1. נסיעה לאילת. הופעה. מזמין ההופעה מציע לי טיסה, אבל אני מחליט לנסוע ברכב. טיסה זו כאילו הדרך הנוחה להגיע לאילת, אבל לצאת מגוש עציון לנתב"ג, להחנות בטיזי נבי, שם לקחת את השאטל לטרמינל ואז לחכות כשעה עד הטיסה, לנחות בשדה התעופה רמון ואז עוד מונית למלון – כל זה אירוע של ארבע שעות שמתישות אותי יותר מארבע שעות הנהיגה לאילת, כולל עצירה או שתיים להתרעננות. אבל נהי תחבורתי בצד, יש חשש גם בנהיגה לאילת: הרדיו. נסיעה לאילת זה הרבה אקטואליה פוטנציאלית שתיכנס לי לראש דרך הוורידים. לא בריא. לא טוב לי.
למה? משום שאני חי בתחושה שאנחנו לא באותו עמוד, אני וחברי הקואליציה. אני לא מאלה שחושבים שקץ הדמוקרטיה מתקרב בגלל חוק שקשור לבחירת שופטים ויוּחל מהכנסת הבאה, אבל אני כן מרגיש שאני ואלה שם בממשלה, שמדברים בכמעט שמחה על "דיפ סטייט" ו"תקציב נפלא" - אנחנו לא מתעוררים לאותם בקרים. לא נרדמים עם אותן המחשבות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
איפה אני? איפה שלפי הסקרים רוב העם שלנו: במנהרות. המחשבות שלי, הלב שלי, ההוויה שלי כולה נתונים לאלון אהל שמאבד את הראייה שלו מתחת האדמה, לזיווי וגלי, תאומים שכבר שנה וחצי מקבלים חצי פיתה ביום במקרה הטוב, ולשאר האחים שלנו במנהרות. רובנו חשים מועקה בלתי פוסקת מהחטופים ששם. האם זה מה שמרגישים גם חברי הממשלה? לצערי אני מתרשם שלא. הם בעולם אחר.
2. כדי לא להאזין לרדיו ולאקטואליה אני מבקש ומקבל מחברים המלצות להאזנה לנסיעה. אני מאזין בנסיעה לשתי הרצאות ופודקאסט. הרצאה אחת היא של ד"ר דוד פסיג, עתידן. הוא מסביר שכל הקבוצות שאתם רואים היום, אלה שמתקוטטות ביניהן, לא יישאר מזה כלום עוד 50 שנה. כך היה תמיד. כך יהיה. כשם שהיום איש לא זוכר את הקרע שפצע משפחות בקיבוצים בין האיחוד למאוחד לפני 70 שנה, או בין החסידים למתנגדים לפני 250 שנה. פסיג מראה איך לאורך ההיסטוריה שלנו, קבוצות (אנחנו קוראים לזה היום "מגזרים") נעלמות. כל מה שנראה לנו היום חזות הכל - חרדים מול חילונים, דתיים מול לא יודע - זה פשוט לא יחזיק. זה לא החזיק בעבר ולא יחזיק בעתיד. יותר מזה: כל התחושה שיש הדתה, לא נכונה עובדתית. פסיג מספר לקהל שמי שיגיע ליישובים דתיים בשבת יראה את צבר המכוניות בחוץ של הילדים שבאים לסעודה אצל הוריהם. אנחנו בפוליטיקה מכירים את סמוטריץ' וסטרוק, אבל יש כ-50 אחוז של יציאה בשאלה במגזר הדתי (לאו דווקא לחילון, אלא לאיזו דתיות-רצף. גם אני חלק מהתופעה הזו). גם אצל החרדים המספרים גדולים, סביב 20 אחוזי נשירה, בעוד חזרה בתשובה, שלתקופה מסוימת באייטיז הייתה תופעה רווחת, חזרה להיות עניין שולי.
ישראל לא הופכת לחילונית יותר בשל כך, אלא למסורתית יותר. בישראל יהיה אמצע מסורתי ולאומי ענק, ושוליים בצדדים.
1 צפייה בגלריה
הפגנת חרדים נגד הגיוס. בישראל יהיה אמצע מסורתי ולאומי ענק, ושוליים בצדדים
(צילום: יאיר שגיא)
3. בעיניי זה נותן פרופורציה ומרגיע, אבל זה רק חימום לפני ההרצאה השנייה ששמעתי, של דניאל שרייבר, מהמייסדים של חברת למונייד והמנכ"ל שלה. זו הרצאה על בינה מלאכותית שכבר העיפה לי את המוח באמת. לא ניכנס לפרטיה, אבל תחפשו אותה ביוטיוב, היא תנתק לכם את הראש מהמקום. העולם עומד לקראת שינויים כל כך גדולים, שהבעיות הנוכחיות שלנו ייראו כאבק. ניקח כדוגמה את עניין תעסוקת החרדים. אנשים עושים חישוב: חרדים לא עובדים. בעוד 20 שנה כל ילד ישראלי שני יהיה חרדי. המדינה תתפרק. איש לא יעבוד. אז אחרי שפסיג אמר שהמספרים של החרדים אחרים, שרייבר מראה שהמציאות אחרת: בעוד 20 שנה לא יצטרכו את מרבית העובדים. רוב העבודות שאתם מכירים ייעשו על ידי בינה מלאכותית. כל מה שניתן לעשות בזום לא ייעשה על ידי אדם. רוב המקצועות ייכחדו. הבעיה החדשה והעיקרית של העולם תהיה זמן פנוי. אנשים יסתובבו חסרי תכלית, ויש חשש שיידרדרו לפשיעה או דיכאון. מהבחינה הזו, החרדים יגיעו מאוד מוכנים לעניין: הם ילמדו תורה. זה כמובן לא פותר את הצורך העכשווי בחיילים ובעיות נוספות שקשורות לציבור שלא לומד ליבה, אבל זו המחשה לכמה אנחנו לכודים במצר ונלחמים בשוחות, מפחדים מבעיה שכביכול הולכת וגדלה, אבל בעצם לא תהיה קיימת. אתם מבינים? בעוד 50 שנה שום דבר מכל מה שהיום נראה לנו אקוטי לא יהיה קיים. הסערה תגרוף הכל.
רוב העבודות שאתם מכירים ייעשו על ידי בינה מלאכותית, מרבית המקצועות ייכחדו, אנשים יסתובבו חסרי תכלית ויש חשש שיידרדרו לפשיעה או דיכאון. מהבחינה הזו, החרדים יגיעו מאוד מוכנים: הם ילמדו תורה
4. הפודקאסט האחרון ששמעתי היה עם ד"ר מיכה גודמן, שהוא בעיניי הוגה הדעות החשוב בישראל העכשווית. הוא שאל שאלה יפה שניחמה אותי, אולי תנחם גם אתכם: ב-7 באוקטובר המערכת קרסה, אבל האנשים הפרטיים התעשתו מהר. המדינה לא תיפקדה, אבל העם כן. הצבא לא תיפקד, אבל החיילים יצאו עצמאית עם הנשק להילחם באויב המר. הייתה קריסה גדולה למעלה - והתעוררות גדולה מלמטה.
עכשיו תגידו אתם: לו הייתם בעלי ממון רב, איזו חברה הייתם קונים – כזו שיש לה הנהלה רקובה אבל אלפי עובדים מעולים, נחושים ומלאי השראה שרוצים לעשות טוב; או כזו שרקובה כולה למטה, ורק בהנהלה יושבים כמה מנהלים שמבינים מה קורה? מובן שחברה שאלפי עובדיה מעולים היא זו שיש לה עתיד מזהיר, זו שאפשר יהיה לשקם.
לצד הרעות החולות, יש לנו עם נפלא. אני פוגש את זה בכל יום בעשייה של חמ"ל המילואימניקים שלנו. תופעות שאין דומה להן. ואלה לא אנקדוטות, זה בדנ”א.
5. לסיום, ספר שחשוב שיהיה בכל בית. זה ספר לא קל, כי הוא מביא מכתבים אחרונים של נופלי חרבות ברזל. אבל הוא לא רק עצוב. כאילו, הוא עצוב מאוד, כן? קורע לב ברמות הכי קשות. באמת מפרק. אבל הוא גם נותן כוח. ואם ללוחמים שלנו היה אומץ לכתוב מכתבי פרידה, ראוי שלנו יהיה האומץ לקרוא אותם.
קוראים לספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", והוא אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו על מלחמות בישראל, בין היתר כי הוא מביא אלינו את בקשותיהם האחרונות של הגיבורים שלנו. במכתביהם האחרונים, במילותיהם האחרונות, רגע לפני שמסרו נפשם עבורנו, הגיבורים שלנו מבקשים מאיתנו להיות טובים יותר. להיות ראויים. לאהוב. אפילו לשמוח.
זה ספר שאין ישראלי ממנו, אין עצוב ממנו אבל לרגעים גם אין מצחיק ממנו. אני קורא אותו במנות קטנות. קורא אותו בעצב, קורא אותו באהבה. ממליץ גם לכם. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
