קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
אני מחייג את המספר ומקווה שרעשי הבנייה מהתמ"א הסמוך לא יפריעו מדי לשיחה. וולבק עונה מיד ופותח בהתנצלות על רעשי השיפוצים שיש כרגע בבניין שלו בפריז. ובכל זאת, איכשהו, העבודות נאלמות דום לשעה ואנחנו מצליחים לנהל שיחה שקטה בלי הפרעות. לרגעים, נדמה לי, כמעט שקטה מדי: בדיבור וולבק פחות עולץ ונשכני מאשר בפרוזה ובמאמרים שלו, מהורהר, מהסס, לא מרבה באמירות נחרצות. ואולי משהו התרכך בסופר, שבשנה הבאה ימלאו לו 70 (לפחות לפי אחת הגרסאות, שכן בכוונה טיפח עמימות סביב גילו)? גם ברומן האחרון שלו, "לחסל", יש לפעמים תחושה כזו, ועוד אחזור לכך בהמשך.
6 צפייה בגלריה
"הרוע אינו סטייה, אלא חייתיות קדמונית". מישל וולבק אחרי זכייתו בגונקור | צילום: רויטרס
הראיון מתקיים לרגל הגעתו הצפויה של וולבק לישראל כדי לקבל את פרס ירושלים היוקרתי כחלק מפורום הספר הבינלאומי. האירוע יתקיים במשכנות שאננים לצד פסטיבל הסופרים והסופרות הבינלאומי בתמיכת קרן ירושלים, שבו הוא מתארח. בנוסף ישתתף באירועים שונים במוזיאון תל-אביב ובחנות הספרים רידינג. אכן, עם כל הכבוד לפרס הנובל של אנני ארנו, אין כמעט מי שיחלוק על כך שוולבק הוא הסופר הצרפתי החשוב ביותר של דורנו, ובפער משמעותי מכל האחרים. אין ספק שבעולם שמחוץ לצרפת הוא המוּכָּר (והמוֹכֵר) ביותר, וישראל היא אחת המדינות שבהן הוא מצליח ונקרא במיוחד. כבר בתחילת אפריל אזלו הכרטיסים לערב בפסטיבל, שבו ישוחח איתו מבקר הספרות אריק גלסנר. שלא כרוב הסופרות והסופרים הצרפתים, יצירתו של וולבק זמינה לקהל הישראלי בעברית כמעט בשלמותה. שרון ועמית רוטברד, בעלי הוצאת בבל, גילו אותו עוד בראשית דרכו, לפני ההצלחה הפנומנלית של 'החלקיקים האלמנטריים' ב-1998, ומאז ראו אור בהוצאתם כמעט כל ספרי הפרוזה והמסות שלו, וגם מבחר משירתו.
גם מעבר להצלחה המסחרית, נדמה שלישראלים יש יחס מיוחד לוולבק, והיחס הזה הוא הדדי. בתצלום אחד, מהימים שאחרי 7 באוקטובר, נראה קובץ המסות המוקדם שלו "להישאר בחיים" מונח כמעט ללא פגע על שולחן מפוחם בבית שרוף בקיבוץ בארי. וולבק, שקיבל את התצלום מקורא ישראלי, ענה לו: "תחושתי הראשונה הייתה לראות בכותרת ספרי אירוניה אפלה, אבל אפשר לראות בתצלום הזה גם מסר של תקווה". בביקורו מתכנן וולבק לבקר גם בבארי.
אתה מגיע בקרוב לישראל. ביקרת כאן כבר פעמיים לפני יותר מעשור, אבל ישראל של אחרי 7 באוקטובר היא מדינה שונה. עם אילו רגשות אתה מגיע? למה אתה מצפה?
"האמת היא שאני מצפה למשהו די מסוים... אני לא יכול לומר שהבנתי על מה חלק גדול מהישראלים באים בטענות לממשלה שלהם. אני לא אומר שהם טועים או צודקים, רק שאני לא יודע".
וולבק לא שש לדבר על ישראל, וממהר להסיט את הדיון לצרפת ולדברים שאמר חודשיים אחרי הטבח בראיון לתמר שבק, בעיתון זה: "אמרתי אז שאני המום מהתגובה בצרפת. זה מפלצתי. מפלצתי שבמקום להפגין סולידריות וחמלה, יש התרבות של המעשים האנטישמיים. זה בלתי נתפס. אני זוכר שבראיון ההוא אמרתי משהו בסגנון, אם הייתי סופר אמיץ הייתי הולך ומדבר עם הצעירים השמאלנים האנטישמים. אני לא סופר אמיץ, ושנה אחר כך עדיין לא עשיתי זאת. זה משהו שאני באמת לא מבין, ושממש מפחיד אותי, בצרפת".
וזה עדיין כך?
"כן, הסטטיסטיקות מראות שזה בכלל לא נחלש. ובכלל, זה לא רק בצרפת. באמת יש פה משהו שאני לא מצליח לתפוס".
ולדעתך זו אנטישמיות, או אנטי-ישראליות?
"יש אנשים שיכולים לעשות את ההבחנה, אבל לא הרבה. רוב הזמן זו כן אנטישמיות... האנשים לא ממש מבינים את המצב, ומהר מאוד זה מוביל לאנטישמיות חד וחלק".
"צר לי לומר ששיניתי את דעתי על טראמפ. מסיבה אחת ויחידה, והיא [ההתקפה על] הקפיטול. את הדבר הזה לא קיבלתי. זה משהו שאני לא מצליח לבלוע. אבל חוץ מזה, אני חייב להודות שעם המדיניות המסחרית שלו אני מסכים. המסחר הגלובלי הוא מערכת לא בריאה, זה משהו שלא יכול אלא להיגמר רע"
נוצר בצרפת מצב מוזר שבו האנטישמים המסורתיים, אם אפשר לומר כך, החליפו צד והם התומכים הגדולים של ישראל.
"זה לא לגמרי נכון. אנשים לא מספיק מבינים שהחזית הלאומית (המפלגה שייסד לה-פן האב) לא מושתתת על געגועים לווישי, אלא על געגועים לאלג'יריה הצרפתית. מי שאינם צרפתים אינם מעריכים מספיק את המשמעות שהייתה לאלג'יריה עבור צרפת. מיליון איש הוחזרו בברוטליות לצרפת. גורשו מאלג'יריה. הרבה מאוד אנשים. ומלכתחילה החזית הלאומית הייתה הרבה יותר אנטי-מוסלמית, אנטי-ערבית, מאשר אנטישמית. כך שזה לא עד כדי כך מפתיע. הדברים לא מאוד השתנו".
אם כבר אלג'יריה, מה דעתך על עניין בּוּאַלֶם סנסל (סופר אלג'יראי שנמנה עם החשובים בסופרים כותבי הצרפתית כיום, ובשל ביקורתו על המשטר נכלא בשנה שעברה)? איך זה שצרפת לא מצליחה להביא לשחרורו?
"זו פחדנות. חוסר נחישות".
יש בצרפת איזו טראומה ביחס לאלג'יריה, שמונעת ממנה לפעול?
"אין שום טראומה בצרפת. אולי הממשלה בטראומה, אבל אני בכלל לא".
התכוונתי לאשמה.
"אני לא מרגיש שום אשמה. אני לא מכיר אף אחד שמרגיש כך".
אולי הממסד הפוליטי?
"בהחלט יכול להיות, אבל זה לא תירוץ. אני לא יכול... נאמר שאני מסרב לגמרי להבין את זה. אני חושב שזה נשען על הנחה שגויה. אולי מי שבשלטון חושבים שלערבים בצרפת יש רגשות מאוד עזים לגבי פלסטין, למשל, וזה לגמרי לא נכון. לא אכפת להם כהוא-זה. כמו שכבר אמרתי [אחרי 7 באוקטובר], בהפגנות הפרו-פלסטיניות לא היו למעשה ערבים, אלא רק אנשי שמאל צרפתים לבנים. כל העניין הוא שטויות. רוב המוסלמים ממוצא צפון-אפריקאי בצרפת לא מתכוונים לצאת על זה למאבק. אין 'רחוב ערבי' בצרפת. זה לא קיים".
הפוליטיקה הצרפתית העכשווית והמשבר שבו היא נתונה נוכחים מאוד ברומנים האחרונים של וולבק, החל ב"כניעה" מ-2015, שם תואר תסריט של השתלטות האיסלאם על צרפת תוך ניצול חולשתה וריקנותה של המערכת הפוליטית הקיימת. וולבק מזוהה בצרפת עם הימין, אבל נדמה שיותר בגלל סלידתו מצביעות השמאל ותיעובו כלפי ז'אן-לוק מלנשון מאשר מתוך אהדה למרין לה-פן. קשה להגדיר אותו פוליטית לפי החלוקות המקובלות, והעדפתי לשאול אותו אם הוא יכול לחשוב על רגע בהיסטוריה הצרפתית שמקביל לרגע הנוכחי.
"אולי אני לא מספיק בקיא בהיסטוריה, אבל מה שבטוח הוא שזה רגע שכמוהו לא ראיתי. זה מה שנקרא במחשבים 'באג'. יש באג בחוקה. היום הפוליטיקה בצרפת בלתי-אפשרית כי לאף אחד אין רוב. וטיפשי ככל שזה יישמע, זה משהו שאיש לא חשב שיקרה. כולם חשבו שלנצח יהיו שני מחנות, שהימין והשמאל יהיו בשלטון לסירוגין, אבל פשוט לא חזו את המקרה של שלושה מחנות. וזה לא עובד. הממשלה לא יכולה לעשות כלום. אז זה לא מזכיר לי שום דבר שהכרתי אי פעם. יש היסטוריונים שמדברים על הרפובליקה הרביעית, אבל אני עוד לא נולדתי אז. זה מאוד, מאוד מוזר. בשלב מסוים נשארנו חצי שנה בלי ממשלה, זה דבר חסר תקדים".
ומה אתה חושב על האיסור שהוטל על מרין לה-פן להתמודד בבחירות הקרובות לנשיאות, בגלל שהורשעה במעילה?
"אותו הדבר. זה חסר תקדים. כששמעתי את החדשות האלה לקח לי הרבה זמן להאמין שהן נכונות. מעולם לא קרה בצרפת שנאסר על המועמד המוביל להתמודד. אין מה לומר, זה מעורר תדהמה".
נדבר קצת על דונלד טראמפ. בזמן כהונתו הראשונה פירסמת מאמרים משבחים עליו, גם אם הסתייגת מגסות הרוח שלו. אחד המוטיבים המרכזיים בכתיבה שלך הוא ביקורת על הגלובליזציה, בעיקר ברומנים הראשונים שנכתבו כשהייתה בשיאה, בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אתה חושב שעם צעדים כמו המכסים החדשים של טראמפ אנחנו עדים עכשיו לשקיעת הגלובליזציה, או שזה רק שלב חולף?
"אני בהחלט יכול לומר שאני מייחל לזה. בנושא הזה יש לי דעות מאוד ברורות. לגבי טראמפ, צר לי לומר ששיניתי את דעתי עליו. מסיבה אחת ויחידה, והיא [ההתקפה על] הקפיטול. את הדבר הזה לא קיבלתי. זה משהו שאני לא מצליח לבלוע. אבל חוץ מזה, אני חייב להודות שעם המדיניות המסחרית שלו אני מסכים. ישנה הדוגמה המפורסמת של מילטון פרידמן על העיפרון, על הפלא שבייצור האובייקט הזה, עיפרון. העץ מגיע מקנדה, הגרפיט מסין וכולי, וביחד נוצר עיפרון. לדעתי זה נתעב. עדיף ייצור מקומי, זה ברור. זה דבר בריא. המסחר הגלובלי הוא מערכת לא בריאה, זה משהו שלא יכול אלא להיגמר רע".
באמת היה נדמה לי שהתענגת במיוחד על כתיבת הסצנה של הטבעת נושאות המכולות, ב"לחסל".
וולבק צוחק. "כן. בהחלט".
'לחסל' הוא הרומן האחרון של וולבק, לעת-עתה. גיבורו הוא פּוֹל רֶזוֹן, פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, שבמקביל להתפרקות נישואיו ולשבץ המוחי שעובר אביו מוצא את עצמו מעורב במערכת הבחירות לנשיאות של שנת 2027 ובניסיון לפענח מזימת טרור בינלאומית. אלא שאי שם במהלך הספר, העלילה הטרוריסטית והעלילה הפוליטית מתפוגגות להן בלי סוף ברור, לטובת התמקדות בסיפורו האישי של פול, נישואיו שקמים בדרך נס מן האפר והתמודדותו עם מחלת הסרטן.
האם ההתפוגגות הזאת משקפת חילופי נושא מהותיים בכתיבה שלך, מהכללי אל הפרטי, מהחברתי אל האינטימי?
"אענה תשובה טכנית. ידעתי שזה יעצבן אנשים, הסיפורים הלא-גמורים האלה. רציתי לעשות את זה כי אמרתי לעצמי שככה זה בחיים. בחיים יש סיפורים לא סגורים, שאין להם סיום ברור. דברים שלא מובהרים עד הסוף. זה מעצבן כשמשהו לא מובהר עד הסוף. כשסופר עושה כזה דבר זה מעצבן. ובכל זאת רציתי לעשות את זה. באמת זנחתי את הסיפור הפוליטי והטרוריסטי כדי להראות, די בברוטליות, שהסיפור הרגשי הוא הכי חשוב. החיים והמוות נכנסים באופן ישיר וגוברים על כל השאר. אז כן, בכוונה עשיתי כך ולא הבאתי את הכל לכלל סיום".
הרומן הזה שונה מהאחרים שלך. הוא פחות פרובוקטיבי ויותר אינטימי, משפחתי, אפילו מאוד נוגע ללב. אתה חושב שמשהו השתנה בך כסופר, שיש כאן שלב אחר בכתיבה שלך?
"אני לא יודע... היו הרבה זוועות אלימות בספרים שלי, ורציתי לתאר מוות רגיל. רוב האנשים מתים כך, נהיים חולים, המחלה מחמירה, והם מתים. המוות הרגיל".
באופן לא שגרתי הדמויות בספר הזה כמעט כולן חיוביות. חוץ מסינדי, העיתונאית המרשעת.
"כן, העיתונאית... חששתי שהגזמתי איתה, שהיא יותר מדי קריקטורית, אבל אז כמה עיתונאים אמרו לי: אנחנו יודעים על מי אתה מדבר".
דמות העיתונאית כמו נוצרה כדי להצדיק את המוניטין של וולבק כמיזוגן, אבל גם הדמות שמתוארת בצורה הכי אוהדת בספר היא אישה, ססיל, אחותו של הגיבור, שמחזיקה את כל המשפחה על כתפיה בחוכמה, תושייה ואמפתיה. "ססיל היא מעניינת", אומר וולבק. "זה לא היה מתוכנן. לפעמים קורה שדמות מצליחה, והיא תופסת מקום יותר גדול מהצפוי".
ססיל, נוסף על היותה נשואה לגבר מן המעמד הבינוני-נמוך בצפון העני של צרפת, מצביעת מרין לה-פן ובשלנית בחסד, היא גם קתולית אדוקה. נדמה שלמרות חילוניותו, וולבק מתגעגע באופן כלשהו לדת הנוצרית, או לפחות למקום שמילאה פעם בחברה הצרפתית. פול, גיבור 'לחסל', שגם הוא אינו אדם מאמין, נכנס במקרה לכנסייה הקטנה והריקה שליד ביתו, ובהמשך חוזר אליה שוב ושוב, כאל מקום מפלט של שקט, אי מימים עברו שקפא בין הבניינים החדשים, המנוכרים והמתקתקים של שכונת בֶּרסי בפריז.
"כן", מזדהה וולבק, "זה עובד תמיד. החיים מעייפים, וכשנכנסים לכנסייה יוצאים מהזמן. אבל שם עשיתי קצת אידיאליזציה. התיאור של הכנסייה הקטנה הוא מדויק, חוץ מהבדל אחד קטן אבל מכריע: במציאות היא סגורה בשעות היום. רשויות הכנסייה החליטו לסגור בגלל שאין מספיק כמרים. הנצרות בצרפת מאוד בשפל".
זה משהו שמשתנה? שיכול להשתנות?
"שאלה טובה. אני לא יודע. אני לא כל כך מכיר את הצעירים... עכשיו זה אולי משתנה, יש הרבה מאמינים מוסלמים, אז אולי האמונה הדתית קצת חוזרת לעניינים... התשוקה לא נעלמה. התשוקה לאל לא נעלמה. אבל קשה לה יותר ויותר לבוא לידי ביטוי. אספר קצת על החיים שלי. כשהייתי ילד הלכתי לשיעורי הקטכיזם בכנסייה. זה קצת מוזר כי גידלו אותי אתיאיסטים, אבל זה היה הדבר היחיד שהיה לעשות בכפר. היו כל מיני פעילויות של הכנסייה, כמו מגביות התרמה של אוכל להודו. כי בזמנו הודו הייתה מאוד ענייה, היום זה מאוד השתנה, היום הם כמעט כמו הסינים. אבל כבר אז הכנסייה התנהגה קצת כמו עמותת סיוע. ואילו אני התעניינתי בשאלות מטפיזיות. אולי הייתי יותר אינטליגנטי מהממוצע, אז היו לי שאלות מטפיזיות. השאלות הקלאסיות, למה יש רוע, למה אלוהים מאפשר את הרוע וכולי. ולא באמת קיבלתי תשובה. אז הכנסייה הקתולית, לפחות בצרפת... מי שרוצים דברים אחרים, מי שרוצים בכל זאת מטפיזיקה מסוג כלשהו, לא מוצאים שם מענה".
מקום מפלט נוסף שחוזר על עצמו בספרי וולבק, חוץ מכנסיות שכונתיות, הוא בית המשפחה הישן בכפר. גם ב"לחסל" יש בית כזה, שממוקם בחבל הכרמים בּוז'וּלֶה וממלא תפקיד מרכזי בעלילה. וולבק עצמו קנה לאחרונה בית כפר באזור נורמנדי, ומחלק את זמנו בינו לבין הסטודיו שלו בפריז. כמוהו עשו פריזאים רבים בתקופת הקורונה, שניצלו את האפשרויות החדשות לעבודה מרחוק דרך האינטרנט. אבל וולבק, כיאה למעמדו כנביא של תקופתנו, הוא שחזה את התופעה כבר עשור קודם לכן, בסיום הרומן 'המפה והטריטוריה' מ-2010. גיבור הרומן, הצייר ז'ד מרטן, מגיח אחרי שנים של התבודדות מביתו השוכן בכפר נידח, ומגלה לתדהמתו שהכפר כבר אינו נידח כלל, אלא התמלא כמו כל כפרי צרפת בעירוניים-לשעבר שעובדים מרחוק ממחשביהם. את הספר הזה, שזיכה אותו בשעתו בפרס גונקור, ולטעמי הוא אכן הטוב שבספריו, עיבד לאחרונה וולבק יחד עם לואי פּאיאר לרומן גרפי — סוגה שבצרפת תופסת מקום מרכזי בנוף הספרותי וזוכה לפופולריות עצומה. העיבוד רואה אור ממש בימים אלה גם בעברית, כרגיל בהוצאת בבל.
איך עלה הרעיון להפוך את "המפה והטריטוריה" לרומן גרפי? ואיך התרחשה המטמורפוזה הזאת?
"לואי פּאיאר, שאייר את הספר, הוא חבר שלי. אני מכיר אותו מזמן, בראש ובראשונה כאדריכל, זה המקצוע שלו — כרגע הוא עובד על פרויקט מאוד גדול של בית כנסת בפריז, בית כנסת ענק, ברובע ה-16. בשבילו רומן גרפי זה דבר קדוש. הוא זה שהציע את הרעיון, ואני הסכמתי. האיורים הראשונים שהראה לי מצאו חן בעיניי, והעבודה איתו הייתה קלה. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק זה לקח, קצת יותר משנה. אבל אני מרגיש שלא עשיתי הרבה".
בכל זאת, להפוך רומן בפרוזה לרומן גרפי זה לא דבר של מה בכך?
"האמת שזה לא מאוד... זה די דומה לכתיבת תסריט, וזה דבר שכבר עשיתי. זו אותה עבודה של ניפוי קטעים תיאורטיים באופן מוגזם".
יצא מאוד מוצלח, לדעתי.
"כן, אני מרוצה. מבחינה גרפית זה מדהים".
ולמה בחרתם דווקא את הרומן הזה? כי ז'ד הוא צייר?
"לא, בכלל לא. לואי בחר בו בגלל הדמות של האדריכל, אבא של ז'ד. האופן שבו תיארתי שם את מצבם של האדריכלים מן הדור ההוא בצרפת - היחס שלהם ללה-קורבוזיה וכולי - היה די נכון. בשנות ה-70 בנו בצרפת המון. הושקע המון כסף בבנייה. אז מה שכתבתי היה נכון, ולואי בחר את הספר הזה. אדריכל אינו דמות נפוצה. גם ברומנים גרפיים וגם ברומנים רגילים לא מדברים הרבה על אדריכלים".
לי נדמה שהעובדה שגיבור הספר הוא צייר היא כן בעלת משמעות בהקשר העיבוד, במיוחד כיוון שציוריו של ז'ד, שמתוארים ברומן מ-2010 רק באופן מילולי ומשאירים שפע מקום לדמיון, מצוירים כאן ממש ומקבלים צורה ויזואלית ממשית. וולבק נשמע די תמה על השאלה, ואומר שמבחינתו זו לא הייתה בעיה מיוחדת: "התיאורים המילוליים של הציורים היו די מדויקים".
אתה כותב יחד עם לואי פּאיאר גם שירים בקומיקס.
"זה משהו ממש מעכשיו. ביקשו מאיתנו משהו לכתב עת חדש לקומיקס, 'שרלוט'. שאלתי את עצמי מה אני יכול לעשות ואמרתי לעצמי שהטקסטים בקומיקס — אם בתוך הבועה ואם בשורות שמעל או מתחת — הם פחות או יותר באותו אורך של שורה בשיר. או שתיים. אז אמרתי לעצמי שיהיה מעניין לעשות את זה, לכתוב קומיקס שהטקסט בו הוא שיר".
כאן יש לומר שגם אם עיקר תהילתו של וולבק היא על הפרוזה שלו, תמיד כתב במקביל גם שירה — רובה דווקא בסגנון קלאסי, ממושקל וחרוז, בניגוד לסגנונו הפרוזאי הידוע בפשטותו. הוא פירסם כמה קובצי שירה שזכו בצרפת להערכה רבה, ומבחר מתוכם תורגם לעברית.
בעבר גם שרת טקסטים שלך בליווי מוזיקה, כתבת תסריטים והופעת בקולנוע, ובאופן כללי אתה אוהב לערבב ז'אנרים, לצאת מהגבולות של הספרות ה"רגילה". בכלל יש לה לדעתך גבולות?
"אני לא מרגיש שאני יוצא ממשהו. אני מרוצה מכל מה שנותן לי השראה. אני נהנה מהרעיון לעשות קומיקס עם שורות משירים".
עוד ספר של וולבק שראה אור לאחרונה בעברית הוא 'ה"פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים', מסה על סופר האימה והפנטזיה האמריקאי מתחילת המאה ה-20, שבעצמו יודע לאחרונה עדנה בשלל תרגומים לעברית. אלא שבניגוד ל"לחסל" ולעיבוד הגרפי של "המפה והטריטוריה", זהו טקסט מוקדם של וולבק, למעשה הראשון שלו שראה אור בצרפת (בשנת 1991), זמן רב לפני שהסופר פרץ לתודעה הספרותית עם "הרחבת תחום המאבק" ו"החלקיקים האלמנטריים". כשהתפרסם בארץ בינואר השנה, רבים מהקוראים והמבקרים קישרו בין הכוחות האפלים של היקום הלאבקרפטי, אותן מפלצות אימה קדמוניות שרובצות במעמקי האוקיינוס או מתחת לקרחוני אנטארקטיקה ומתפרצות יום בהיר אחד אל המציאות השלווה למראית עין, לבין עוצמות הרוע שהתפרצו לחיינו ב-7 באוקטובר.
מה אתה חושב על ההשוואה הזאת? יש משהו משותף בין הטקסטים של לאבקרפט לזוועות של היום ההוא?
"המשותף הוא", וולבק מהסס, מחפש את המילה המדויקת, "זוועה חייתית. זה אחד החידושים הגדולים של לאבקרפט, אחד הדברים שעושים אותו כל כך מבעית: שהרוע אינו סטייה, אלא חייתיות קדמונית. אבל זה רעיון נורא, שאומר למשל שהדתות הן רק תירוץ. ישנם כוחות מאוד רעים באדם, באדם ככלל. ולפעמים הכוחות האלה משתמשים בתירוץ דתי כדי לבצע זוועות ביתר נוחות. פסקל אומר בערך אותו דבר, בהקשר לגמרי אחר: שבני האדם לעולם אינם עושים את הרע בכזו חדווה כמו כשהם עושים זאת מתוך אמונה".
האם הכתיבה של לאבקרפט עדיין חזקה עבורך?
"בעיקר היצירות האחרונות, כשהוא מתאר תיאורים חלומיים של ערים דמיוניות של עמים קדמונים. שם זה פשוט יפה. אף פעם לא כתבתי ספרות אימה, או פנטזיה, או מדע בדיוני, אבל לאבקרפט נהנה מיוקרה אצל הרבה סופרים של ספרות כללית. זה משום שהוא כותב יפה, יש לו סגנון יפה, וקוראים אותו בהתלהבות אסתטית ובהתפעלות. בעיקר מה שכתב לקראת סוף חייו הוא נפלא".
יש הרבה קוראים שמתעניינים בספר הראשון הזה שלך פחות בגלל לאבקרפט, ויותר כמניפסט לכתיבתך שלך. הוא אכן כזה?
"לא באופן ישיר. נאמר שהכתיבה של לאבקרפט היא אחד הדברים, לא היחיד, שנתנו לי את האומץ לומר שאפשר להיות עוין לעולם, ולומר לו זאת. שלא צריך להיות נחמדים בעולם".
ומשפט הפתיחה, "החיים כואבים ומאכזבים, ומכאן שאין טעם לכתוב עוד רומנים ריאליסטיים"? אתה רואה את הרומנים שלך כריאליסטיים?
"האמת שכן", עונה וולבק, והפעם בלי כל היסוס. "אנסח את זה במונחים של ציור. אני סופר ריאליסטי למדי, אבל כזה שמשתמש בצבעים עזים ובניגודים חזקים. אפשר לכתוב רומן ריאליסטי שכוחו יותר בניואנסים. אני לא סופר מאוד מעודן, לא סופר של ניואנסים. אני יותר ברוטלי. אם לומר בפשטות, אני לא פּרוּסט".
