המילים האלה / "הקץ לנשק" היה רומן אוטוביוגרפי שכתב הסופר ארנסט המינגוויי ב-1929 על חוויותיו כחייל אמריקאי שלחם בעמק סוצ'ה האיטלקי במלחמת העולם הראשונה. שימו לב אגב לשם שלו, "הקץ לנשק", כלומר סופן של המלחמות. הקץ להן. בכל מקרה, הרומן הזה הוכתר כרומן הטוב ביותר שנכתב על אודות המלחמה, ובקצרה, זה סיפור על נהג אמבולנס שנשלח לחזית ומנהל רומן עם אחות אנגלייה, תוך כדי המלחמה הנוראית.
אני קראתי את "הקץ לנשק" כשהייתי נער, ונזכרתי בו השבוע בגלל הספר הישראלי ששמו "אם אתם קוראים את המילים האלה" מאת שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן, שאיגדו את המכתבים האחרונים של 49 מנופלי המלחמה האחרונה. הספר הזה הוא פרויקט נפלא שמשרטט נפש של דור חדש שלחם פה. אולי בדומה ל"גוילי אש" שיצא אחרי מלחמת השחרור ו"שיח לוחמים" אחרי ששת הימים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
זה ספר על חיילים גיבורים מתים, אבל הוא בעיקר שופע חיים ומעיד על מי שלחמו למעננו וכולל משפטים שצורבים בך כמו "כשהכל יסתיים אתה תהיה גאה בי מאוד", שכתב עדן פרוביזור ז"ל לאביו. או יואב מלייב ז"ל שכתב "במקרה ש... 20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו", ואילו אלון סקאג'יו ז"ל, שסיכם לפני שנפל במהלך קרב במחנה הפליטים בג'נין "לא מתחבר לכל המילים הגבוהות שמפרסמים על כל חייל שמת".
למרות שמו הארוך, "אם אתם קוראים את המילים האלה" נפל עליי כרעם ביום בהיר בימים מטורפים שנדמה שעקבותינו אבדו לנו. ולא נותר לי אלא לחשוב מה היו כותבים חבריי ההרוגים לפני שיצאו לקרבות מלחמת כיפור או לבנון. "אני לעולם לא פחדתי מהמוות", כתב יוסף גיטרץ ז"ל, "אני תמיד התפלאתי מהחשיבות שאנשים מיייחסים לו". יוסף מתל-אביב נפל בדרום רצועת עזה ב-2023.
סבנו עושה סדר / אני נזכר שאבא תמיד בכה בסדר פסח לזכר החיילים הנופלים במלחמות כי היה יהודי ישראלי אמוציונלי וחסרותם קרעה את ליבו. ואילו אני ואחותי דווקא אהבנו את המשפחתיות הקטנה וההתכנסות אצל סבא בקריית-ים ג', ברחוב גולומב המאובק שבעיירה. כי סבנו היה לובש לבן, ושם מין כובע לבן קטן על ראשו, ועושה סדר כהלכתו. לא כמו היום, שממהרים כמו 1.5 בפלאפון להגיד את החלק הראשון עד לארוחה, שאחריה כבר נשמעים קיטורים בסגנון "הילדים צריכים לישון" ולמי יש חשק לחד גדיא, הרי אמרנו את זה כבר בשנה הקודמת וזה לא הועיל.
יציאת חטופינו לחירות / מעבר לנוסטלגיה לאור מה שרואים כאן, דרוש לנו סדר דחוף במדינתנו האהובה וגם בא לנו שדברים יסתדרו מאליהם. אז הם לא, כי הדברים זועקים שנסדר אותם. ממש כמו במורשת סבא, שעצר את קריאת ההגדה לרגע והסביר לנו כילדים שהסדר נועד לעשות סדר כפשוטו. כלומר ליישר שורות ולהרחיב את המחשבה והתודעה מחדש.
אז איפה נעשה את הסדר השנה? שאלתי את בתי האחראית. כי במשפחות מסוימות, כמונו, הסדר מעורר את הוויכוח הישן של משפחות גרושות, אצלנו או אצלם.
"אצלנו", אמרה. והוסיפה: "אבוק, בימים אלה דרושה לנו דחוף יציאת חטופינו מעזה, משבי לחירות, אחרת הסדר לא יהיה באמת בסדר".
פס כאב / במהלך השנים בפסח דפקתי ביצים קשות עם מלח בקצב מטורף. שיחקתי אגוזים עם חבריי בשכונה בגיל שש. הערצתי את שחקני הקולנוע של אז, פול ניומן וג'ינה לולובריג'ידה האיטלקית, כי הייתי תמים וצבעתי את העולם בצבע אחד.
אבל למרות שמיליון וחצי ישראלים יטוסו לחופשות בימים אלה, ערב סדר פסח, משוך פס כאב גדול על חיינו. אפשר לסיים לימודים באיזו פקולטה, אבל מה העתיד? לאן המדינה הזאת הולכת, יותר נכון דוהרת? "וואלה, אולי רצוי לעשות לה פסיכואנליזה", אמר לי פסיכואנליטיקן אחד. אני למשל חטפתי אחרי ההופעה במנורה לפני שבועיים צרור עקיצות ענקיות והתגרדתי כל השבוע עד שבאה חברתי, ד"ר מיכל, ונתנה איזה כדור נגד אלרגיה.
"אולי זה בגלל המצב?" תהה מישהו על הגירוד המגרד.
לילד בשמו / מי קורא לילד שלו ב-2025 שרוליק? זה כמו שלוימל'ה שקרא לי סבא. אבל בינינו, את יודעת בכלל מי היה שרוליק האמיתי?
"אין לי צל של מושג".
שרוליק היה דמות בציורים של דוש.
"מי זה דוש?"
אוי באמת. תכף תשאלי אותי מי זה פול ניומן וג'ינה לולובריג'ידה.
"אני מכירה את ניב סולטן, שחקנית נפלאה מהסדרה 'טהרן', לא שמות שחקני קולנוע שדהו מזמן".
טוב. מקבל. Times are changing, אמר בוב דילן. אבל עדיין אם חוזרים לדוש, הוא היה קריקטוריסט נפלא שהמציא וצייר את הילד שחבש את כובע הטמבל שכולנו חבשנו אז כשיצאנו לטיולים. קראו לו שרוליק, סמל הישראליות התמימה.
ואיך הוא היה מצייר אותו היום? שאלה.
ממממ, הימהמתי ורכבתי לנהר הירקון שלא פחות יפה מהדנובה, תלוי את מי שואלים.
הדייג / אני זוכר שהדייג אברם מנהר הירקון היה מטיל רשת גדולה פנימה לנהר ומחכה כמה שעות. כשהרימו הוא וחבריו את הרשת הכבדה מהמים, היה מביט בדגים המפרפרים ומתלונן קבוע: "נכון שהמון דגים באו לנו היום ברשת, אבל לא מעט מהם חזרו לשחות במים בגלל שלא תפרנו היטב את הרשת". ודווקא הייתי מבסוט מזה שהדגים ניצלו.
וכשהיינו באים לבית סבא וסבתא בקריות והתבאסתי שאין לנו דודים ובני דודים כמו אצל שאר המשפחות, אמא הסבירה שחלקם נספו בשואה ולחלקם לא הייתה בכלל אפשרות להיוולד.
באותם ימים של פסח איש לא עמד במקום וכולם זזו. סבתא רוחל'ה ואמא השקיעו בהגעלת הסירים ובבישולים ואילו אני ואחותי זזנו בחצרות. אני תלשתי עלי בצל ירוקים מהגינה ולעסתי לאט, ומאז יש לי את הפטיש הזה ללעוס בצלצלים שעה שאני מתעצבן (בזמן האחרון אכלתי עשרות בצלצלים).
ניצלנו / יש המון אי-דיוקים בזיכרונות. אבל מה שאני זוכר זה שסבא, שלאורו אני חי, לא פסל איש וכיבד אנשים ואמר: "זה שניצלנו ויצאנו ממצרים לא אומר שניצלנו לתמיד. כי צריך להינצל שוב ושוב".
הייתי בן שמונה כשהצצתי וראיתי שסבא הוא זה שבעצם לגם מכוסו של מי שכונה אליהו הנביא התשבי הגלעדי בתפילת "שפוך חמתך על חמאס והחות'ים והאיראנים".
ואז באו השאלות שלי: האם לגם מהכוס כי לא האמין שאליהו יבוא? והאם חומוס אליהו הוא על שמו של הנביא?
יש המון אי–דיוקים בזיכרונות. אבל מה שאני זוכר זה שסבא, לא פסל איש וכיבד אנשים ואמר: "זה שניצלנו ויצאנו ממצרים לא אומר שניצלנו לתמיד. כי צריך להינצל שוב ושוב"
עשיתי חיים משוגעים / ערב החג אני אוחז בספר המכתבים האחרונים וקורא שהחייל עומרי שורץ ז"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה כלוחם בסיירת צנחנים כתב שני מכתבי פרידה. הראשון תוך כדי לחימה בקיבוץ כיסופים, וכשיצא מזה בשלום כתב שוב "תמשיכו לצחוק וליהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים".
אז הספר הזה הוא לזכרו ולזכר חבריו המופלאים. אבל בעיקר מורשת וחובה לכל ישראלי שחש שבטקסטים שכתבו החיילים טמון "ידע עתיק", כמו שכתבה המשוררת מיה טבת דיין, שמשתתפת בספר יחד עם אביתר בנאי, הרב תמיר גרנות, שאיבד את בנו במלחמה, ועוד רבים וטובים. "אדם צעיר בוחר מילים אחרונות", סיכמה בעצב הסופרת צרויה שלו שקראה את המילים האלה.
אם יהיה לכם כוח, מציע לכם לקרוא ת'ספר בפסח אחרי ההגדה. או אולי אחר כך, בחופשה, בטיולים. כי זה ספר מופלא על הנפלאים בבחורינו שיחד עם כל שאר חיילינו, הם מי ש"הצילנו מידם" של כל חורשי רעתנו, ככתוב בהגדה.
