1. לפני שבוע התקשר אליי הבמאי של "טאבו" ואמר שבעונה הזו הוא חוסך לי את הצורך לבוא להשלמות סאונד בסוף הצילומים: הוא יעשה את זה עם AI. הוא סרק את הקול שלי וחסך לי חצי יום עבודה מטרחנת ונוקדנית. זו הייתה שיחה כאילו קטנה. העולם לא השתנה, רק נהיה קצת נוח יותר. אבל בתוכי הרגשתי שדבר גדול קרה, שהנה זה מתחיל.
פרופ' יובל נח הררי טוען שמה שהפך את האדם לאדם זו היכולת לספר סיפורים. לא סתם לתקשר בקטנה – את זה גם קופים ודולפינים עושים – אלא לייצר מיתוסים משותפים שמאפשרים שיתוף פעולה המוני: דתות, מדינות, כסף, חוקים. כל מיני סיפורים שסיפרנו לעצמנו והאמנו בהם. הבינה המלאכותית עושה קפיצה דומה. במשך עשרות שנים מחשבים היו כלים חכמים, אבל אילמים מבחינה נרטיבית: הם חישבו, חיפשו, עיבדו, אבל לא סיפרו. זה נגמר. מודלי השפה, כמו ChatGPT, שינו את זה. המכונה התחילה לדבר, לא רק לפלוט מידע אלא ממש לייצר רעיונות. כרגע זה עוד לא בול, לכן המהפכה לא מובנת מספיק לאנשים, אבל זה עניין של שנה-שנתיים עד שנבין כמה פסיכי זה שיש ישות לא-אנושית שנכנסת לטריטוריה השמורה ביותר של המין האנושי: היכולת לעצב את המציאות דרך מילים. לא מדובר בקפיצת מדרגה טכנולוגית, אלא באירוע אבולוציוני ממש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. אבל יש אבל. כי הסיפורים שלנו הם לא רק מבנה לשוני. הם נשענים על רגש. אנחנו לא רק מספרים את הסיפור שלנו, אנחנו חיים אותו. אנחנו נעלבים ממנו, מתרגשים ממנו, נלחמים עליו. הבינה המלאכותית יודעת לנסח רעיונות, לזהות דפוסים, לייצר נרטיבים, אבל היא לא מרגישה כלום. היא לא כואבת את האובדן, לא מתלהבת מהניצחון ולא מתגעגעת. היא יכולה לכתוב שיר אהבה מושלם בלי לדעת מה זה לאהוב. היא נשמעת אנושית, אבל היא איננה אדם.
אבל גם על זה יש אבל, כי לא בטוח שזה לרעתה. זה לא בהכרח הופך אותה לאדם מינוס. אולי להפך, לאדם פלוס. אדם עם המון יכולות שיש לנו מינוס כל מיני קפריזות, חרדות ומשקעים שמעכבים אותנו במעלה הדרך.
מצד רביעי, איזה מין עולם זה היה אם לא היינו מרגישים שום דבר?
3. אנחנו מרגישים. לטוב ולרע.
ובתקופה הזו, הרגש לא מפסיק לעבוד. הנה, פסח שמסתיים לו כעת. גאונה ככל שתהיה הבינה המלאכותית, חג היא לא יודעת לחגוג. בטח לא חג מורכב כל כך כמו זה שדרס אותנו כעת. וזה היה חג כל כך מורכב.
בחג הזה חשבנו על הנופלים.
פגשתי רבים מהמשפחות שלהם מאז 7 באוקטובר. ראיתי הורים מוכי צער. אחים כואבים. חברים שבורי לב. האם הם יכלו לשמוח בחג הזה? כמה כואב הגעגוע? השמות והפנים היפות חולפים בראשי. אני נזכר בחלק מההספדים הכאובים ובמכתבים אחרונים שהשאירו בנדיבותם הנופלים לפני שיצאו לקרב. אנחנו לא שוכחים את הנופלים האלה לרגע. הם איתנו. בשוכבנו ובקומנו.
בחג הזה חשבנו גם על הפצועים בשיקום.
בחג חשבתי גם על חדרים עצובים בבית החולים: אתה נכנס ורואה בחור צעיר משותק בכל גופו. הנה בחור צעיר שהלך בריא לקרב ויבלה את שארית חייו בלי לזוז. הוא שילם את המחיר הזה כדי לשמור עליי
אני נזכר בבחורים צעירים שפגשתי, לא בחדרים שבהם צחקנו וידענו שבתוך כמה שבועות הם חוזרים לחיים, אלא בחדרים שבהם הייתה שתיקה. אתה נכנס ורואה בחור צעיר משותק בכל גופו, אתה רואה פגוע ראש שלא מדבר, לידו אמו או אשתו, שמבט עיניהן על אהוב נפשן אינו דומה לשום מבט שראית בחייך. יש דוק של עצב בחדר. אמת כואבת שאינך רשאי שלא להיישיר אליה את מבטך: הנה בחור צעיר שהלך בריא לקרב ויבלה את שארית חייו בלי לזוז. הוא שילם את המחיר הזה כדי לשמור עליי.
אנחנו מבינים את גודל המשא? את האחריות שיש לנו להצדיק את ההקרבה הזו איכשהו בכך שנהיה טובים יותר וראויים יותר?
4. בחג הזה חשבנו גם על פצועי הנפש.
לוחמים ששבו משדה הקרב אבל הם עדיין שם. כל רעש מקפיץ אותם. הם קצרים יותר. הם היו שם, בשורה אחת עם חבריהם הטובים שנפלו לידם. הם לא מבינים מדוע הם עוד פה, מרגישים שהכל אקראי, הכל רנדומלי מדי. לא מצליחים לגשר בין מה שחוו בקרב לבין החיים שמצפים שהם ישובו אליהם כאילו לא אירע דבר. הם מרגישים לבד. בערב החג הזה אנחנו חושבים גם, להבדיל, על אלה שלא יצאו לסדר. שלא היו בחג בבית. הם בעזה, או בגבול לבנון, או בסיורים בקו התפר. גם בסדר הקודם לא היו עם המשפחה. אבל הם שם, נחושים לשמור עלינו. לעשות את תפקידם. כמה גיבורים יש פה. אילו אנשים. שמוליק, בן דודי בן ה-48, נמצא בסבב רביעי. בערב החג, בשעת לילה מאוחרת הוא וחבריו למחלקה הלכו יחד עם הסמח"ט לגבעה הכי גבוהה באזור שבו פעלו, ותלו בה את הדגל הגדול ביותר שיכלו להשיג. הם רצו שכל מי שעושה את החג בנחל עוז יסתכל אל עזה ויראה שם דגל ישראל מתנופף ברוח.
1 צפייה בגלריה
אלון אהל. אין יום שאיני חושב עליו מנגן באצבעותיו על גופו במנהרה, משל היה מנגן על פסנתר
(צילום: מהאלבום הפרטי)
5. וכנראה מעל הכל בחג הזה, גם בחג הזה, חשבנו על אחינו החטופים שיושבים מתחת לאדמה, תחת עינויים והשפלות.
חשבנו על איתן, על גלי וזיווי ועמרי ונמרוד, והאחים קוניו ואבינתן ומקסים ומתן, אנחנו חושבים על גיא ואביתר שכבר ראו טקס שחרור בעיניהם, ועל שגב ואיתן ובר ועידן ואלקנה ורום, ואלון אֹהל שאין יום שאיני חושב עליו שוכב על האדמה בעומק האדמה ומנגן עם אצבעותיו על גופו משל היה מנגן על פסנתר.
לפי ההלכה אסור להתאבל בחודש ניסן. אסור להיות עצובים. אבל ישראלים רבים מרגישים שעד שלא יחזרו הבנים, שום חג לא יהיה שמח באמת. ועד שזה יקרה ננסה לקחת את הכאב והצער ולנתב אותם לטוב. נעשה השתדלות אמיתית להיות אנשים טובים יותר.
עם טוב יותר.
ועוד יבואו ימים טובים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
