1. ערב פסח, זמן להגות בענייני החג כדי לנסות להרחיב את נפשנו הדאובה ולהרוותה במים חיים. אז בואו נתחיל מכך שמן המפורסמות, שמשה רבנו לא מופיע בהגדה של פסח. בנוסח ההגדה של הרמב"ם הוא לא מוזכר כלל, בנוסח שלנו הוא מופיע פעם אחת, על הדרך כזה, כשרבי יוסי הגלילי מסביר על המכות ומביא פסוק שבסופו משה מוזכר, אבל גם כעבדו של ה' ("ויאמינו בה’ ובמשה עבדו"). אבל בגדול, משה מחוק מההגדה.
סיפור יציאת מצרים מגולל בספר שמות, אבל בהגדה של פסח לקחו פסוקים מספר דברים, כי שם משה לא מוזכר. ממש השקיעו כדי שלא יהיה נוכח. ולמה זה קרה? למה להעלים את משה? בין היתר, כדי שלא נייחס את האירועים לפרסונה. למנהיג. שנבין שמשה אמנם נכח כמנוע חשוב בסיפור יציאת מצרים, אבל הוא אינו המחולל של הסיפור. יש אומרים שלכן גם לא נודע מקום קבורתו, כדי שלא יהפוך למשהו שיוצא מגדרו. זה קצת כמו ההיגיון שיש בלקצוב קדנציות לנשיא בארה״ב. למה לקצוב כהונה? גם כדי שלא יעלה לנשיא עצמו, אבל גם כדי שלא יצמח אתוס מוגזם. הכל במידה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2 צפייה בגלריה
(משיית משה מהנילוס, בציור מהמאה ה־ 17 . אמונה שמתוך המשבר הזה ייצא משהו חדש | צילום: Fine Art Images/Heritage Images/Getty Images)
2. כמה מילים על בת פרעה, נסיכה מצרית שבחרה לגדל תינוק שאף אחד אחר לא גידל. לפי המדרש, בת פרעה, המכונה גם בשמה העברי בִּתְיָה, שלחה את "אמתה" והיד שלה ארכה, כך שתוכל למשות את התינוק משה מהמים. וחשבתי קצת, למה בעצם צריך את הסיפור הזה שהיד שלה מתארכת? הרי זה סיפור מופלא גם בלי העניין הבדיוני הזה. בת מלך שמביאה תינוק ללא זהות ומגדלת אותו. מה היה דחוף למדרש להאריך את היד? לא בדקתי פרשנויות לגבי זה, אבל יש לי מחשבה משלי: המדרש רצה להדגיש שיש פה שת"פ: יש פה גם מפגש מדהים בין תינוק, שנמצא במצב הכי בודד שיש, לבין אחת הנשים היותר חזקות במצרים. יש פה בהחלט התנהגות מוסרית של בת פרעה שגילתה חמלה, אבל יש כאן גם נס. גם לה' יש חלק באירוע. זה אינו אירוע עצמוני.
אז זה לא היה מקרה. כשהייתי ילד שמעתי מישהו אומר שהמילה "מקרה" מורכבת מהאותיות של "רק מה'". אז המדרש דאג שלא נשכח את זה: המקרה של בת פרעה ומשה הוא מה'.
2 צפייה בגלריה
משיית משה מהנילוס, בציור מהמאה ה־17
(איור: Fine Art Images/Heritage Images/GettyImages)
בת פרעה לא רק עשתה מעשה נאצל, היא גם מרדה בגזירה שהטיל אביה. היא הבינה שזה תינוק עברי וגידלה אותו, את הפעוט שיגדל וימרוד באביה. עכשיו תראו, זה שמדובר בסיפור מושלם כבר הבינו גם בתעשיית הסרטים, זה לא חדש; אבל הנה נקודה אחת בכל זאת שאני לוקח מהסיפור הזה, מעבר לכל מה שיש בו (ויש בו): לפעמים, כדי שיצמח מנהיג הוא צריך לגדול בבית של מלך. כן, פרעה אינו דוגמה טובה לכלום, אנחנו נזכור אותו כצורר נורא, אבל הסיפור של בת פרעה ומשה מכריח אותנו להבין שהיה צורך שמשה יהלך בגדולות, יראה את הקוקפיט מקרוב, יבין שזה אפשרי.
3. על הרקע הזה מעניין עוד יותר שהיה חשוב להכריז על משה כמי שהוא "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
לא סתם עניו. הכי עניו. למישהו חשוב להסביר שמשה לא התבלבל. ואם הוא לא התבלבל, בואו לא נתבלבל גם אנחנו. זה לא מקרי שמשה היה סוג של אנטי-גיבור: איפה בהיסטוריה היה עוד מנהיג מגמגם? (היה, האמת: אלברט פרדריק ארתור ג’ורג’, שהפך למלך אנגליה אחרי שאחיו הבכור אדוארד העדיף להתחתן עם גרושה אמריקאית, ואז סיפורו גם זכה בארבעה אוסקרים על "נאום המלך").
יש מדרש ממש מוזר בעיניי על משה, שלפיו הוא התעשר מאוד מהלוחות הראשונים, שנופצו: "אמר רבי חמא בר' חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, פסולתן שלך יהא".
העניין הוא בערך כזה: בסיפור המקראי מבקשים ממשה לעשות לוחות שניים מהראשונים ולא לעשות אותם מחומר חדש, ואיכשהו המסקנה של המדרש היא שהאבנים היקרות מאוד מהלוחות הראשונים נשארו אצל משה והוא היה עשיר ביותר בגללן.
יש משהו יפה בעושר הזה שנפל בחלקו, בפעם השנייה בחייו (אני מניח שלגדול בבית פרעה זה גם לא רע במיוחד), בעיקר בגלל איך שהוא נוצר: מתוך המשבר. כשם שמהרגע שנשלח לבדו בתיבה צמח המפגש שלו עם בת פרעה, כך שבירת הלוחות עצמה, שהייתה רגע טרגי ורע, הפכה אותו לאיש עשיר.
בליל הסדר אנחנו אומרים הלל ויש שם משפט שאני אוהב: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". זה תמיד מרגש אותי לחשוב על כך שהאבן עצמה שמאסו הבונים, אותה אבן שפועלי הבניין רצו לזרוק בייאוש, הפכה בסופו של דבר לראש פינה, להתחלה של משהו אחר.
חג החירות? עד שאלון לא ינגן שוב על פסנתר, עד שגלי וזיווי לא יחבקו שוב את משפחתם, עד שמתן המתוק לא יזכה שוב לראות אור יום - לא יהיה פה חג שמח באמת
4. את האמת צריך לומר: יש רע. זו לא תקופה להתכחש לרע הזה. אבל אולי אפשר בכל זאת לנסות לחפש איזה טוב שיכול לצמוח כאן. חבל שהיינו צריכים טרגדיה נוראה כל כך בשביל להבין זאת, אבל אולי בכל זאת הבנו כמה דברים. שאסור להתמכר לסכסוכים פנימיים. שאסור לתת למפלצות טרור לגדול. צריך להכות בהן מיד. בלבנון, בסוריה ומי יודע, אולי גם באיראן.
ובכל זאת, גילוי נאות: יש את הדיבור הזה על כך שבלי השואה לא הייתה קמה מדינת ישראל. אני אף פעם לא התחברתי לזה. נניח שזה נכון; ועדיין, למה לא יכולנו להקים מדינה גם בלי לחטוף חזק כל כך לפני? למה לא יכולנו להתאחד כבר ב-6 באוקטובר, והיינו צריכים לעשות זאת רק ב-8 באוקטובר, עם חרב על הצוואר?
5. ליל הסדר. חג החירות. ועל זה נאמר: בואו.
אף אחד מאיתנו לא באמת מסוגל להיות שם, בחוויה הזו של החירות, כשיש לנו ילדים שמוחזקים בכלובים בלב האדמה. עד שאלון לא ינגן שוב על פסנתר, עד שגלי וזיווי לא יחבקו שוב את משפחתם, עד שמתן המתוק לא יזכה שוב לראות אור יום, לא יהיה פה חג שמח באמת. מה כן יכול להיות פה? אולי אמונה שמתוך המשבר הזה ייצא משהו חדש, תצמח מנהיגות אחרת, שיש לה רוח טובה ויש בה את מידת הענווה.
בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
