אחד הנושאים המרכזיים בשירתו של דוד אבידן הוא אי-היכולת לקיים קשר זוגי או משפחתי. ב"שיר יתומים יזומים", מעין שיר ערש מסויט - שמתברר עד מהרה כשיר ארס וגם כשיר הרס - מדבר אלינו אדם שמספר על חיסול משפחתו, שלב אחר שלב. הדיבור בלשון רבים שבו נוקט השיר מייצג כביכול נטייה אנושית כללית או לפחות תפיסה המקובלת על קבוצה של אנשים בעלי נטיות דומות. ומהן נטיות אלו?
תחילה הוא (אנחנו) הורג את אביו, מטביע את גופתו בים סוּף (ימסוּף בהֶלחם מילים אבידני אופייני) וגם מחלל את הגופה: "ננעץ בגווייתו/ מחטים של אורן/ ונוצות של זמיר/ והוא יעוף". בבית הבא הוא גם מלעיג על הנרצח ומתייחס למותו בנימה קרה ומנוכרת: "זמיר חנוט צייץ בחשכה/ גמר קריירה בלי טיפת שמחה". אחר כך הוא ממשיך בשרשרת הרציחות ומצניח את אמו לנהר: "והיא תצוף ליד הסוּף/ בלילה קר". לאחר שני הסוּפים (הסוֹפים) הללו יבוא סוֹף שלישי שבמסגרתו המוות ישלים את מלאכתו: "רוקח נוראי ירדים/ את כל הילדים והנכדים" ולאחריו סוף הסופים – ההתאבדות: "ואת עצמנו/ נתלה על המשקוף/ היה יפה/ שָלומְשָלום/ ולילה טוב".
חיסול שלושת הדורות במשפחה מהווה את מחיקתה הטוטלית, שהרי באין צאצאים לא יהיה מי שימשיך את השושלת. מדובר אפוא בחוסר רצון מובהק בהקמתו של תא משפחתי, כפי שנאמר בשיר הבא בספר "שירים שימושיים" (1973): "רק זה חסר לי/ שיופיעו לי פתאום ילדים/ בישימון הזה/ ואולי אפילו יַפרו אותו/ למשך שנים אחדות/ ואז כבר לא אצא ממנו/ לעולם". ונשים נא לב לכותרת הארוכה של השיר שמסכמת הכול במילים, "סטייה לא מהותית מהצופן-הסוציוגנטי של התא המשפחתי המצוי".
אולם הבעיה אליבא דאבידן מתחילה עוד קודם לכן. בשיר "דיבורים" שוטח המשורר על פני עשרות שורות את מה שאפשר לכנות כֶּשל בתקשורת בין בני הזוג (מילה שאבידן בוודאי היה סולד מהניגון הרומנטי מדי שלה). גבר ואישה מדברים ומדברים ביניהם על שלל נושאים, רובם נושאים של חולין. הדיבור האובססיבי שאמור להיות הכלי המקשר רק חושף, בית אחר בית, את הפער ואת חוסר ההבנה שביניהם. די בבית אחד מני רבים כדי להדגים איך זה לא עובד: "דיברתי איתךְ על עצמי ודיברתְּ איתי על מוזיקה/ דיברתי איתךְ על מוזיקה ודיברתְּ איתי על ציור/ דיברתי איתךְ על ציור ודיברתְּ איתי על אופנה/ דיברתי איתךְ על אופנה ודיברתְּ איתי על קולנוע/ דיברתי איתךְ על קולנוע ודיברתְּ איתי על ילד".
כדרכו של אבידן השיר מתארך והולך בצורה קטלוגית, כדי לייצר בקוראיו את תחושת היגיעה של מערכת יחסים ללא תכלית וללא תוחלת, שנידונה מראש לכישלון חרוץ ונחרץ. בסופו של דבר לא היה בין השניים שום דיבור מהותי, שום נקודת מפגש או הקשבה, אלא מה שאבידן מכנה בשם "מֶלל". וגם המלל הזה כבר עולה על גדותיו עד כדי מיאוס: "המֶּלל הזה ייגמר כשהמלל הזה ייגמר/ והמלל הזה ייגמר אם המלל הזה יימשך/ והמלל הזה יימשך כשהמלל הזה ייגמר// עד כאן העניין עצמו ומכאן עניינים אחרים/ עד כאן עניינים אחרים ומכאן העניין עצמו/ ומכאן העניין מתחיל ומכאן העניין נפתח/ ועד כאן ההמשך נמשך ומכאן ההמשך נחתך". השיר לא נחתם בנקודה אלא נקטע בהחלטתו השרירותית של המשורר, שכּן מערכת כזאת יכולה להימשך חודשים ואף שנים עד לסיומה המוחלט.
בנודע שבשירי הזוגיות-אי-זוגיות שלו "הרי את מותרת לכל אדם", שכותרת המשנה שלו היא "מעין שיר", מתאר אבידן גבר ואישה שחיים שנתיים בתוך דירה "עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה". הדירה לא שלהם, אין להם ילדים, לא יהיו להם ילדים. מה שהיה ביניהם, אם היה, כבה עד מהרה. כבר בשורה השנייה של השיר הקטלוג מצביע על כפל פניה של מערכת היחסים: "יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים". איזו מין אהבה זאת כשהיא חורזת באותה שורה עם איבה, כשהיחסים שביניהם מתוארים במונחים הכי לא ארוטיים, הכי לא רגשיים: "גבר חי עם אישה ומחליף איתה חומרים" וכשהם נפרדים "אין ביניהם אלא חושך לבן והבהוב לֹאמֻגדר/ וארון ושטיחים וקצת חֹמֶרְניקוי מיותר".
כל מבנה השיר אומר שגרה. והשגרה הלוא היא אויבתה של הרומנטיקה, אם בכלל התקיימה כזאת אי שם בתחילת ההיכרות. הלוא בשירי אבידן יש קשר מיני יותר מאשר אהבה במובנה רחב. הגבר לא מרגיש לאישה. לפעמים "ברגע חזק של חולשה" הוא מואיל להיזכר בה כמו שכתב בשיר המוקדם "סיפור אהבים". אהבים ולא אהבה.
את ספר השירים האחרון שראה אור בחייו "המיפרץ האחרון" (1991) בחר אבידן לחתום בסונטה, לכאורה הדגם המובהק של שירי אהבה. הימים היו ימי מלחמת המפרץ, הטילים של סדאם חוסיין החרידו את היושבים בישראל, אבידן נמלט מתל-אביב לירושלים, והטילים האמריקאיים עוררו בו פרץ משונה של עליצות פרו-מלחמתית. זו הובעה בשירים ארוכים שהוא כינה בשם "סופרקאנטוס" בהתייחסו אל שיריו הנודעים של אחד ממוריו ומרבותיו בשירה עזרא פאונד. והנה בסוף הספר הסתתר לו שיר התבוננות אינטימי באישה ישֵנה. למרות הקִרבה הפיזית של המתאר אל מושא מבטו השיר איננו מתמקד חלילה ביופייה של הדמות הנמה. בלב השיר עומד תיאור פלסטי, ריאליסטי, אכזר. לא רוך רואה אבידן אלא, "ושם הבחנתי בחשבון המסתמן/ בין השפה התחתונה והסנטר,/ מוחק ומטייט ולא טומן/ את השוקע והמקנטר/ בתוך העיגולים הנפתחים/ בקצות-הפה הנעולים, החתוכים". עם זאת, מסקנת המשורר מכל שאון המלחמה שקדם לשיר זה ומתיאורה של האישה הישנה היא שיש לנסות "לבקוע הלאה ולחיות".
במלאת 30 שנים למותו של דוד אבידן נזכור את חשיבותו הרבה. שירתו, שינקה בראשית הדרך מיצירתם של פן, אלתרמן ושלונסקי, ובשירת העולם מאליוט ומאודן, נעשתה לאחת המשפיעות על שלל יוצרים ויוצרות שבאו אחריו. בשיריו רבי-הברק נתן ביטוי יוצא דופן בעוצמתו לניכור, לבדידות, לייאוש, לחרדה הקיומית, ועם זאת - לשאיפה המתמדת לחרוג אל מעבר לגבולות ולמגבלות הללו.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
