לא מדובר באגדה או במשל, וגם לא באלגוריה, אבל בספר החדש של אסתר פלד, "תלוי באור" (כתר), שהוא יצירתה השלישית בפרוזה, נדמה שלכל מה שקורה יש משמעות נסתרת, שכל מה שקורה הוא גם מטאפורה למשהו אחר. למשל, כשהגיבור, צייר מוכשר בשם עילם, שעולם האמנות המקומי תולה בו תקוות, מסתכל על קירות הגלריה שבה תוצג התערוכה שלו, הוא חושב ששלושה ציורים: של שופט, של אישה מזדקנת ושל הר - לא יימכרו, כי "שלושתם חיוורים, צחיחים ונוקשים כאבנים, הם ירתיעו את האנושות שמחבבת כל כך סנטימנטים, בעיקר סבל ותשוקה וצבעים עזים". נדמה כי המחברת דוברת אלינו ממחשבותיו של הצייר, והיא זו שחקרה וכתבה על אודות הסבל האנושי ושהזכירה, בין היתר, בספר העיון הפופולרי שלה, "להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה", ש"כל דבר שנאחזים בו הופך לגורם סבל, כי הסבל הוא פועל יוצא של נקודת השקפה, של האופן שבו אנחנו מתייחסים לאירועים בחיינו".
ד"ר אסתר פלד, פסיכותרפיסטית בעשור השביעי לחייה, הפכה לסופרת מוכרת מאז זכתה בפרס ספיר לספרות לפני כשמונה שנים על קובץ הסיפורים "פתח גדול מלמטה", שבמרכזו אישה כבת 50 שמבררת לאחור את חייה לאור הקשרים הזוגיים הכושלים שחוותה. כתיבתה תויגה כפמיניסטית, כמייצגת רעיונות גדולים כמו חתירה לאהבה וההכרה בזוועה שכרוכה בה.
האם את משתמשת בספר החדש בעולם האמנות כדי לומר משהו ארספואטי על הכוח ההרסני והמחיה של כל ייצוג אמנותי?
"זה גדול עליי השאלה שלך", עונה לי פלד במבט רושף, אבל אני לא משתכנעת. "למי אכפת אם מישהו הוא פתלתל, ערמומי?" שואלת נאורה, המאהבת של הצייר בספר. "איש אינו מתעניין במניעיו של האחר, גם לא ברגשותיו; לא באמת". לצידה של נאורה אנסמבל של זוגות ומאהבים, כולם קשורים לעולם האמנות ולכולם נראה שיש כוח לחיות ולאהוב. רק נראה.
פלד התלבטה בשאלה "על מה הספר שלך?" כשהתבקשה בהוצאת הספרים לנסח תקציר. "לא הצלחתי לעשות את זה", היא מודה. "ואחרי זה גיליתי שיש לי תשובה. הספר שלי ברמה קונקרטית, בלי הפשטה, הוא על רישום קטן שהצייר שצייר אותו מכנה אותו רישום קטן. הוא תלוי באור, על קיר של גלריה. היה דין ודברים בשאלה אם הוא היה צריך להיות תלוי, והצייר התעקש לתלות אותו. הרישום הקטן הזה אכן משפיע על חייהם של אנשים רבים בסביבה. יש ברעיון הבסיסי של הספר הזה היבט מיסטי שאומר שרישום יכול להשפיע על חייהם של אנשים. חייהם ממש מתהפכים. אישה אחת מתה טרם זמנה, אישה אחת חוזרת לחיים, אישה שלישית שלא התאהבה שנים ארוכות מתאהבת. אחרת נפרדת מבעלה. זה משפיע גם על חייהם של הגברים שבסביבה. החיים משתנים בעקבות רישום קטן".
ואת אפשרות השינוי הזאת יש לקחת בחשבון?
"כן. ועכשיו הדרש. צריך לקחת בחשבון גם שרישום, השורש שלו הוא אותו שורש כמו של הביטוי 'רשימו' בקבלה היהודית. הוא מיסטי לא במקרה. כי 'רשימו' הוא ביטוי שמדבר על אור מסוים, שהוא אור אלוהי שקרו לו טרנספורמציות במהלך הצמצום. האופן שבו האור אינסוף מתכנס ומתלכד לתוך המציאות האמפירית שאנחנו מכירים ומטיל את אורו על כל הדברים שבעולם. אז לא במקרה הוא יכול לשנות או לעשות טרנספורמציות בחיים של אנשים. יש היבט רוחני בתוך הספר. אולי יש ספר אחד שלי שאין בו היבט כזה וזה 'פתח גדול מלמטה', שלדעתי הוא ספר לא מיסטי בשום דרך. אולי בגלל זה הוא זכה בספיר, בגלל שהוא מדבר בלשון בני אדם. איכשהו מטפיזיקה היא דבר מרתק בעיניי".
האם את בודהיסטית?
"לא. אני יהודייה".
בספר שלך את עוסקת, בין השאר, בשאלת הפרספקטיבה הסובייקטיבית לעומת האמת, אפילו האמת המוחלטת, שאותה מייצג הרישום הקטן. הרי שמו של הספר הוא "תלוי באור", ומכאן שזה נושא מרכזי בספר. ניתן לחשוב על הבחירה שלך להגיב בזמנו על המקרה של גליה עוז בהקשר לשאלת האמת.
"אכן, הכול תלוי באור, ועם זאת, נקודת מבט סובייקטיבית משקפת אמת. סבל הוא תמיד אמיתי. יש דיון נרחב בפסיכואנליזה על אמת ושקר, והוא מתחיל אצל פרויד באותה אמירה ידועה שתלונות של מטופלות על עוול שנעשה להן בתוך המשפחה, הן לעיתים מדומות. לדעתי זו עמדה נוחה ומתחמקת, עבור בני אדם בכלל ומטפלים בפרט. כך כתבתי בסופו של 'תלוי באור': 'מוטב כך, אחרת יעמדו כולם לדין באורה המקפיא של האמת, הגיהינום האמיתי של האדם'. גם כשיש ספק באשר לתלונה, הספק מבחינתי תמיד במקום שני. לפני הספק עומדת תמיד פתיחות מלאה. בגלל הנוחות שבפקפוק בחרתי לכתוב את מה שכתבתי אז. האמת על פי רוב אינה נוחה".
מה לימדה אותך החוויה הפומבית ההיא?
"נפגשנו כאן בגלל ספר שמטפל בשאלת היחסים של בני אדם עם האמת. בפרק הלפני-אחרון יש מפגש קבוצתי שבו האמת יוצאת לאור, שהוא פרק שאהוב עליי במיוחד. בפרק הזה האמן נתקל בתגובה הקבוצתית לאמת. בסוף הפרק הוא עוזב את המסיבה. יש לו עבודה, והוא חוזר לסטודיו שלו כדי לעשות אותה".
פרס ספיר רומם אותך, או שהיה עורבא פרח?
"זה היה מאוד מטלטל בשבילי. כשעמדתי שם על הבמה ואמרתי שלא הכנתי ספיץ' בגלל שלא העליתי על דעתי שזה מה שיהיה, זה היה נכון. הספר שקיבל את הפרס הוא ספר לא פשוט לעיכול עבור רבות. חשבתי שהוא לא יכול להתעכל בציבור בקלות, לכן לא הייתה לי ציפייה כזאת. אפילו חברותיי הנאמנות שקראו אותו טרם יציאתו לאור אמרו לי, 'זה ספר קשה'. הזהירו אותי שזה יהיה מסובך. ואני הייתי צריכה להתרגל לאיזה מיקום חדש בסדר הסימבולי, שזה היה לא קל, כאילו לקבל עליי את המסמן 'סופר'. זה לא דבר פשוט. אני זוכרת גם שאמרתי לנכד שלי שעדיף שלא אזכה, כי אז אוכל להמשיך לכתוב. זה נכון במידה מסוימת. כי בשביל לכתוב הייתי צריכה להיות אנונימית".
מה היחס שלך לעולם האמנות ולמה השתמשת דווקא בו בסיפור הזה?
פלד צוחקת. "השתמשתי בו כטריגר, הטריגר לכתיבה הוא משהו ביחסים של הסובייקט המורכב הזה, שזה אני, עם העולם. משהו שאני צריכה לפתור, שהוא כמובן לא יבוא על פתרונו המלא, אבל הוא הטריגר ליצירה. משהו שמרגיז אותי, משהו שמקומם אותי. תמיד כדאי, ובטח ובטח בעולם שכולו אמפתיה, לטפל בכעס שלך ולהפוך אותו למשהו שהוא קומוניקטיבי. זה מאמץ גדול וזה הרבה פעמים משהו שמתניע את הכתיבה שלי, למרבה המבוכה והצחוק והשעשוע. בגלל זה - זה כתוב על עולם האמנות".
רצית להיות אמנית פלסטית?
"כשהייתי קטנה, כלומר בת 20, העמדתי את עצמי כמועמדת להתקבל לבצלאל, הרבה לפני שחשבתי שאכתוב, ונדחיתי על ידי 15 המורים שישבו יחד איתי בחדר ובחנו את היצירות שלי, שזה היה מאוד לא בשל. זה פחות מעליב אותי היום משזה העליב אותי וזיעזע אותי אז. אבל איכשהו הנטייה שלי לכיוון של אמנות כפתרון קיומי הייתה קיימת מאז ומתמיד. והחיבה שלי לאמנות פלסטית גדולה ועצומה. אני מתה על זה ואני נורא מקנאה באנשים שעוסקים בזה. את יכולה לקרוא לספר הזה דיוקן של קנאה במידה מסוימת".
למה זנחת את הסיפור הקצר?
"לא זנחתי אותו כלל וכלל. הרבה יותר קשה להוציא אותו לאור. הדבר שהכי טבעי בשבילי זה סיפורים קצרים, אני בן אדם שעובד הרבה בכל מיני דברים, אז אני צריכה לכתוב מהשרוול בין לבין, אז הכי נוח לעשות סיפורים קצרים במקרה כזה, כי את כאילו סוגרת משהו מקסימום בשלושה ימים. אבל גם רציתי להתנסות בכתיבה של רומן, שהיא כמעט חוויה מיסטית גם כן. כי את נכנסת לראש של מישהו אחר ובסוף את נהיית מחויבת לראש שלו ולא של עצמך. בשביל לעשות את זה, את צריכה להיכנס לסוג של טראנס, זה כאילו לצאת מעצמך ולהיכנס אל מישהו אחר ולכתוב משם, מהלא-מודע שלא שלך, וזה היה טריפ, לא היה לי דבר כזה בחיים".
אנליזה למדינת ישראל
כמו רובנו, חייה נחלקים ללפני ואחרי הטבח והמלחמה. מה נשתנה? "הייתי שומרת על איזה קשר עם העולם, אבל אני לא יצור פוליטי בזהות. מאז 7 באוקטובר הפכתי, בעל כורחי או מרצוני, לאדם פוליטי, במובן זה שיותר מתמיד אני עסוקה בניסיון עיקש ורווי תסכול להבין מה הולך".
באמת קשה לך להבין מה הולך? למה?
"האירועים מאז היבחרה של הממשלה הנוכחית, ובפרט אחרי 7 באוקטובר, הם רבים ולא רק רבים אלא גם טקטוניים, מכוננים בטיבם, ומה שמכונה בלשון הכללית 'טראומטיים'. אני אמנם מסתייגת מן הביטוי הזה אף שהוא מתאר מציאות, מפני שיש מידה של התענגות על הביטוי הזה שאני מעדיפה להימנע ממנה. האירועים האלה תובעים חשיבה מכל בר דעת: ישראל במצב מסוכן משהייתה אי פעם, לא רק מותקפת על ידי מי שהניחה ש'הרדימה' אותו באמצעות משאבים כלכליים, שנמסרו במזוודות על ידי מתווך שעכשיו מתברר שיש לו מהלכים בלשכת ראש הממשלה, אלא גם מותקפת מנטלית על ידי העולם המערבי, שעד כה הניחו הישראלים שהם חלק ממנו, בזהות ובהזדהות.
4 צפייה בגלריה
"אני מסרבת להצטרף לטרנד הגועש של הזדהות פוליטית פרנואידית, גורפת". אסתר פלד
(צילום: יונתן בלום)
"אין ספק ששני האירועים המכוננים הללו - מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר והמתקפה המערבית על ישראל ועל יהודים בכלל כמחוללי רצח עם - הושפעו מקיומה של ממשלה זרה ומוזרה לעולם המערבי, שמושלת בישראל במועל יד ובגסות גוברת, כאילו אבד אצל השותפים שבה כל סייג וגבול, כל אחד בדרכו: החרדים העסוקים בהשתמטות ובריבוי תקציבים, 'אכול ושתה כי מחר נמות', השר לביטחון הפנים נוהג כמצביא שחייליו עומדים לרשותו ולא לרשות המדינה, ראש הממשלה שהיה עליו להודות באחריותו הכוללת למה שנקרא 'מחדל' והוא אסון גדול, שמנסה בכל כוחו להיכנס להיסטוריה לא רק כמי שחירב את ישראל אלא כמי שגם הושיע אותה ושירת הברבור שלו מטריפה את המדינה, וחבורת המתלהמים שסביבו, שהופכים את השינוי ביחסי רשות מחוקקת-שופטת לבלתי נסבל עבור חלק ניכר מן הישראלים. מושלים בכוחנות, אולי אף בנקמנות, ומעוררים זעם בציבור גדול, כיוון שלא די בכל זה, יש חטופים בעזה ואת זה אי-אפשר לשכוח".
אם היית עושה אנליזה למדינה, מה היה עולה ממנה? מה היינו מגלים?
"עשיתי. כתבתי הרצאה בשביל חבורת פסיכולוגים. אני מצירה צער רב על הפיצול הגדול, התופעה של 'עתה הייתי שני מחנות'. המון מעולם לא הצטיין בפעולה אינטליגנטית, אלא בפעילות רגשית מוגברת. הפעילות הרגשית האינטנסיבית מובנת לחלוטין על רקע האירועים, אך אינה מאפשרת חשיבה ושיקול דעת. הגענו למצב, שבו פיטורי ראש שב"כ שכשל בתפקידו, מעוררים פאניקה, והגענו לידי כך משום שמי שמפטר אותו איבד את אמונו של 70 אחוז מהציבור הישראלי. כלומר, פעולות שהדעת הייתה סובלת בקונטקסט אחר הופכות לבלתי נסבלות. ועם זאת, 'רק לא ביבי' הוא לא פתרון אלא רגש עז, והפתרון ששמו 'בנט' הוא נוגע ללב, כי הלב הישראלי רוצה אחדות, ואיזו פשרה בין שני איברי המדינה שנקרעו זה מעל זה, ה'יהודית' מעל ה'דמוקרטית'. נראה שכדי להחזיק בטלית הזאת היטב דרוש מנהיג בסדר גודל של ממציא המתכון הפרדוקסלי הזה, בן-גוריון, אבל אין מנהיג כזה, ובנט הוא, בסופו של יום, בן שנה במונחי ניסיון".
אז איך אפשר לטפל?
"יש מדינה, ויש אזרחים שאוהבים אותה, אוהבים אותה מאוד, ואף שנראה שהם שונאים זה את זה, מדובר לדעתי ב'שונאים - סיפור אהבה'. ואני סבורה שהחרדים מנהלים מלחמת מאסף שהם עצמם יודעים שהיא מלחמת מאסף, כי בשנה וחצי האלה כל ישראלי נתבע להבהיר לעצמו מדוע הוא כאן, מדוע הוא נשאר כאן, ומסתכן בגניבת דעת וחמאס מכאן ופלישה של נוח'בות משם. במובן זה אנשים עוברים שינוי זהותי, וגם החרדים עוברים שינוי כזה, ורבים מהם רוצים להתגייס אלא שאסור לומר זאת. אסור לומר כמעט דבר; לא רק לחרדים. אנשים בכלל חרדים מלומר בפומבי את דעותיהם, מחשש שמא ינודו על ידי מחנה זה או אחר. בכלל, התביעה מכל אדם בכל קונטקסט לבטא עמדה חד-משמעית באשר לשיוכו המחנאי, והלעג לעמדה מורכבת כאילו היא איזה סוג של התחמקות, כל אלה מעידים על מצב מחשבתי ירוד, על מארש ימין-שמאל פשטני, רדוף ורודף".
את מתנערת משיוך פוליטי?
"אני מחפשת דרך להמשיך לחשוב מחוץ לתביעה הזאת, מסרבת להצטרף לטרנד הגועש של הזדהות פוליטית פרנואידית, גורפת, יפהפייה בעוצמתה ומתעתעת. אני מחפשת אנשים - ישראלים - חושבים, קצת פחות מרגישים, קצת פחות מזועזעים ונרעשים, שיסכימו לפחות פיצול, לפחות שנאה, לפחות דרמה ויותר שיקול דעת, כי יש הרבה עבודה".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.25
