1. אני מבקש להיכנס לגוב האריות ולנסות לתווך לאלה שבעד המשך הלחימה בעזה מה עובר על אחיהם שמבקשים ומעדיפים עסקת חטופים מיידית. נדמה לי שמתקיים שיח של חירשים בנושא, כמה לא מפתיע. קודם כל נאמר שגם במחלוקת הזו, כמו ברבות מהמחלוקות שלכאורה מפרידות בינינו, הפערים בין הצדדים קטנים ממה שעולה באווירה המקוטבת ובעידוד הרשתות החברתיות. אין בישראל שני קצוות, כאלה שבעד להשאיר חטופים בעזה וכאלה שבעד חיסול חמאס. יש הסכמה גורפת שצריך להחזיר את החטופים ולהעיף את חמאס. על המהות אין מחלוקת. המחלוקת היא על הדרך לעשות זאת, אולי על סדר הדברים וההיררכיה בין המטרות.
ודוק: זו מחלוקת חריפה, אבל לא עמוקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. למה לא לעשות עסקת חטופים מיידית וכוללת של כולם תמורת סיום המלחמה, זה ברור: ראשית, לא באמת בטוח שיש עם מי. הטענה שלפיה חמאס יסכים להחזיר את כולם תמורת הפסקת הלחימה ואז נחזור להילחם אכן יוצאת מהנחה שמדובר במטומטמים, מה שהם כבר הוכיחו שהם לא. אולי זה אפשרי, אני אישית לא יודע, אבל זו בטח לא שאלה מופרכת לשאול על הרעיון הזה: למה בעצם שחמאס יחזיר מרצונו את הדבר היחיד שמגן עליו?
ויש עוד דבר: אחרי 7 באוקטובר נשבענו שלעולם לא עוד. מעל 400 חיילים נהרגו בתמרון בעזה. הם עשו זאת גם כדי להביא את החטופים, אבל גם כדי להשמיד את חמאס. אם נעצור בטרם יושמד, האם המחיר היה לשווא? וכן, יש שאלות טובות גם על זה, כלומר, האם השמדת חמאס זה יעד אפשרי בכלל, מדוע לא ייצרנו חלופה שלטונית, האם ראש הממשלה מחליט לפי האינטרס הלאומי בלבד או שהוא שוקל גם שיקולים פוליטיים. אלו שאלות לגיטימיות לגמרי, אבל לשם ההגינות צריך לומר: גם אם אתם לא מאמינים לביבי שהוא שוקל רק שיקולים לאומיים (לצערי הוא הרוויח את החשדנות הזו ביושר),יש עוד אנשים ולוחמים שחושבים שלעצור עכשיו יבטיח את 7 באוקטובר הבא. לפי הסקרים הם במיעוט, אבל עדיין, דעתם לגיטימית. בעיניי ראוי להתווכח איתם ולא לפקפק ביושרם.
1 צפייה בגלריה
שגיא דקל חן מתאחד אחרי השחרור עם אשתו אביטל. כשיש עוד חטופים, הפצע עדיין פתוח
(צילום: דובר צה"ל)
3. אחרי שאמרנו את זה, אנסה להסביר איזו נקודה עמוקה בנפש הלאומית שבעיניי, חלק מחברי הממשלה ותומכיה לא מבינים עד הסוף. כי בדיון הזה על החזרת החטופים יש עוד ממד, שבלי להכיר בו אי-אפשר יהיה לנהל שיח אמיתי: ממד הפצע הפתוח.
שמעו סיפור די ידוע, למדתי עליו לראשונה כשקראתי לפני שנים ספר שהיה לנו בבית, "האיש שחשב שאשתו היא כובע", ספר שמאוד הסעיר את נפשי משום מה. אז ככה: פיניאס גייג’ היה פועל מסילות אמריקאי במאה ה-19, ויש לו תמונה מוזרה וידועה עם מוט ברזל. כל מי שלומד נוירופסיכולוגיה מכיר אותה בערך ביום השני ללימודים שלו: זה מוט ברזל באורך מטר שפילח לו את הגולגולת בתאונת עבודה, ואשכרה יצא מהצד השני של הראש. מה שהיה מוזר זה שפיניאס שרד את התאונה הפיזית, יש אפילו תיאור משעשע ומוזר על איך עמד עם חור בגולגולת וסיפר לאנשים מה קרה לו ברחוב כשחיכה לרופא. אבל כחלוף הזמן, אנשים שהכירו אותו הבינו שהוא הפך לאדם אחר: הוא חי, מדבר, הולך ומתפקד – אלא שהנפש והאישיות אחרות. זה לא היה אותו אדם.
הדרישה להשיב את החטופים היא בעצם התחינה: אנחנו רוצים לחזור לעצמנו. לסיים את האבל על השכול והאימה, ולהתחיל מחדש. כל עוד הם שם, אין לנו אפשרות לעשות זאת
4. ישראלים רבים מרגישים כך מאז 7 באוקטובר, וחשוב לי לציין, לנסות להסביר ולהזכיר ולהדגיש את זה, כי בעיניי יש בממשלה מי שלא מבינים זאת עד הסוף ולא מתנהגים בהתאם: יש ישראלים רבים שבאופן אותנטי ועמוק קמים בבוקר, אבל לא באמת. כמו שאמר דוד אבידן, הוא קם בבוקר אבל בוקר בו לא קם. הם הולכים לעבודה, הם גם מבלים, אבל משהו בפנים השתנה. קמל. משהו שהיה להם לא חזר להתקיים. הם מסתובבים עם מוט שקוף בלב. המוט של 7 באוקטובר. הוא עדיין תקוע שם. הוא שינה אותם. וכשהם מדברים על הצורך להביא את החטופים, הם בעצם משמיעים את התחינה הזו: אנחנו רוצים לחזור לעצמנו. לסיים את האבל על השכול והאימה. להתחיל מחדש. כל עוד החטופים שם, הפצע פתוח ואין לנו אפשרות לעשות זאת.
5. ישראל חסרה נושאים שילכדו אותה. הצורך להילחם בחמאס אחרי 7 באוקטובר היה כזה. גם הרצון להחזיר חטופים אמור היה להיות קונצנזוס. אלא שבגלל קטסטרופה ציבורית ומשבר מנהיגותי הצלחנו לסכסך בין שתי המטרות הקדושות האלה ולייצר בינינו כאוס נוראי. זו לא גזירה משמיים, באמת שלא. עם ישראל רוצה את החטופים בבית. בכל מאודו הוא רוצה זאת. עם ישראל גם רוצה להשמיד את חמאס. אני מאמין בכל לב כי את המחלוקות הטקטיות על אופן ביצוע שתי המשימות האלה אנחנו מסוגלים לנהל בכבוד. באמת.
שבת שלום.
