נאצי / אני הייתי בווינה בשבוע שעבר וכשחלפתי ליד שלט של אחד שכנראה מתמודד פה על איזה מקום בבחירות, ראיתי שמישהו מרח בצבע שחור משחור את תמונתו וכינה אותו נאצי. זהו. נעמדתי ליד השלט וכאילו מיליון שנות אופל חזרו אליי בבירת אוסטריה, מקום הולדתו של היטלר, שאם מישהו אינו יודע היה אוסטרי במקור שהגיע לגרמניה כדי להפוך אותה על פיה לארץ הנאצים. אגב בכניסה לאוסטריה, במעבר הדרכונים שאלתי את הבחורה הממושקפת והמצחיקה: באיזו שפה אתם מדברים, אוסטרית או גרמנית? השאלה עוררה בה צחוק, ותוך כדי החתמת הדרכון הודתה בפניי שהם מדברים באוסטריה גרמנית. טוב בסדר, הבנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
בת מאה / ועכשיו כמה זמן חלף מאז שחרורה של אמי ב-1945 מאושוויץ ועד היום, ולמה אני כל כך מתקשה לחשב את הזמן הזה? מה קורה פה? האם עבר יותר מדי זמן ובגלל זה נותרו כל כך מעט שורדי שואה? הרי אם אמי ואבי היו חיים, הם היו כבר בני למעלה ממאה, ומאה שנה זה המון זמן מכדי לספר את הסיפור במדויק. הבנת את זה מתוק יקר שלי?
"ילד שואה" אני, כפי שכונו כל הבנים והבנות של מי שנולדו להורים ניצולים אחר השואה, ושימשו בין נרות זיכרון לתקווה מחודשת בארץ ישראל. ואפרופו ארץ ישראל, איפה אנחנו עומדים היום בתור להיות ארץ נורמלית למול אלה שעלו אליה כשארית הפליטה או יוצאי המזרח? מה אמא הייתה אומרת על מצבנו המטלטל כיום, ועל השואה השנייה שאירעה לנו ב-7 באוקטובר 2023? האם הייתה אמא (שהיו לה חושים של בלש אנושי) מכירה אותנו או מזהה בכלל? לפעמים אני שמח במירכאות שהיא לא הייתה צריכה לראות את הפוגרום שקרה לנו שוב ומה שאחריו. אני לא בטוח שהייתה עומדת בזה. ובטח הייתה שואלת, שלומקו מה שב"כ? מצד שני היא באמת לא שכחה כלום. אפילו אמרה לי את זה לשאלתי. כשכבר הייתה בת 96, ערב הסתלקותה מהעולם הנבזי והקשוח הזה, שבו בשהותה במחנה לא הייתה בו חמלה מינימלית כלפיה וכלפי שאר בני עמה היהודים. ורצחו וטבחו בהם כמו בכבשים חסרי ישע.
שתיים מאיראן / ועוד דבר קרה לי בווינה ואולי הוא המשכו של הדבר הראשון. ישבתי עם בתי שירי בבית קפה די מצ'וקמק עם שטרודל בינוני (לא כל בתי הקפה בווינה מופלאים, אבל רבים מהם כן) ושתי נערות ישבו די בצפיפות לידנו. כיוון שדיברו שפה זרה משכו את תשומת ליבי ואני התערבתי עם בתי שזו הונגרית, והיא טענה שאולי קרואטית (כשאנחנו לא מבינים שפה אנחנו תמיד חושבים שזאת קרואטית או סרבית).
"אנחנו פרסיות", ענו השתיים לשאלתנו מאיפה הן.
וואו, הגבנו בפליאה כאילו בחיים לא פגשנו ביוצאי "המשטר". (ואכן לא פגשנו). "ילידות טהרן. אני בת 17 וחברתי בת 18".
מה שכן, שאלנו כמה שנים הן בווינה וענו ששנתיים בסך הכל. ולשאלה האם הוריהן עזבו את איראן התשובה הייתה כי החיים שם היו ועדיין בלתי נסבלים.
שתי הצעירות שנראו מערביות וחופשיות לחלוטין שוחחו בגלוי ובלי חשש ולשאלתי למה האיראנים פוחדים כל כך ממשמרות המהפכה בטהרן, או להסיר חיג'אב או להביע דעה, למרות שלדבריהן רוב העם מייחל שהשלטון ייפול, ענתה אחת: אין לך מושג מה הם עשו כשהחלו קריאות למהפכה ומרד, הם הרגו אפילו ילדות בנות עשר, אתה מאמין?
האמת שהאמנתי להן. הן נראו מהימנות לגמרי גם כשאמרו שרבים באיראן מוכנים שישראל תחסל את הגרעין האיראני ולו בלבד כדי שתתרחש שם סוף-סוף מהפכה מחודשת והשלטון ייפול. שום דבר ממה שאתם שומעים וקוראים "במדיה" לא דומה למה שבאמת קורה שם, הסבירו, ושבו לדבר בשפתן שנשמעה לי ישר כמו קרואטית או סרבית.
זיכרון בסלון / מישהי פנתה אליי לעשות זיכרון בסלון, ולספר על אמא ואבא, כי אנשים עדיין רוצים לדעת. בסוף לא באתי כי העניין הסתבך. אחר כך הציעו לנסוע שוב לאושוויץ למצעד החיים, אבל כיוון שהייתי כבר פעם והיה קשה, סירבתי.
אבל מזל שרבים רוצים לדעת. מזל שאנחנו עושים מאמצים כדי לזכור ולא לשכוח. החיים חמוצים מרירים, ולא פעם עלובים למראה מה שקורה בעולם ומי ששולט בבני האדם שלו, שנים אחרי. וכמה שתיקה יש, ומהו הלקח? והאם העולם ובעיקר אנחנו יישמנו לקחים? אלה הרהוריי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וערב יום הזיכרון לחללי צה"ל שמהול בכאב ענק על חללי המלחמה הזאת ונרצחיה וחטופיה שטרם חזרו, וכולנו מייחלים לחזרתם.
זה סיפור עלינו. זו לא דרמה מומחזת, זה קרה באמת. ממש לאנשים רגילים, שהלכו למספרה, שעבדו, שבישלו מאפה יהודי, שהתנשקו, שעשו משפחות, שאהבו אפילו ספורט כמו טניס. אבל גם כשראו את הנולד המתקרב אליהם שגו בבורות ושעמום ובעיקר בעיוורון.
הקונצרט / בלילה השלישי לשהותנו בווינה אכלנו שניצל (גדול כמו נייר פוליו מהמחשב) והלכנו לשמוע קונצרט. אולי לזכר הוואלס הווינאי המפורסם של לאונרד כהן. זו לא הייתה "תזמורת המהפכה". אבל באמת שלא היו לנו טענות אליהם. הם ניגנו "בסדר". ובסוף (בניגוד לנגינות קלאסיות שבהן הקהל לא לוקח חלק אלא כמאזין מיובש), הקהל שהיה ברובו וינאי (פגשתי שם עוד זוג ישראלים) השתחרר בהמון מחיאות כפיים שאצלי משום מה יצרו כל מיני הדהודים לקהל האימתני של אז, שהיטלר כבש אותו בסמלים, בפרופגנדה, מקהלות שנאה ורצח. טוב זה אישי שלי. בלבד.
משלחת הנוער ב-1967 / על שני עמודי חשמל וינאיים באמצע רחוב סואן מצאתי אטיקטים קטנים, אחד לזכר חייל שנפל בקרבות אוקטובר, ואחד עם "ברינג ד'ם הום" - המסקנה גם פה בווינה באמצע הרחוב התכיפות בחזרתם נעמדה לנגד עיניי. אגב אירופה, בשנת 1967 יצא לי לנסוע כחלק מהמשלחת הראשונה של בני הנוער הישראלים למחנה (לא עבודה) ליד מינכן בשם מאקסהופן לפגוש נוער גרמני שברור היה שהוריו נמנו על הנאצים והאס-אס. זה היה מפגש טעון וקשוח, לעיתים עלוב ומעורר השראה. תתארו לכם את הבנים והבנות של, ואותנו, יחד שנים אחרי. והכי מעניין שאמא אישרה לי אז את הנסיעה הזו.
תזכורת / אין צדק גדול בעולם ובכל זאת יש. עובדה שהמשטר הרצחני ביותר נעלם מעל פני האדמה. נעלם אמרתי? אז מי ולמה כתב על מודעת הבחירות של אחד המועמדים באוסטריה תזכורת באותיות טוש את המילה נאצי. החשש שמשטר כזה יעלה שוב קיים איפשהו בעולם. ראו מה קורה באוניברסיטאות ארצות-הברית. לא משטר, אבל אנטישמיות גלויה.
"אם יקרה לי משהו, תדע שלא שכחתי כלום, כולל את פניו של הרופא הנאצי יוזף מנגלה, עומדות מרחק סנטימטרים מולי ומסמנות לי פעמיים לחיים ופעם לקרמטריום שממנו הצלחתי איכשהו לברוח", אמרה לי אמא שנה לפני מותה. בתצלום אחר היא נראית מאושרת בזרועות הבעל הראשון שלה שמואל ז"ל שנספה במחנות לפני שהתחתנה מחדש עם אבי יצחק וילדה אותי ואת אחותי נאוה ז"ל.
הנה תזכורת מצמררת: ב-9 באוקטובר 1943(שוב אוקטובר המר) ביום כיפור, הגיע הפתרון הסופי של היטלר ל"טריאסטה" עם ציד היהודים הראשון. הם רוכזו תחילה ב"ריזירה", ואחר משם נשלחו לאושוויץ, דכאו ומטהאוזן כדי למות שם כמו כלבים. את זה קראתי השבוע בספר "הפיראטית", דיוקן חייה של הסופרת נטליה גינצבורג, בת לאב יהודי. "תמיד היה קשה להיות יהודי. תמיד יהיה קשה. כי באזור האפל של האדם גם אם הוא אדם, יקנן תמיד האיום של אנשים נוראים" (גם נטליה גינצבורג).
