שירו של דן פגיס "אירופה, מאוחר", הפותח את השער "קרון חתום" שבספרו "גלגול" מ-1970, הוא שיר על החיים הטובים של בני אירופה ועל ההכחשה וההדחקה שאפיינה אותם, גם כשהאותות כבר היו כתובים על הקיר. באותה עת פירסם גם אהרן אפלפלד את סיפורו "באדנהיים, עיר נופש", המתאר את החיים השלווים, רגע לפני ה"משלוחים" אל המחנות. את אותות ההתכחשות ניתן לזהות במילים המרגיעות "עוֹד מֻקְדָּם", והרי שלושה חודשים בלבד מפרידים בין נקודת ההוֹוה של השיר לבין ההודעה בדבר פרוץ מלחמת העולם.
בשיר ניכּרים עדיין שרידי הליכותיה והדי צליליה של אירופה ה"ישנה", ו"הטובה" עם גינוניה המופלגים ("סלחי לי", "נא להכיר", "אני נושק את ידך"), המזכירים עד כמה עשירה היא השפה הגרמנית בביטויי נימוס. המעטה החיצוני הדק של נועם ההליכות מכסה (כמו הכפפה הלבנה שבשיר) על המהות הווּלגרית או הבֶּסטיאלית המסתתרת מתחת לפני השטח. הנימוס גם העלים את המציאות, שעתידה הייתה לבוא אחרי "שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ". ניכּר שמיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, המשורר, שחזה מבשרו את פגעי השואה, ביקש להדגיש שמילות הכותרת "אֵירוֹפָּה, מְאֻחָר" מתאימות יותר לשיקוף המצב מן המילים בונות האשליה "עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם": "בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְחִים כִּנּוֹרוֹת/ וּמִגְבַּעַת שֶׁל קַשׁ. סִלְחִי לִי, מַה הַשָּׁנָה?/ שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ, עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,/ אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ./ נָא לְהַכִּיר: זֹאת רוּחַ הַיָּם, הָרוּחַ הַחַיָּה שֶׁל הַטַּיֶּלֶת,/ שׁוֹבֵבָה לְהַפְלִיא,/ מְסַחְרֶרֶת שִׂמְלוֹת פַּעֲמוֹן, טוֹפַחַת/ עַל פְּנֵי עִתּוֹנִים מֻדְאָגִים: טַנְגּוֹ! טַנְגּוֹ!/ וְגַן הָעִיר מִתְנַגֵּן לוֹ,/ אֲנִי נוֹשֵׁק יָדֵךְ, מָאדָאם,/ יָדֵךְ הָעֲדִינָה כְּמוֹ/ כְּסָיַת הָעוֹר הַלְּבָנָה,/ הַכֹּל יָבוֹא עַל מְקוֹמוֹ/ בַּחֲלוֹם,/ אַל תִּדְאֲגִי כָּל כָּךְ,/ מָאדָאם,/ כָּאן לְעוֹלָם זֶה לֹא יִקְרֶה,/ אַתְּ עוֹד תִּרְאִי,/ כָּאן לְעוֹלָם".
את שירו של פגיס ניתן לקרוא גם בקריאה בלשית בלשנית, שתזהה בו סדרת חידות ומילות צופן, שנועדו להזהיר את השאננים מפני הבאות. כך, למשל, מילות השיר ("כָּאן לְעוֹלָם זֶה לֹא יִקְרֶה") מתכתבות עם כותרת ספרו הדיסטופי של סינקלר לואיס It Can't Happen Here, המתאר כבסרטו של צ'רלי צ'פלין "הדיקטטור הגדול" נשיא דמיוני, רודן פשיסטי חסר מעצורים, המסמא את חסידיו בהבטחות שווא בדבר רפורמות שייטיבו את חייהם.
על ספר נבואי זה, שתיאר לפני 90 שנה תופעות המאיימות בימינו על עתיד הדמוקרטיות המערביות, דיווחה דורותי תומפסון, עיתונאית ושדרנית אמריקאית פופולרית. תומפסון גורשה מגרמניה הנאצית לאחר שהשמיעה ברדיו דברים בזכות הצעיר היהודי הרשל גרינשפן, שהתנקש בפריז בדיפלומט נאצי. בגרמניה התיידדה תומפסון עם הסופרים תומאס מאן, ברטולט ברכט ושטפן צווייג. לאחר גירושה מגרמניה ב-1934, היא תוארה בשבועון "טיימס" כ"גברת הראשונה של העיתונות האמריקאית" וכמי שהשפעתה שאינה פחותה מזו של אלינור רוזוולט. במרוצת השנים התיידדה תומפסון גם עם חיים וייצמן, ותמכה בתנועה הציונית, מבלי להסתיר את ביקורתה עליה.
תומפסון, אז אשתו של סינקלר לואיס, שזכה ב-1930 בפרס נובל לספרות, ידעה מניסיונה מה טיבו של משטר טוטליטרי המכרסם בכוחה של התקשורת וסותם את פיותיהם של אנשי הרוח. המילים "עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,/ אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ" בשירו של פגיס הן מילים ש"פני יאנוס" להן: זוהי המלצה לסגור את הרדיו, ולא לקלקל את הרוגע ואת החיים היפים בגין ידיעות מדאיגות, אך סגירת הרדיו גם מזכירה שהמשטר הטוטליטרי סגר את המיקרופון לשדרנית הנודעת שדיווחה למאזיניה על הרומן החדש, ומדגישה את הסכנה הכרוכה ב"רפורמות" של דיקטטורים, המסיגים את המציאות לאחור ומקצצים את כנפיה של העיתונות הכתובה והמשודרת.
שירו של פגיס הוא מעשה-תשבץ של פרטי מציאות שהיו מקובלים בשנות ה-30 וה-40, כמו השימוש הכפול במילה "טנגו". בקוד הצבאי ציין כפל מילים זה - Tango, Tango - את התקרבותו של כוח עוין. ושוב לפנינו שימוש במילים שכפל פנים להן. המילה המציינת ריקוד זוגי צמוד ונעים, כמקובל בבתי הקפה של הטיילת באותה עת, מציינת כאן גם סכנת חיים מתקרבת. פגיס מפיח חיים גם בשירו של השחקן בינג קרוסבי "אֲנִי נוֹשֵׁק יָדֵךְ, מָאדָאם" ("I Kiss Your Hand, Madame"). שיר פופולרי, שנוסח עברי שלו מאת אברהם ברושי מתאר גבר מאוהב שמנשק את צל האישה ומייחל להגשמת חלומו: להחזיקה בזרועותיו, ולא רק בחלום. גם השיר "אֵירוֹפָּה, מְאֻחָר" מטשטש את הגבול בין חלום אוטופי למציאות ממשית. מגבעת הקש הפורחת עם הכינורות באוויר שייכת אף היא לאותם תענוגות קלים של "רְעוּת הרוח" האופייניים לעידן הג'אז שבין מלחמות העולם.
השיר אף נראה כמו קולאז' משיריו הקלים והקנוניים של אלתרמן משנות ה-30 וה-40: הכינורות של בתי הקפה, המסבאות והקזינו, הכפפה הלבנה, כובע הקש, גן העיר, הטיילת עם זוגות האוהבים - כל אלה הם מוטיבים החוזרים ביצירותיו המוקדמות (בשיריו ורשימותיו שנגנזו, בשירי "רגעים", ב"כוכבים בחוץ", בשיר "הטנבור" שב"שמחת עניים" וב"שירים על רעות הרוח", שנכללו במאוחר בספר "עיר היונה"). ב-14 בנובמבר 1935 נדפס במדור "רגעים" שירו של אלתרמן "שחרית", המתאר באירוניה דאוגה את הדחקת המציאוּת ואת האמונה שכאן זה לא יִקְרֶה: "פּוֹתֵחַ אָדָם חַלּוֹנוֹ לָרָקִיעַ,/ וְהַחוּצָה מוֹצִיא אֶת אַפּוֹ הַחוֹלֵם./ עָף הָאַף כְּיוֹנָה וְחוֹזֵר וּמוֹדִיעַ:/ הָעוֹלָם עוֹד בָּרִיא וְשָׁלֵם".
נעשה כאן שימוש חריג בצירופים כבולים כגון "סִלְחִי לִי, מַה הַשָּׁנָה?" (על משקל "מה השעה?"), או האמירה האירונית "הַכֹּל יָבוֹא עַל מְקוֹמוֹ בַּחֲלוֹם" על משקל "בְּשָׁלוֹם"). לא מקרה הוא שהשורה האחרונה קטועה, בלי המילים "זֶה לֹא יִקְרֶה", ואין בסופה נקודה לסיום.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
