הכר את הלקוח / אתגר קרת
השימוע היה קצר. מנהלת אגף קשרי הלקוחות אמרה בלאקוניות, שבשש שנות האור שאנזיפיט עבד תחתיה בחברת הביטוח הוא לא חדל לגלות חריצות ומסירות לערכי החברה וליעדיה, אבל שנראה שכשזה הגיע ליחס שהפגין כלפי הלקוחות, היחס שלו היה פחות מכבד.
"אני לא מכבד?" התרעם אנזיפיט, "אני? אני יכול לחלוק איתך את שמותיהם של עשרות אלפי לקוחות מרוצים. בשש שנות האור שלי בחברה טיפלתי בכל סוגי הלקוחות שניתן לדמיין, מבצקניות גז נופחות באנדרומדה ועד לענקי נוירונים טלפתיים מגלקסיית קונדור..."
"אני בטוחה", קטעה אותו המנהלת, "אבל מה שחשוב לי, כמנהלת אגף קשרי לקוחות בחברת הביטוח הגדולה ביותר ביקום, הוא לא עשרות אלפי הלקוחות המרוצים בהם טיפלת, אלא אותה לקוחה מאוכזבת אחת".
"מי זאת?" התרגז אנזיפיט, "מי? הרפטלית ההיסטרית ההיא מאלפא צנטוארי? הלטאה הנוירוטית הזאת שניסתה לריב איתי מהרגע הראשון?"
"אנזיפיט", נאנחה המנהלת, "זו מחלקת קשרי לקוחות של חברת ביטוח. הלקוחות שיוצרים איתנו קשר לעיתים נמצאים ברגע הקשה והמערער אשר יחוו בחייהם..."
"היא רפטילית", התרגז אנזיפיט, "יש לה דם קר. היא זייפה את זה. היא לא הייתה באמת נסערת".
"אני לא בקיאה בפסיכולוגיה רפטילית", אמרה המנהלת, "אבל בהתחשב בעובדה ששניים מצאצאיה נחנקו משאיפת גז רעיל, סביר להניח שתהיה נסערת. ובכל מקרה, אין שום סיבה ביקום שעובד החברה יאמר למבוטחת שלנו ששני הצאצאים ששכלה הם פחות מעשירית האחוז מאלפי הרפטילים שכבר הספיקה להשריץ בימי חייה".
"חשבתי שיש בזה משהו מנחם", התגונן אנזיפיט, "היא לא הפסיקה לומר שעולמה חרב עליה, וכדי להכניס את כל העניין לפרופורציות..."
"התפקיד שלנו אינו להכניס את הלקוחות שלנו לפרופורציות", אמרה המנהלת בטון דידקטי. "התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם בשעתם הקשה, להתחבר אליהם ולגלות אמפתיה. ושם, חייבים להודות שכשלת בגדול. אני מצטערת, אבל אני נאלצת לשלוח אותך להשתלמות רגש נוספת".
אנזיפיט קפא. כשהגיע לשימוע האמין שכל העניין ייגמר בנזיפה או באיזה עונש קטן וסמלי, הוא לרגע לא דמיין את האפשרות שישלחו אותו שוב להשתלמות רגש.
"בבקשה לא", הוא התחנן. "בבקשה! אני מבין שטעיתי ומבטיח להשתפר, רק תני לי עוד הזדמנות".
"בחייך אנזיפיט", חייכה אליו המנהלת, "אתה מתייחס להשתלמות כאילו מדובר באיזה עונש. זאת בסך הכול התנסות חדשה שאמורה לחשוף אותך לשלל חוויות רגש אשר יעזרו לך להבין טוב יותר את עולמם הפנימי של הלקוחות".
"גברתי", נאנח אנזיפיט, "את יכולה להקריא לי את מה שכתוב בברושור עד מחר. בשבילי ההשתלמות הזאת היא לא ראיון. בשבילי ההשתלמות הזאת היא איש מזוקן עם סכין דוקר אותי שוב ושוב ושוב..."
"אנזיפיט", המנהלת הניחה משוש מנחם על כתפו, "אני לא חושבת שזה ככה אם נצלול במכלול הפרטים. ההשתלמות הקודמת שלך הייתה כנראה לא מוצלחת. אבל זה לא אומר בשום צורה שהפעם הזאת..."
"אני לא חוזר!" קטע אותה אינזפיט. "אני לא חוזר למקום הזה. אין לך צל של מושג מה היצורים האלה מסוגלים לעשות זה לזה".
• • •
ההשתלמויות הרגשיות נערכו תמיד על פני כוכב ארץ - כוכב שהוקם על ידי החברה במיוחד למטרה זו. העובדים אשר השתלמו בו נולדו ללא כל זיכרון קודם, העבירו בו חיים שלמים בגוף זר ובסיומם, חזרו לגופם המקורי עם מכלול החוויות הרגשיות שצברו לאורך תקופת ההשתלמות. מכלול חוויות עשיר ומגוון אשר יוכל לשרת אותם בכל שיחת לקוח עתידית.
השיבוץ עצמו היה ממש אקראי: כל משתתף בהשתלמות יכול היה למצוא את עצמו בגוף של גבר לבן פריבילגי או כפליטה סודנית או כפרה בחוות בקר. כל קיום כזה הציע קשת התנסויות רגשיות ומידה מסוימת של סבל. אחד העובדים בצוות של אנזיפיט, שנשלח להשתלמות, סיפר לו שהעביר את הגלגול שלו כמלכת הולנד, והודה שכל העניין היה משעמם וארוך אבל לא טראומטי בכלל. לאנזיפיט היה פחות מזל, ובהשתלמות הרגשית שלו הוא נולד אילם למשפחה הרוסה בפרבר של ניוקאסל. אבא שלו היה אלכוהוליסט אלים ואמו מתה בלידתו. ההשתלמות נמשכה 14 שנה והסתיימה בכך שעונה ונרצח בידי הרוצח הסדרתי היחיד בהיסטוריה של העיר. זה קרה לפני שלוש שנות אור אבל הוא עדיין יכול היה להריח את הבל הפה המצחין של אביו על פניו, לחוש את להב הסכין שבה נרצח ננעץ בבטנו שוב ושוב.
אנזיפיט ניסה את כל הטריקים בספר אבל המנהלת עמדה על שלה: פיטורים או השתלמות ועם שני צאצאים צעירים ומשכנתה בגודל שביל החלב, פיטורים לא היו בכלל אופציה, וכל מה שנותר לו זה להתפלל.
"מי יודע", הוא חשב לעצמו רגע לפני שתודעתו שוגרה להשתלמות, "אולי הפעם איוולד למשפחה מעולה ואחיה חיים מאושרים".
זה לא קרה. הוא נולד קיפוד, ונדרס למוות על ידי משאית באדווייזר כשהיה בן פחות משבוע. זו הייתה אחת ההשתלמויות הקצרות ביותר בהיסטוריה של החברה. וכשחזר, מנהלת קשרי הלקוחות לא הפסיקה להתבדח על חשבונו.
"כמה פחדת מזה", היא צחקה. "כמה ייללת. ובסוף זה נגמר בקיפוד ובשבוע שנות אדם".
וכשהייתה אומרת את זה, אנזיפיט תמיד היה מנסה לצחוק איתה ואחר כך, בכל לילה, מתעורר מזיע מחלום בלהות שבו גלגל משאית מוחץ את גולגולתו. ולמרות שלא זכה לחוות חוויות רגשיות באותו גלגול קצר וקוצני אנזיפיט השתנה לטובה, ומאז אותה השתלמות בזק דאג תמיד להיות קשוב ורגיש לכל לקוח נסער ולכל אידיוט גס רוח שייבב ברחמים עצמיים מצידו האחר של הצג. הוא תמך, הבין ובכה יחד עם כל לקוח ולקוח, והיה מוכן לעשות עבור כל אחד מהם הכול, פשוט הכול, כל מה שרק היה צריך כדי לא להישלח להשתלמות רגשית נוספת.
נעה בבית / אילת גונדר- גושן
היא רצתה להספיק להגיע להפגנה לפני ההופעה, אבל הבכי של אמיתי דפק את זה. "אני לא רוצה ממ"ד!", הוא צעק, "לא רוצה ממ"ד!". היא שאלה את עצמה אם עשו בחוכמה כשסיפרו לו הבוקר שמחר מגיע המוביל של הממ"ד. חשבו שיתלהב: מהמנוף העצום. מהחדר החדש שיתווסף לבית. ובאמת, בהתחלה נראה היה שהוא נרגש, אבל בערב ההתרגשות כבר הפכה לעצבנות. בדרך כלל היא יודעת להרגיע אותו, אבל היום הייתה קצרת רוח. לא רק בגלל שרצתה להספיק להפגנה נזפה בו, גם בגלל השיח בחצר הקדמית. שיח עתיק של ציפור גן עדן. סבתא שלה שתלה אותו, כשעוד הייתה בחיים, כשזה עוד היה הבית שלה, ומחר הוא הולך להיעקר לטובת משהו אחר שעומד להישתל באדמה הזאת, גוש של בטון מזוין עם דלת שננעלת מבפנים. לא הייתה לה סבלנות לבכי של אמיתי - לא רוצה ממ"ד! - ולא היה לה סבלנות גם לעצמה, לאבל המטופש הזה על השיח, מי בימינו מרשה לעצמו להתאבל על שיח, ובגלל שהייתה חסרת סבלנות ההשכבה התארכה, ועד שהילד סוף-סוף נרדם, במיטה שלהם, כבר היה ברור שלא יספיקו.
יניב לא היה מוטרד. פעם אחת מותר לפספס. בעיקר אם זה יומולדת. והזכיר שמלכתחילה התלבטו אם נכון לדחוס את שני הדברים באותו ערב, כי למי יש כוח להופעה אחרי כיכר החטופים. אולי אמיתי עשה לנו טובה, הוא אמר כשנכנסו לאוטו. איזה יפה את עם השמלה הזאת.
בדרך הם דיברו על נעה ארגמני. כמה טוב שהיא בבית. מה יהיה עם האחרים. הם מצאו חניה בחינם, חמש דקות מהבארבי. עדי ואורן חיכו להם בכניסה עם הכרטיסים. כשניגשו לבר להזמין בירה, יניב אמר שהוא לא שותה. חמש דקות אחר כך הכריז "זהו. לקחתי", והודיע להם, ובעיקר לה, שהרגע בלע את האם-די הראשון שלו. "עכשיו??" "כן", הוא קרן, "עכשיו!" כי זה יום הולדת 43. כי הוא מנסה לעשות את זה איתה כבר שנה והיא כל פעם דוחה את זה. כי נעה בבית.
"אבל המוביל של הממ"ד מגיע על הבוקר"! היא רצתה לצעוק, אבל המירה את הצעקה בקריאה מחויכת, למרות שלא היה גרם של אמת בחיוך שלה. "בנאדם יכול לקבל ממ"ד אם לילה קודם הוא עשה אם-די?" יניב הפנה את השאלה לעדי, היחידה מביניהם שכבר עשתה, ועדי לקחה שלוק מהבירה ואמרה: "יכול, ברור שיכול".
עשרים דקות אחר כך, באמצע שיר מושלם של נגה ארז, יניב הקיא על הרצפה של הבארבי. היה לה לא נעים מכל האנשים שמסביב, והיה לה לא נעים מעדי ואורן, והיא רצתה להרוג את יניב, שלקח אם-די מאחורי הגב שלה, כמו ילד בן 4 שעושה תרגיל לאמא שלו. הילד בן ה-43 הקיא שוב, והיא רצה לברמן ולקחה מלא מפיות וכוס מים, והתחילה לנקות, למרות שהיה ברור שמפיות לא יספיקו. היא נתנה ליניב את המים, וכשראתה את הפנים שלו הבינה שהם צריכים לצאת.
הם ישבו על ספסל ברחוב, מול האולם. היא קיוותה שתהיה אזעקה וכולם ירוצו החוצה. גם נגה ארז תרוץ החוצה. נגה ארז תראה אותה מחזיקה ליניב את הראש כשהוא מקיא, ותיתן לה כרטיס חינם להופעה הבאה שלה.
שעה וחצי אחר כך אורן ועדי יצאו מהבארבי ואמרו שהייתה הופעה מעולה. יניב ליטף לעדי את היד. הוא ניסה ללטף גם את היד של אורן. עדי אמרה להם שזה בסדר, ככה זה אם-די, אתה רק רוצה לגעת בכולם. יניב המשיך ללטף את היד של עדי, ושאל את אורן אם הוא יכול לגעת לעדי בציצי. אורן אמר שלא.
כשהגיעו הביתה היא ביקשה מעדי ואורן שישמרו עליו באוטו בזמן שהיא משחררת את הבייביסטר, בכל זאת, ילדה בת חמש עשרה, שלא ינסה ללטף לה את היד. כשהובילה פנימה את יניב גילתה שמבחינתו הלילה רק התחיל. הוא שם "חרבו דרבו" בספוטיפיי ורקד בסלון כאילו הוא בשטח כינוס של גבעתי. היא אמרה לו להחליש, הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה שאמיתי יתעורר ויראה את אבא שלו ככה. "הבעיה של אנשים היא שהם לא שמחים", יניב אמר, "אם כולם היו עושים אם-די לא היו עוד מלחמות".
היא הלכה לשירותים. ברגע שהתיישבה על האסלה ידעה שזו הייתה טעות: יניב הגביר את הווליום בסלון וצרח את המילים. היא עצרה את הפיפי באמצע, ורצה להחליש. יניב הספיק להוריד את הבגדים ועכשיו עמד ערום על השטיח. כל החודשים האלה שהיא שומרת על אמיתי שלא יראה חדשות, שלא ייחשף למשהו שלא תואם-גיל, ובסוף הוא יתעורר וימצא את אבא שלו ערום בסלון.
"בוא החוצה", היא אמרה ליניב. "נסתכל בכוכבים". הוא בא החוצה. היא נתנה לו ללטף לה את היד, ואז קשרה אותו עם המנעול של האופניים. "אבל זאת היומולדת שלי", הוא מחה, "אפילו שזו מלחמה, מותר לבנאדם לשמוח ביומולדת שלו". "אני פשוט מפחדת שתבהיל את אמיתי עם השמחה שלך". הוא צחק. "מי שלוקח אם-די עם כלבה, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פרעושים". היא קשרה לו את הפה עם הטייץ של הפילאטיס, ווידאה שהוא יכול לנשום דרך האף. הוא נראה כמו העצירים הפלסטינים בתמונות שהיא לא מסתכלת בהן.
"אני אבוא לשחרר אותך בבוקר", היא הבטיחה. "לפני שיגיע הממ"ד".
"אני אוהב אותך".
כי עוד נפשי דרור שואפת / נורית גרץ
הגיבורה של הסיפור הזה יודעת היטב מה צריך לעשות בימים אלה, וזה מה שהיא עושה: עטופה בדגל ישראל, מאחורי שלט גדול: "ושבו חטופים לגבולם", היא עומדת וצועקת: "את כולם!" "את כולם!" "עכשיו, תעצרו את העולם!" פעמון אזעקה מצלצל לה בתוך האוזניים, מנסה להשתיק אותה והיא מגבירה את קולה, מוסיפה עוד מילים: "כי עוד נפשי דרור שואפת/ לא מכרתיה לעגל פז", מוסיפה גם מנגינה, מרימה גבוה את השלט ופתאום הכול נעצר. אל תוך השירה ושלטי המחאה מסתננים זיכרונות אחרים שחוטפים אותה ומובילים אותה אל מקום שבו אין "דרור לנפש" אין "פת לדל", לא בית אבוד לשוב אליו וגם לא תקווה לארץ חדשה.
גופה מיטלטלת שם על חבל באוויר ומישהו, מין מדריך מלווה, מסביר: "הוא ניסה לברוח, זה מה שקורה פה". אנשים שחופים כמו שלדים מקיפים אותה, מבקשים פרוסת לחם, מחפשים רחמים. והיא לא יודעת מה להגיד להם, הרי עוד מעט יישארו פה רק ערימות של נעליים ואפר והיא לא מבינה מה היא עושה במקום הזה ואיך להשתחרר ממנו. "איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף כלה ומת, אנחנו לא נחזור". זה פרימו לוי שמדבר איתה בשפה שהיא לא מבינה. איך היא תוכל לשרוד במקום הזה שלא הייתה בו מעולם והיא גם לא נמצאת בו עכשיו? או שאולי היא כן נמצאת בו. איך היא יכולה לדעת כשהכול מתערבב אצלה בראש. מה שלא יהיה, איפה שלא יהיה, צריך לברוח מכאן ומהר, לחזור להפגנה, לצעוק "את כולם", לצעוק: "לגבולם" ועוד משפטים, מילים.
אבל היא לא יכולה להיות עכשיו בהפגנה כי היא בכל זאת תקועה במקום ההוא, מאחורי גדרות התיל. כדי לברוח משם צריך לשחד שומרים, למצוא פרצה, לחכות לחשיכה וקודם כל לבדוק אם זה עדיין מחנה ריכוז או שהיא נגררה כבר לתא נידונים למוות בספרו של קאמי, "הזר", כי אם זה קורה בתוך מחנה ריכוז אז היא בוודאי כבר לא חיה ואם זה בתוך ספרו של קאמי אז היא נמצאת שם יחד עם הגיבור ההוא, מרסו. אמנם היא לא יודעת את מה שהוא ידע - שאת הסורגים הללו אי-אפשר לפרוץ ואין ברירה אלא לוותר, אבל כמוהו היא מרגישה, גם בלי להבין, את המשב האפל שבא מהעתיד, מוחק בדרכו את הכול ומשאיר את ההווה בלבד. חוץ מזה - כלום.
וקשה להבין, מדוע דווקא המקומות האפלים הללו מטרידים אותה עכשיו, הולכים איתה מההפגנה הביתה ומלווים אותה אל הלילה ולא נותנים לה להירדם. וזה לא בדיוק הם, זאת השתיקה של הזיכרונות שמרעישה את האוזניים. מה היא בדיוק אומרת, השתיקה הזאת? אי-אפשר לשמוע, הרעש שלה מפריע, "מה את צורחת, מה את רוצה, עכשיו זה ההווה, זה לא הזמן לומר: 'חירות היא עבדות, בערות היא כוח', 'ליל הבדולח', 'הסכינים הארוכות'". ובכל זאת, הרי מה שהשתיקה אומרת ברור, היא פשוט מראה איך מה שיהיה עוד מעט הופך לעכשיו וכבר נהיה פעם וחג באוויר ונעלם. מה שצריך לעשות זה להוציא את ניצוץ התקווה מתוך המראות האלה, ממה שחלף, כדי שיהיה משהו אחר. והרי בשביל זה היא הצטרפה להפגנה.
הבעיה היא שעכשיו, אחרי שהייתה שם, כל מה שהיא רוצה זה רק דבר אחד: לשכוח. היא חייבת לפרוץ מהמקום ההוא אל החופש, וזה לא אפשרי כי עכשיו שני חיילים גוררים אותה החוצה. הם תמיד באים בשניים, מעניין למה, והיא מתווכחת איתם, מנסה להוכיח להם שזו טעות, "אני בכלל לא משם", היא אומרת להם, "אני לא מאלה שהלכו אני מאלה שחוקרים את הנושא. אתם יכולים לשאול, אני אפילו חברה של יהודה באואר, חוקר השואה הידוע, תשאלו, תראו".
זה לא עוזר, הם לא מוותרים, הם יישארו כאן לתמיד כי הם לא רק זיכרונות, הם גם עקבות של ימים שעוד יבואו, של כל מה שיבליח אחרי שכבר נשכח. והם יושבים בראש שלה יחד עם ניצוצות אחרים שמתפרקים שם. הילד המת ההוא שצעק מתוך החלום, "אבא, אתה לא רואה שאני נשרף"; האמא שאמרה, "לא, אל תכריח אותי לבחור!" ואחר כך אמרה, "קח את בתי הקטנה! קח את התינוקת שלי!" חלקי דברים, חלקי סיפור, כל מה שנמחק, כל מה שהיא לא זוכרת רודף אותה עכשיו. מקומות שלא הייתה בהם, אירועים שלא קרו לה, צריף, גדר, גופה תלויה, היא מנסה להשתחרר מהם, לחזור הביתה, לחזור להפגנה, אבל הדרך להווה כבר חסומה, כך שהיא נשארת מאחור, בהיסטוריה, ועכשיו גם נזרקת לגולג, למקום הכי גרוע שיכול להיות. למה דווקא לגולג? ככה, אין סיבה. היא יכולה כמובן לנסות לברוח מכאן, היא ברחה כבר מהרבה מקומות אבל זה לא פשוט, כי עכשיו לא הקירות סוגרים עליה, גם לא גדרות תיל חשמליות, עכשיו אלה מישורי קרח.
מכאן גם אם תברח החוצה, גם אם תצליח להתגבר על השומרים ועל הכלבים ועל כל הנשק שמסביב וגם אם תעבור את כל המחסומים שעוד מחכים בדרך, עדיין מישורי הקרח הללו יחסמו את דרכה ואל החופש היא לא תגיע לעולם. כך ששוב היא מקבלת את גזר הדין, ללא תקווה וללא עתיד, רק לעבור את היום הזה, לקבל את מנת המרק הדלוח היומי, לא לקבל מכות, להצליח להגיע ללילה חיה ולא גוועת ברעב. היא קראה את "ארכיפלג גולג" של סולז'ניצין, היא יודעת איך עושים את זה.
אבל למה כל הזמן מחנות ריכוז? למה דווקא גולגים?
כי הרי מכאן, על המוקד, בתוך הלהבות, במקום שהאש כבר חורכת את הבשר, הכול יתחיל מהתחלה. לאט-לאט, ככל שהזמן יעבור, השנים יתערבבו זו בזו, תאריכים שכל הזמן פורצים מהעבר, יחזרו על עצמם, מלחמת העולם, הראשונה, השנייה, השלישית, והיא, לאן היא תוכל לברוח? לא לבית ראשון, גם לא לשני, היא הרי יודעת איך זה נגמר. גם לא לספרד, לתור הזהב, גם שם זה לא הולך להיגמר טוב, הנה כבר הנוצרים כובשים את הארץ והאינקוויזיציה וריח של יהודים נשרפים עולה מהמוקד ומיד הפוגרומים ומי יודע מה יבוא אחר כך, איזה ייאוש, איפה לחפש מקום בטוח, בלי אש ובלי אסונות, מקום שאפשר לחיות בו חיי חופש, חיי דרור ולא יותר.
אולי בעתיד. אולי שם צריך לחיות, לא בזיכרונות, לא במקום של הגעגועים, גם לא ברגע הזה מתחת לעץ הלימון במקום שבו היא יושבת עכשיו. לא כאן, לא העץ הזה ולא הרגע הזה שכבר נעלם ואיננו. לחיות בעתיד, זה המקום הנכון. ושם, במקום שלא היה אף פעם ואולי גם לא יהיה, במקום שעדיין אפשר לחלום עליו ולדמיין אותו היא תמצא סוף-סוף את החופש האמיתי, את החירות.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
