"הוא תהה מדוע איננו לומדים את העיקר על אודות חיי אדם. לא משום שהסיפור הסתיים, אלא משום שאזל מלאי המילים שאפשר להשתמש בהן. אכן, כמובן: רבות אפשר לעולל במילים. מאום אי-אפשר למנוע בעזרתן". שורות אלו החותמות את ספרה של רדקה דנמרקובה "כסף מהיטלר", שרואה עתה אור בהוצאת אפרסמון בתרגום פאר פרידמן, משרטטות יפה את המתח הבסיסי ברומן כמו גם בריאיון שערכתי איתה - מתח שבין התשוקה לומר דבר מה ובין הידיעה הצלולה והכואבת כי לשפה אין בעצם כוח למנוע דבר, וכל שביכולתה לעשות הוא לתאר את אשר כבר אירע.
דנמרקובה תתארח בחודש הבא בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים, וזהו ספרה הראשון המתורגם לעברית. הספר פותח אשנב הצצה מרתק לעולמה של הסופרת הצ'כית המוערכת ועטורת הפרסים, שתורגמה לשפות רבות (23 אם להיות מדויקים).
רדקה דנמרקובה היא מרואיינת אידיאלית: היא מהירה בתשובותיה, מעורבת מאוד בדיון, אמוציונלית וסוערת ואינה חוששת להביע עמדות מורכבות ולא פופולריות. היא מתבוננת על העולם בפיכחון רב אך גם עם הרבה חמלה והומור ואינה חוששת לבקר גם את מחנה זכויות האדם שעימו היא נמנית. ואם לסכם את הדברים בלשונה שלה, "אני לא אדם קל שמבקש לעשות הנחות לסביבתו".
בפתח הריאיון אני מציין בפניה, שאף שלרשות לקוראי העברית עומד, במקור ובתרגום, מבחר עצום של ספרים העוסקים בשואה, במוראותיה, ובאופן שבו היא משפיעה על הדור הראשון, השני והשלישי, ובזיקה המורכבת שלה לזהות היהודית והישראלית, הרי שבספרה יש משהו אחר, המזכיר במעט את כתיבתו האוטוביוגרפית של פרימו לוי. הגיבורה שלה, גיטה לאושמנובה, היא אמנם יהודייה, אבל ליהדותה אין כל משקל בעלילה. הבית שבו גדלה היה בית מתבולל לחלוטין, האסון שפקד אותה ואת משפחה לא גורם לה להתעניין במוצאה והיא מתוארת לכל אורך הרומן כמי שנאבקת מול אכזריותה של החברה הסובבת אותה, כאשר לזהותה היהודית אין כמעט משמעות מעבר להכרה שזו הסיבה שבגינה היא ומשפחתה נשלחו למחנה הריכוז.
באופן לא מפתיע דנמרקובה שמחה מאוד על ההשוואה לפרימו לוי ומוסיפה, שמעבר לפרימו לוי היא הושפעה מסופרי שואה אוניברסליסטים אחרים כפאול צלאן וז'אן אמרי. "העניין שלי בשואה הוא אנושי כללי", היא מבהירה, "הגיבורה שלי אינה רואה את עצמה כיהודייה כי אם כאדם. היא מתעקשת על זהותה האוניברסלית. האסון שלה הוא שאיש אינו מוכן להכיר בזהות הזו, בוודאי לא במלחמה וגם לא אחריה. מנהיגים פופוליסטים ואלימים תמיד יחלקו את העם לכמה שיותר קבוצות וישסו את הקבוצות השונות אלו באלו. זה מה שקרה במהלך המלחמה וזה מה שקרה בצ'כיה לאחריה. גיטה עברה כמה וכמה 'שואות' - אחת מידי הגרמנים, אחת מידי בני הכפר שבו היא גדלה ועוד אחת בשל היותה אישה".
מה עניין אותך בכתיבת הרומן?
"מה שמעניין אותי הוא סיטואציות חברתיות ופוליטיות, שבהן הרסן מותר ובני אדם חושפים את הצדדים הקשים והאלימים ביותר שלהם. אלו הן סיטואציות שבהן המעטפת של 'ההתנהגות הראויה' מוסרת ומתגלה איזה אני פנימי אלים ומסוכן ביותר. כמו בימי השואה ובימים הרעים שבאו לאחריה. העידן שבו אנו חיים הוא עידן מסוכן ביותר. יש כאן הרבה תעמולה, תעשייה שלמה של דיסאינפורמציה. אלו הם כולם ביטויים לטמטום ולטיפשות של העולם ההולכים וכובשים להם מקום. אני שואלת את עצמי כל הזמן, באילו זמנים דבר שכזה יכול להתרחש? ואני חוששת שהימים שבהם אנו מצויים הם ימים מועדים לפורענות בגלל היכולת הטכנולוגית להפיץ מידע שקרי במהירות. הלאומנות הגואה בישראל ובעולם כולו מחזירה את כולם - הונגרים, רומנים, ישראלים, אמריקאים - למערכות פרימיטיביות ומסוכנות של זהויות, שמנהיגים פופוליסטים עושים בהם שימוש. מנהיגים כיום אינם זקוקים לצבאות גדולים, הם זקוקים רק לרשתות חברתיות שבעזרתן הם מתסיסים אוכלוסיות שלמות".
"בני ארצי האשימו קבוצות שלמות, ללא כל הצדקה"
"כסף מהיטלר" הוא מעין רומן שיבה מאוחרת של נערה צעירה שגורשה יחד עם משפחתה, מביתם הגדול והיפה, במרכזו של כפר צ'כי קטן ועם תום המלחמה ושחרורה ממחנה ההשמדה היא מבקשת להגיע חזרה לביתה. בהתאם למסורת הספרותית של השיבה המאוחרת הרי שגם כאן, כבר מראשית הרומן, ברור ששיבה זו אינה אפשרית או כלשונה של גיטה, גיבורת הרומן, "אני שבה הביתה בתחושה שגויה שזה עודנו ביתי". אף שהרומן מתייחס בפירוט לזוועות שעברו עליה בשואה עצמה, רובו מרוכז בשיבה, שאינה אפשרית, הביתה. גיטה, שנלקחה למחנות הריכוז וההשמדה בשל יהדותה, נתפסת על ידי בני כפרה כ"גרמנייה", כלא פחות מנאצית, וככזו יש לגרש אותה "חזרה" לגרמניה, יחד עם מיליוני צ'כים אחרים דוברי גרמנית. "אולי לדבר עם העלמה אאוף דויטש בשביל שתבין?" כך אומר לה בלעג אחד מבני הכפר שהשתלטו על ביתה ורכושה, "ומה עוד לעשות בשבילך, אולי איזה הייל היטלר?"
הגירוש ההמוני מיד לאחר המלחמה, מצ'כיה לגרמניה, של מיליוני אנשים, נשים וילדים, הוא לדבריה של דנמרקובה "טאבו" שהחברה הצ'כית מסרבת להתמודד איתו. משום כך היא חשה צורך דחוף להנכיח אותו ולתת לו מקום. "העיר שלי, פראג, גאה מאוד בפרנץ קפקא, ואני תמיד חושבת שלו הוא היה חי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה מגורש למחנות ריכוז והשמדה. ואם הוא היה שורד אותם וחוזר לפראג, אנחנו הצ'כים היינו מגרשים אותו כפי שגירשנו רבים, בתוכם לא מעט יהודים, אחרי המלחמה מתחומנו, בטענה שהם היו בעצם גרמנים או תומכי גרמנים, בשעה שהם היו למעשה הקורבנות עצמם".
זה היה רק עניין זהותי?
"בני ארצי האשימו קבוצות שלמות, ללא כל הצדקה, בתמיכה או בהזדהות עם הגרמנים. משפחות יהודיות רבות, ששרדו את התופת וחזרו הביתה אחרי המלחמה גורשו באלימות חזרה לגרמניה בטענה שהם תומכי גרמנים. כפי שלמדתי מארכיונים, המאבק הזה, שהיה לכאורה מאבק אידיאולוגי, היה למעשה כמו מאבקים רבים אחרים - מאבק על כסף ורכוש. במהלך המלחמה השלטונות איפשרו לתושבים להשתלט על רכוש יהודי נטוש, ולאחר המלחמה היה רצון לשמור ולהגן על המהלכים הללו. הדרך הקלה והפשוטה ביותר הייתה להציג את הקורבנות כמשתפי פעולה עם הנאצים, ובכך להכשיר את גירושם ואת ההשתלטות על רכושם".
משפת גופה, כמו גם מהשטף ומהלהט שבהם היא מדברת על הנושא, ניכר שהנושא כואב לה מאוד והיא רואה ברומן הזה הזדמנות לתיקון, ולו קל, של עוול היסטורי מתמשך. "איש אינו מדבר על כך!" היא שבה ומדגישה, "החובה מוטלת עליי".
תחנות רבות עוברות על גיטה, והרומן מלווה אותה מנעוריה טרם השואה ועד לפטירתה. החוט המקשר בין כל תחנות חייה הוא המשאלה לתקן את שאי-אפשר לתקן. כמו "מיכאל קולהאס" של היינריך פון קלייסט, גיטה מבקשת שרכושה יושב אליה. הידיעה כי את הנעשה אין להשיב ואת גלגלה הכאוב של ההיסטוריה לא ניתן לסובב לאחור, מעוררת אצל גיטה שלל תחושות, בחלקן זועמות ואלימות מאוד. כך, באחד הדיונים חסרי התוחלת, בהיותה כבר אישה מבוגרת, עם אנשי מועצת הכפר על השבת רכושה, היא חדלה להקשיב לדוברים ובורחת למעין פנטזיה אלימה ומפורטת על מה שברצונה לעשות לראש הכפר הטיפש ומדושן העונג המסרב כמובן לבקשתה: "לחתוך לו - לכרות לו - את השפה העליונה בסכין גילוח, בסכין גילוח חלוד. ואז את השפה התחתונה. שתי תולעים דקיקות, ורודות, מקומטות, לעשות מהן קציצות".
דנמרקובה מדגישה את חיוניותן של המשאלות האלימות כמשאב נפשי עבור הגיבורה שלה: "דבר אינו שחור-לבן. הגיבורה שלי, שהיא כמובן קורבן, הופכת כתוצאה מנסיבות חייה לדמות מורכבת שיחסיה עם סביבתה, בראש ובראשונה המשפחה שלה, הם יחסים מאוד טעונים. המלחמה מחוללת אצל הקורבנות שינויים רבים. הגיבורה מבקשת צדק. היא מבקשת שיכירו באסון שקרה לה ויתנצלו בפניה. הטרגדיה שלה אינה נעוצה באי-השבת הרכוש שהיה שייך לה ולמשפחתה, כי אם בראש ובראשונה בחוסר היכולת של קהילת המוצא שלה, הקהילה שבה היא גדלה, להתנצל על אשר אירע לה. משמבוקשה לא ניתן לה, היא יוצאת למסע נקם המתאפיין בלא מעט פנטזיות אלימות של היפוך היחסים בין הקורבן למקרבן. עבור גיטה, הפנטזיות האלימות חיוניות להישרדותה".
האמנות צריכה לחרוג מהתקינות הפוליטית?
"אני מתעבת את התקינות הפוליטית ורואה בה אויבת האמנות ואויבת האמת. באמנות אנחנו צריכים חירות לדבר על הכול, בצורה הכנה ביותר, ולא לתת לתכתיבים פוליטיים מכל סוג שהוא להשפיע על היצירה. צריך להבין שהקורבנות אינם נמצאים בצד אחד, והטראומה משותפת לכל מי שנפגע מהמלחמה בשני צדדיה. כך ברומן, האישה שמשפחתה השתלטה על ביתה של גיטה היא גם קורבן של הסיטואציה הנוראית הזו, ויש צורך לתאר אותה ככזו. עלינו לראות את המציאות בכל מורכבותה, אז וכיום, אנשים יכולים להיות בה בעת קורבנות ותוקפים".
בסוף הריאיון ולאחר שהשיחה הארוכה בינינו גלשה למרחבים רבים ומגוונים - חלקם אישיים ומשפחתיים, שבהם דנמרקובה שואלת מתוך עניין של אמת על החיים בישראל בעידן של מלחמה מתמשכת והקצנה פוליטית - אני שואל אותה כיצד הביקור הקרוב שלה בארץ מתקבל בקרב חבריה, רבים מהם דמויות בולטות בתנועות לזכויות אדם. היא נאנחת ועונה, שזה לא קל ויש עליה ביקורת לא קטנה. עם זאת, היא מוסיפה, דווקא הביקורת, על גון הקול הברור שלה, היא זו המניעה אותה לבקר כעת, לראשונה בחייה בישראל, ולשהות בה שלושה שבועות.
"העניין שלי", היא אומרת, "הוא תמיד במורכבות של סיטואציות פוליטיות ובניסיון להבין לעומק מתחים בין קבוצות הנשענים על יסודות דתיים ותרבותיים עמוקים... אני רוצה לראות את הדברים מקרוב, להרגיש את הדופק של הסיטואציה עצמה. אין לי שום צורך או עניין באנשים היושבים לבטח בבתיהם, באירופה ובארה"ב, מנותקים ממה שקורה ורואים את ההתרחשויות במבט שטחי מאוד. אני רוצה להיות היכן שהדרמה מתרחשת ולשמוע עדויות עליה מכלי ראשון. אני סקרנית מאוד לקראת הביקור שלי בישראל".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.25
