסטנד-אפ פקטורי בדרום תל-אביב הוא אחד המועדונים שהכי מזוהים עם הסצנה המקומית: המון מצחיקים ומצחיקות שאתם מכירים עלו וירדו מהבמה כאן, ועוד המון שכנראה לא שמעתם עליהם בחיים. הערב יופיעו כאן שישה-שבעה סטנדאפיסטים, אבל זה בערך כל המידע שיש לי על מה שצפוי, כי הרעיון הוא פחות השמות ויותר האמנות עצמה. הקונספט הוא שהצופה רוכש כרטיס, ומקבל בתמורה מרתון סטנד-אפ של חבר'ה שנותנים בערך עשר דקות כל אחד. אף אחד חוץ מהמארגנים לא יודע מי אמור לעלות, מתי, ובאיזה סדר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
את הזמן עד שיתחיל הסטנד-אפ ששילמתי עליו, אני מעביר עם קצת סטנד-אפ בחינם. אפשר לומר מה שרוצים על האלגוריתמים של פלטפורמות כמו אינסטגרם וטיקטוק, אבל אותי לפחות הם למדו היטב. הפיד שלי מורכב רובו ככולו מקטעים קצרצרים של סטנדאפיסטים ישראלים ואמריקאים, שמקפידים לפטם אותי בקטעים חתוכים מהופעות, או בתוכן שהם יצרו במיוחד עבור זמן האיכות המועדף שלנו עם עצמנו: וידיאו שמשודר במאונך.
כבר שנים שאני מקפיד להיות הנודניק הזה שקוטע את השיחות הקבועות על הסדרה שחייבים לראות, עם המלצה על ספיישל סטנד-אפ שאסור להחמיץ בנטפליקס. או באמזון, דיסני, או אפל TV. תשמעו, אולי שווה לי לבדוק פעם כמה עולה לי בכל חודש ההתמכרות הזאת שלי לצחוקים בסטרימינג.
תמיד חשבתי שסטנדאפיסטים הם האנשים הכי חכמים בסביבה. המסלול שלהם לפאנץ' עובר דרך תובנות מבריקות ויכולת להסתכל על כל סיטואציה בעיניים אחרות משל שאר בני האנוש. לפעמים אני מהרהר באמירה המפורסמת על כך שסטנדאפיסטים הם הפילוסופים של ימינו, ומוצא עצמי מסכים איתה, ולפעמים אני צופה בטיקטוק בסטנדאפיסט שעושה חיקוי של מצנם, ואז אני פחות בטוח.
איך שלא יהיה, הפיקסציה שלי על התחום גרמה לי לאחרונה להרהר באפשרות שיש היום הרבה יותר סטנדאפיסטים מפעם. אני מדבר על אנשים שזהו המקצוע העיקרי שלהם, ומתפרנסים ממנו ברמה כזאת או אחרת. מצד שני, אולי שום דבר לא באמת השתנה מאז שרועי לוי הפיל אנשים מהכיסא וגיל קופטש גרם לי להתפעל מסטנד-אפ, וזה רק האלגוריתם הפנימי שלי שמנתב אותי לתיאוריה הזאת?
אולי, למרות כל האנשים האלה שאני נחשף לקומדיה שלהם ברשת, בפועל התעשייה הזאת לא באמת גדלה? ואם כן, עד כמה מדובר בקריירה שאפשר לבנות עליה במדינה שבה שווי הגבנ"צ עולה יותר מהר מהביטקוין, שלא לדבר על זה שהמציאות פה, במיוחד לאחרונה, לא תמיד משאירה מצב רוח לבדיחות?
תכף כבר 23:00 בלילה, והסטנדאפיסט הראשון עולה על הבמה. אני קולט שברבע השעה האחרונה הוא בעצם עמד לידי ושוחח עם הברמן על משהו שקשור ל-AI. שיט, רק שהם לא יתחילו עכשיו גם לכתוב סטנד-אפ ככה.
ליונתן ברק - הסטנדאפיסט הראשון שאני מדבר איתו לצורך הכתבה - אמורה להיות פרספקטיבה מעניינת במיוחד. אחרי הכל, הוא אשכרה פרץ לתודעה דרך פינה קבועה בטלוויזיה בתוכנית האירוח של ראש האופוזיציה שלכם, יאיר לפיד. אתם יודעים, כמו פעם באמריקה, כשכל מיני ג'וני קרסונים היו ממליכים קומיקאים בן לילה. מצד שני, הוא כבר שנים מעלה מופעים שלמים ליוטיוב, מתחזק נוכחות אינסטגרם מעולה עם בת זוגו הקומיקאית נועה מנור, ובימים אלה מפיק ומקדם מיזם ענק שנקרא "Wrestling ישראל", בהשתתפות מתאבקים אמיתיים.
רגע, אתה מסתלבט?
"לא-לא, זה אמיתי לגמרי".
אני לא מכיר את ברק, אז למיטב ידיעתי, כשהוא מספר על השקעה כספית מטורפת שלו במיזם היאבקות כחול-לבן שעולה בקרוב, אולי הוא פשוט מנסה עליי קטע חדש. "אני אסביר לך מה העניין", הוא מבטיח, "לא מזמן קלטתי שמבחינת גיל אני אמור להיות בנקודה שבה אני שורף כסף במסגרת משבר אמצע החיים, וכבר שקלתי ברצינות לקנות יאכטה קטנה. אבל אז מישהו הציע לי את הסיפור הזה של ההיאבקות".
5 צפייה בגלריה
יונתן ברק. "היום יש לך בכל ערב נתון כמה וכמה במות פתוחות בכל הארץ, והמון אנשים שמחכים בתור לעלות"
(צילום: טל גבעוני)
לא בלי מאמץ אני מנתק את יונתן מהחבלים של הזירה ומחזיר אותו למרכז התיאוריה שלי. להשוות בין כמות הסטנדאפיסטים של פעם לזאת של היום הוא לא יודע, אבל להשוות בין כמות ההזדמנויות להופיע, הוא מצליח בקלות. "קודם כל, יש הרבה יותר מקומות להופיע בהם", הוא מתחיל. "פעם הייתה לך במה פתוחה רק בקאמל קומדי קלאב, ובמקרה הטוב היו שמונה חבר'ה שהיו מעיזים, כי מי בכלל חשב על סטנד-אפ כמסלול לחיים. היום יש לך בכל ערב נתון כמה וכמה במות פתוחות בכל הארץ, והמון אנשים שמחכים בתור לעלות".
מתן פרץ מספר לי דברים דומים. בשנתיים האחרונות הוא טס קדימה ונחשב לאחד השמות החמים ביותר בתעשייה. "כשהתחלתי להופיע, לפני שבע שנים, הייתה לי במה אפשרית כמעט כל ערב", פרץ מאשר. "באשדוד, בחיפה, בראשון-לציון. זאת פריבילגיה שלא הייתה לאלו שהתחילו לפניי. תחשוב שאנשים במקרה הטוב היו מוצאים במה אחת בחודש, לנסות עליה את עשר הדקות שלהם, ואז, אם התרסקת - לך תחכה עוד חודש עד לפעם הבאה".
מבחינתו אגב, הכמות ההולכת וגדלה של סטנדאפיסטים חדשים בהחלט מורגשת, אבל גם לא מפתיעה. "כן, בשנים האחרונות יש גל ענק של חבר'ה שמתבלטים, כי יש רעב להומור חדש. לפעמים הגל החדש הזה כולל גם אנשים שהתחילו לפני עשר או 20 שנה, כמו חלק מהחברים שלי, אבל עכשיו הם טסים למעלה בזכות העבודה ברשת. אני חושב שמה שקרה זה שהפירמידה התרחבה. אלה שבטופ תמיד יהיו בטופ, אבל מתחת יש עוד קומות, וכן, הקומה התחתונה בהחלט התרחבה, ולהרבה יותר אנשים יש מצב לעבוד בסטנד-אפ".
אוקיי, החבר'ה האלה שעליהם מתן דיבר? אלה שעובדים בתעשייה כבר שנים ועכשיו טסים קדימה בזכות העבודה ברשת? אז באמת שאי-אפשר להגזים בחשיבות של הטכנולוגיה בשינוי שעובר על עולם הסטנד-אפ. במציאות שבה לכל קומיקאי שלישי יש פודקאסט – שבו הוא בדרך כלל יארח את השניים האחרים שעדיין אין להם – אין כבר צורך לחכות שיתעניינו בך מהרדיו לטובת ראיון של שמונה דקות. אפשר במקום זה, בעלות תפעול זניחה ממש, להקליט ולצלם שעתיים של שיחה מצחיקה בהשתתפות סטנדאפיסטית קורעת, לגזור ממנה קטעים לסושיאל ועוד לצרף לינק לרכישת כרטיסים להופעה הקרובה.
במובן מסוים, קורה כאן תהליך שמזכיר את מה שקרה לתעשיית המוזיקה: מרגע שאנשים עברו לצרוך מוזיקה בצורה דיגיטלית במקום לקנות דיסקים ותקליטים, המוזיקאים החלו לעבוד ברשת כדי למשוך אנשים להופעות – שהן מקור הפרנסה העיקרי. באופן דומה, המון סטנדאפיסטים נותנים עבודה קבועה בטיקטוק, כדי לייצר התחלה של משפך שיווקי שבסופו מחכה אולם מלא בבית ציוני אמריקה או בצוותא.
רועי הולנדר מבקש בכל זאת להעמיד דברים על דיוקם. יש לו סוכנות לייצוג אמנים ויוצרים, בהם לא מעט קומיקאים וסטנדאפיסטים. "יש היום המון אנשים מאוד מוכשרים שעושים דברים מאוד מצחיקים בטיקטוק וביוטיוב", הוא מסביר, "אבל כשהם מנסים לעשות מעבר לבמה – זה לא תמיד עובד. זה כמו שהמון אנשים מצליחים לכתוב מצחיק בטוויטר, אבל זה עדיין לא אומר שהם יכולים לכתוב ל'ארץ נהדרת'. אולי באמת בזכות ריבוי ההזדמנויות והמקומות שמציעים במה לעלות עליה, יש הרגשה כאילו כמעט כל אחד יכול לעשות את זה. אבל בסוף זאת מיומנות. כזאת שדורשת הרבה אימון".
מה שבטוח השתנה, לדעתו של רועי, זו האפשרות לעשות יח"צ וקידום יעילים. "במיוחד בסטנד-אפ, אפשר להשתמש בדיגיטל כדי להראות יכולות מאוד מהר. כשהקשב מוגבל לחמש שניות, דווקא פאנצ'יונרים יכולים לתפוס שם חזק מאוד".
בגיל 34, הרזומה של תם אהרון כולל תארים כמו תסריטאי, מנחה טלוויזיה, מגיש רדיו, סאטיריקן ועוד, אבל לפני יותר מעשור הוא התחיל כסטנדאפיסט בערבי במה פתוחה. "לא הרבה זמן אחרי שהתחלתי להופיע, כבר התחלתי לתעד ולהעלות לרשת", תם משחזר, "אז זה היה בעיקר יוטיוב ופייסבוק. היום, עם טיקטוק, זה כבר סיפור אחר, אבל צריך להבין שבתור סטנדאפיסטים אנחנו בעצם סוחרי בדיחות, ובטיקטוק יש בדיחות בחינם. אז מצד אחד זה נותן אחלה פתח לסטנד-אפ ומשמש כאאוטלט של יצירה שמאפשרת לצמוח ולגדול, ומצד שני זה דוחף צרכנים לצאת מהבית כדי לצחוק גם בהופעה. בסוף, גם אם יש בטלפון שלך המון-המון בדיחות, אתה כסטנדאפיסט צריך לעלות מול הקהל ולספק לו חוויה אחרת ושלמה יותר".
עוד מישהי שנראית כמי שפיצחה היטב את המנגנון העדין הזה של נוכחות דיגיטלית מתמדת ועבודה קשה על במה, היא הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי. כבר 13 שנים שהיא טוחנת במות מכל הסוגים והגדלים ומייצרת גם תוכן וידיאו קבוע לעשרות אלפי העוקבים שלה. ה-VOD שלה כולל קטעים מהופעות, התייחסות קומית לאקטואליה, או הטייק הקורע שלה על נושאים כמו הורות וזוגיות תוך כדי רכיבה על אופניים. "אני זוכרת את עצמי ממש בתחילת הדרך, בקאמל קומדי קלאב", נגה מספרת, "פוגשת סטנדאפיסטים מעולים שכבר שנים במקצוע ונגנבת מזה שכמעט אף אחד לא מכיר אותם. היום, כשאני מגיעה להופעות, אני יודעת שחלק מהקהל כנראה כבר ראה אותי, בסושיאל שלי, ועוד כשאני עושה את הדברים הכי יומיומיים שיש".
מה שכן, עם כל הכבוד לצחוקים ויראליים, לד'אנג'לי אין ספק איפה נמצאת האמנות האמיתית. "מבחינתי העבודה בדיגיטל זה ערך מוסף", היא מבהירה. "כי לא משנה אם אעשה עבודה מדהימה בסושיאל, בסוף זה לא האוויר הדחוס במועדון. זה לא דומה לקטע הזה שאת עומדת לבד, וצריכה להחזיק את הקהל. זאת דינמיקה אחרת לגמרי. זה כמו שתגיד לי שהכנת מקושקשת לילדים שלך ויצא לך מעולה. יופי, עכשיו בוא תנסה להאכיל 400 איש".
נראה אגב שהמלחמה לא פגעה ממש בתחום. להפך.
"נכון, אני מרגישה שדווקא בשנה האחרונה יש לאנשים צורך מאוד גדול לסטנדאפ. כנראה בגלל שזה עונה על שני צרכים: גם הצורך לדבר על המצב מזווית אחרת, משחררת יותר, מנרמלת, וגם להתעסק באסקפיזם מוחלט, טהור". גם אהרון מסכים שכשהעולם עצוב, אז צוחקים. "קשוח פה עכשיו, אבל אני מאמין שאפשר להביא את זה לבמה", הוא אומר. "אני בונה עכשיו מופע חדש, הרבה ממנו סביב המלחמה. ולא רק בקטע של לצחוק על זה, גם בקטע של לאוורר דברים, אפילו עמוקים וכואבים".
כשאני מנסה לתהות אם העבודה ברובד הדיגיטלי יכולה לייתר את ההכרה של ערוצי התקשורת הממוסדים – הדעות כבר חלוקות. "תראה, החשיפה בטלוויזיה עדיין חשובה, וזאת חותמת שאתה רוצה", מתן פרץ מסביר. "אבל אי-אפשר פשוט לקוות שזה יקרה לי. אני צריך לעבוד קשה ברשת כדי שהטלוויזיה תקלוט אותי. היום הם פונים אליך אחרי שכבר ייצרת עניין בעצמך. ויש עוד עניין עם הדיגיטל והסושיאל: בדיחה שהעלית לשם – לא משנה כמה טובה היא – בעצם גמורה עבורך. אם העליתי לשם חמש דקות, אז זה חמש דקות שאני צריך להחליף עכשיו, בשביל הבמה. תחשב כמה בדיחות יש בעמודי סושיאל של סטנדאפיסטים, ותבין שיכולות להיות לך שש-שבע שעות של סטנד-אפ שרוף. זמר יכול לרוץ בהופעות 40 שנה עם שיר מגיל 19. אצלנו, בן אדם שבא להופעה שלך, אתה חייב לתת לו משהו חדש".
יונתן ברק כבר יותר נחרץ. "תשמע, ב-2015 החלטתי שאני נכנס בכל הכוח ליוטיוב", הוא מספר. "עבדתי אז באיזו תוכנית בטלוויזיה והתבאסתי נורא מאיך שערכו לי שם קטע סטנד-אפ, אז פשוט התחלתי להעלות את הספיישלים שלי במלואם, ובמקביל, כבר עליתי על במות עם מופע חדש לגמרי".
עשר שנים אחר כך, נראה שהנוסחה של יונתן עובדת מעולה. הספיישל האחרון שלו, "פייק ניוז", הגיע למקום הרביעי ברשימת הסרטונים הנצפים ביותר ביוטיוב בישראל בשנת 2024. גם השאר עומדים על מיליוני צפיות. אז באופן טבעי הבן אדם החליט שהוא מפיק עכשיו בארץ שלושה מופעי היאבקות בחול המועד פסח.
אחרי כמעט שעה של הופעה ואיזה חמישה סטנדאפיסטים שעולים ויורדים, עולה על הבמה של הפקטורי קובי בלולו. אותו אני מכיר, כי הוא מקפיד להצחיק אותי די הרבה באינסטגרם, ויש לו גם פודקאסט שבמסגרתו הוא מארח אנשים ומבשל להם מנה שהם ביקשו מראש. אנשים עושים דברים, אני אומר לכם.
אני תופס אותו רק כמה ימים אחרי שחזר ממסע הופעות בארה"ב ובקנדה, שם חימם את הסטנדאפיסט יוסי גבני. אני מנסה גם עליו את התיאוריה שלי, וקובי מציע זווית נוספת: "האמת היא שכל ההגדרה של קומיקאי התרחבה. כשאני התחלתי להתעניין בתחום, הייתה את ההופעה המיתולוגית ההיא של שלום אסייג ששודרה בטלוויזיה פעם, וכולם גדלו עליה. היום יש הרבה יותר אנשים לגדול עליהם. בנוסף, קל לך להיות יותר מושפע, כי כולם מייצרים תוכן כל הזמן, וזה קורה לא רק בסטנד-אפ. אם אני פותח סטורי ומדבר עכשיו שתי דקות על כדורגל, אני פרשן ספורט, אתה מבין?"
ולא מחרפן שצריך להאכיל את המפלצת של הסושיאל כל הזמן?
"ברור שכן. לפעמים אני שם לב שיש לי כמו מועקה כזאת על הלב, כי לא העליתי כלום כבר שלושה ימים. ממש מצוקה".
נשמע שיחד עם התרחבות ההגדרה של קומיקאי, התרחבו גם המשימות.
"כן, אבל אני מאמין שבסוף, ההופעה שלך על הבמה במועדון זה הדבר. זה כאילו שהקריירה בסטנד-אפ היא טיול כוכב, עם המועדון כנקודת מוצא שממנה יוצאים לטלוויזיה, לחלטורות ולכל השאר. תשמע, ראיתי עכשיו את ריי רומנו על הבמה של ה-Comedy Cellar בניו-יורק. הבן אדם מופיע 40 שנה, ועדיין בא לעשות את הכושר במועדונים. אתה רואה את זה גם אצל הסטנדאפיסטים המובילים בארץ. שחר חסון כל הזמן מפמפם ש'המועדון זה חשוב'".
אוקיי, אני מנסה לסכם לעצמי: העבודה בסושיאל כנראה הכרחית, אבל המועדון זה מה שהכי חשוב. גם כי שם זאת הטירונות האמיתית, וגם כי זה מה שמכין אותך לאפשרות שתצליח להתפרנס היטב מסטנד-אפ. אהרון ופרץ מאשרים.
אהרון: "אם אתה מצליח במקומות כמו הפקטורי – אתה חיה בעיניי. חוץ מזה, אני לא יודע אם זה קטע ישראלי או סתם חלק מההתפתחות של הז'אנר, אבל אני חושב שאנשים רוצים לקבל היום כמה שיותר מתוך קשת הרגשות. כלומר, הם כמובן רוצים לצחוק המון, אבל גם שזה ירגש קצת, ואולי יעורר מחשבה קצת. גם אני, כקהל, אוהב להרגיש שהשקיעו בי, גם אם זאת רק מחשבה או תובנה סופר-משויפת, שאתה מרגיש שעבדו עליה מיליון פעם לפני שהגישו לך אותה".
אהרון: "לא יודע אם זה קטע ישראלי, אבל אנשים רוצים לקבל היום כמה שיותר מתוך קשת הרגשות. גם לצחוק, וגם שזה ירגש ואולי יעורר מחשבה. גם אני, כקהל, אוהב להרגיש שהשקיעו בי, אפילו בתובנה סופר–משויפת שעבדו עליה מיליון פעם לפני שהגישו אותה"
פרץ: "העבודה בסושיאל אולי קיצרה את טווח הזמן שצריך כדי לפרוץ, אבל בסוף זו רק הבמה. מי שלא עבד מול שמונה אנשים בסוף הלילה, לא יידע להעריך במות גדולות. שם לומדים איך להתמודד עם מישהו בקהל שזורק לך משהו, או עם בלקאאוט באמצע הופעה. בכלל, אותי אישית לא מעניין כמה עוקבים יש לך ובכמה תוכניות השתתפת. מעניין אותי כמה תחתים הצלחת לשים במושבים. בעיניי אין דבר כזה סטנדאפיסט גרוע שמוכר הרבה כרטיסים. זה כמו שאני לא אוהב חרדל - זה לא אומר שחרדל זה מגעיל. לפעמים עפים על ההומור של סטנדאפיסטים צעירים, כי הוא אולי שנון וחדשני יותר מההומור של החבר'ה הוותיקים יותר. זה לא מעניין. יש לבן אדם קהל? חייבים לכבד את זה".
אני חושב שפרץ צודק. אפשר לדבר על צחוקים בטיקטוק מהיום עד הספיישל הבא של דייב שאפל, אבל ברור שכדי להתחיל להתפרנס מסטנד-אפ צריך מתישהו לעבור את הטירונות של הבמות הקטנות, ועשר הדקות פה או שם. לפעמים מבלי שמשלמים לך בכלל. מצד שני, בעידן שבו מיד אחרי סרטון של סטנדאפיסט בטיקטוק מגיע סרטון של איזה ילד בן 15 שמנסה למכור לך טיפים להתעשרות מהירה מביטקוין, האפשרות להרוויח כסף מסטנד-אפ מרגישה לי אולד-סקול במובן הכי טוב של המילה. "תשמע, יש המון סטנדאפיסטים שאולי לא מוכרים לרוב הישראלים, אבל מכניסים משכורת נחמדה בכל חודש וחיים את החלום", מסכים ברק. "יחסית לאמנויות במה אחרות, אם אתה מופיע באופן קבוע ומוכר כרטיסים, שולי הרווח יכולים להיות מאוד יפים. זה רק אתה על הבמה, עם מעט מאוד הוצאות מסביב".
פרץ: "אני זוכר שמכרתי 170 מושבים מתוך 200 להופעה באשדוד. אני, שתמיד החזקתי ארבע עבודות במקביל, כולן בשכר מינימום. אחרי זה הבנתי שאין סרט שאני מוריד את הרגל מהגז. שנמאס לי להיות עני. נמאס לי לחפש כספומטים שמוציאים רק שטרות של 20"
ברק יודע על מה הוא מדבר. למעשה, הוא דיבר על זה בספיישל הלפני אחרון שלו, "שנאת חינם" מ-2022. הוא מספר שם לקהל שבזכות הסטנד-אפ יש לו קבוע במקרר פומלה מקולפת. שהדבר הזה נורא יקר, איזה 200 שקל לקילו, אבל בתכלס זה כולה שני כרטיסים, אז תודה על זה. בסוף הספיישל, דקה לפני שנפרדים, הוא מבשר לקהל שמחכים להם בחוץ 90 קילו פומלה מקולפת. זאת הייתה הדרך שלו להודות להם על רמת החיים שסידרו לו.
"אגב, אם דיברנו על עבודה ברשת", הוא נזכר פתאום, "תחשוב שפעם הופעה קצרה ומוצלחת בטלוויזיה הייתה יכולה לשנות לטובה את התעריף שלך כסטנדאפיסט. היום זה יכול לקרות לך בזכות סרטון מוצלח מאוד, שפתאום תופס".
גם פרץ וד'אנג'לי זוכרים היטב את הרגע שבו משתנה התעריף. או לפחות את הרגע שבו משתנה אצלך האופן שבו אתה תופס את הסטנד-אפ כמקצוע. "אני זוכרת את הימים שהייתי עושה חימומים לסטנדאפיסטים אחרים תמורת 200 שקל", ד'אנג'לי נזכרת. "פעם אחת גיליתי בטעות כמה שילמו למי שחיממתי. אמרתי לעצמי רגע-רגע-רגע, הוא הופיע עכשיו 45 דקות וככה שילמו לו? אני לא הולכת לעשות כלום חוץ מסטנד-אפ!"
פרץ: "אני יודע בדיוק מתי זה קרה אצלי. ביולי 2021, כשעליתי בפעם הראשונה עם הופעה מלאה שלי באשדוד. תימחרתי כרטיס ב-50 שקל, ומכרתי 170 כרטיסים מתוך 200. אני, שכל חיי הבוגרים תמיד החזקתי ארבע עבודות במקביל, כולן בשכר מינימום. היום, כשאני מוכר כרטיסים ב-149 שקל, אני אומר לעצמי, מזל שהייתה לי ההופעה ההיא באשדוד, כי אחריה הבנתי שאין סרט שאני מוריד את הרגל מהגז. ההופעה ההיא חידדה אצלי את התובנה שנמאס לי להיות עני. נמאס לי לחפש את הכספומטים האלה שמוציאים רק שטרות של 20".
אני חושב שכבר אין יותר כספומטים שמוציאים 20 שקל. אני גם חושב שהרוב המוחלט של האנשים סביבי מאוד נהנו עד עכשיו. חצי שעה אחרי חצות, כשעל הבמה של הפקטורי איזה מישהו שאולי אתם מכירים אבל כנראה שלא ממשיך לתת את הנשמה על כל פאנץ', אני כבר בדרך החוצה. זה מעולה בעיניי שהסטנד-אפ הישראלי נותן בראש וממשיך לייצר כוכבים וכוכבות חדשים. אבל זה גם לא פחות חשוב שהוא מצליח לייצר קהל חדש. לא, כי אני אמנם חתכתי ב-00:30, אבל התינוק ההוא בעגלה שבא עם אמא שלו? נשאר אחריי.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
