שני חברים בהתחלה / מדי שבוע אני הולך לעשות אנליזה לחיים שלי ולחיי המדינה הכי אהובה עליי בעולם שלא צריך לגלות לאיש שהיא כבר בת 77 והיא מה שאני מכנה "מדינתנו, אומתנו, עצמאותנו, לעומתנו". וכיוון שלא פעם עוברת בי המחשבה כמה המדינה ואנחנו אחוזים זה בזה אני גם חושב: הלו, האם אפשר היה להתחיל משהו מהתחלה? ואם כן, איפה לעזאזל היא ההתחלה הזאת?
חיי נחלקים ללפני המלחמה באוקטובר המר ב-1973 ו-50 שנה אחר כך ללפני 7 באוקטובר שנת 2023. זה המצב לצערי. ועדיין בא לי להפליג חזרה להתחלה אחת מסוימת שחוויתי בין שאר ההתחלות. והיו לי הרבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
היינו אז בני 16 ונפגשנו בתל-אביב הצפונית בדרך הביתה אחרי משחק קלפים סוער, פוקר על גפרורים של שישה צעירים דווקא מהתנועה (צופים). האמת שאני הייתי עם אופניים והוא בלי אבל ויתרתי על הרכיבה והצטרפתי אליו והלכנו ברגל. וזו הייתה פגישה לאין קץ. משמעותית. בעיקר בזכות הדיבור האותנטי בינינו על הבנות שאהבנו, על מבחני הבגרות, על מוזיקה, על המבחן המתקרב בתיאוריה בנהיגה, ועל אוטוטו הצבא.
אכן היינו עדיין בכיתה השמינית ואכן היה זה הזמן להכיר בחורים ובחורות, להתנשק, להתמזמז ולהתאהב במי שאהבה אותנו. אבל זה גם היה הזמן שלפני ההליכה לצבא שהידק כבר את זרועותיו לעברנו מרחוק ושדיברנו עליו בחרדה ואפילו בסקרנות לדעת מה יהא בגורלנו.
פוס / חבל שאי-אפשר להגיד לזמן "פוס" ולבקש מהחבר ההוא שלי שיחזור "משם". כלומר מהמקום שהלך אליו לנצח ובלי שוב. או לעצור על הרגע שבו הוצאתי חפיסת מרלבורו או טיים מהכיס האחורי ונתתי לו סיגריה ועישנו יחד. או להגיד "פוס" ולהיות יום לפני האסון שקרה לנו לפני שנה וחצי. כי לו יכולנו להגיד "פוס" לכל המובילים שהתהלכו במצח גבוה מלא היבריס כאילו הכל סבבה, אולי אז היה הנורא מכל נמנע מאיתנו. העניין רק ש"פוס" זה משחק לילדים.
הנעורים / אתם יודעים שהנעורים ניתנו לנו כהלוואה לזמן קצר ושאצלנו לעומת ארצות אחרות באמצע הנעורים הלוהטים הולכים לצבא וגם נלחמים בסוף ואפילו נהרגים ונפצעים. צבא ישראלי זו חובת גיוס ושירות של כל בן 18(כולם, כן כולם כולל כווולם) והוא מספק לכל צעיר וצעירה הוכחות לאהבת הארץ, לחברות, לנאמנות ובעיקר להתמודדות עם הקושי.
במפגש מלא אהבה שהיה לי לאחרונה עם משפחתו של סגן אלוף תומר גרינברג, מג"ד גדוד 13 בגולני שנהרג בקרבות בעזה, דיבר האב אייזיק על משנתו של תומר, "שמתוך הקושי פורצת ההוכחה להיות בן אדם ראוי". כך חינך תומר האהוב את חיילי הגדוד שלו, אליו היה מכור.
התרסקות / אבל אז בהתחלה, כשהיינו בסך הכל בני 16, מה שאני מכנה עדיין "סוויט סיקסטין", לא הבנו מה צפוי לנו ואיזו התרסקות נחווה עם הזמן. אפילו כשסיפרו לנו על הצעיר החתיך והמדהים מהצופים שכולם אהבו והעריצו אותו, שכבר התגייס ונהרג כטייס בתרגיל אווירובטיקה, לא קלטנו מה קרה לו באמת ולמה מצטיין כמוהו לא יישר בזמן את כנפי המטוס מול הקרקע בזמן והתרסק. וכשאני מהרהר בזה אני חושב שאולי המבט שלנו בהתחלה הופנה אז לצד הרומנטי ומי שנהרג בצבא עלה מבחינתנו בסערה השמיימה, או קיבל מצבה עם הכתובת חייל גיבור או "אני חייל ואל תבכי לי ילדה" כמו שכתב סרן נמרוד גאון ז"ל המופלא במכתבו הרומנטי לחברתו בטרם נהרג ב-7 באוקטובר. אותו תאריך נבזי, רק במלחמת 1973.
האנשים החסרים / לקח לנו זמן לא רב עד שהתחלנו להבין את משמעות המלחמות. ורק אז באובדן הנורא של יקירינו אפילו הבנו יותר טוב את משמעות השירים הרכים והנוגים ששרנו בערבי תנועה כמו "יצאנו אט" או "איש ושמו דודו", או "הרעות" של חיים גורי. רק אז הבנו שכל שנה יגיע אותו יום נורא ואיום שבו צצים הגעגועים הנוראים למי שהיו פעם בינינו ואובדנם ניכר בחדריהם הריקים, במזכרות שהשאירו לנו, במורשת שלהם. כי אכן קשה לעכל את האיש החסר ("השיר החסר", קראתי לו באלבומי האחרון). קשה להמשיך את החיים כרגיל אחרי מותם.
כמו שסיפרה לי אשירה גרינברג, אשתו של סא"ל תומר מגולני, כמה קשה לעבור דירה בלעדיו. או לספר לילדה בת החמש מי היה, האבא החסר הזה שלה. וכך גם לגבי גיא נזרי מעתלית, או גל איזנקוט מהרצליה, אוהד כהן מעידן שבערבה, ליאור ארזי מגבעת חיים איחוד, ריף הרוש מרמת דוד או עומרי פרץ מאליכין, זכרם לברכה, שנפלו בקרבות ולמרות שלא הכרתי אותם נפשי נקשרה בנפשם. ואשר לחבריי שהיו איתי בתיכון בתנועה ובצבא, כשאני עולה לקבריהם מדי יום זיכרון אני עדיין חוטף שוק כשעל המצבות שלהם כתוב שהיו רק בני 24 במותם. אתם מבינים? איך הכל נמנע מהם. אפילו הדאגות.
שדה תעופה ריק / כשנחתתי לפני כמה ימים מחופשה בווינה השעה הייתה 2 בלילה ושדה התעופה בן-גוריון היה ריק לחלוטין. מלבד המנקה ומודעות "גינדי" לא היו שם לא בן-גוריון, לא ביבי, לא בנט, לא בגין ולא שמיר אשכול או רבין, ובעיקר לא הקהל הישראלי שתמיד מפוצץ את המקום. ובגלל הריקנות הזו חטפתי פאניקה ולרגע חששתי שהמדינה נעלמה לי או שחטפו אותה. וחטיפות נוראיות לצערנו זה דבר מוכר לנו בימים נוראים אלה (משפחת החטוף מתן אנגרסט הייתה בשבת האחרונה בהופעתנו בשוני, וכל הקהל כיבד אותה במחיאות כפיים ובתקווה שמתן יחזור במהרה מהשבי).
"אתה צריך להאריך את הג'ינס שלך", אמר לי מישהו השבוע. ואני תהיתי יותר איך מקצרים פה את הכאב.
מגש הכסף / לא פעם אני נזכר איך באנו בחולצות לבנות מגוהצות לטקס יום העצמאות ("יום העצבנות” קראנו לו), שהנחה אותו התלמיד דודו גולדנברג (טופז). וכשנכנסו שני צעירים מהכיתה ודיקלמו את “מגש הכסף” שעליו ניתנה מדינת היהודים של נתן אלתרמן כל כך התרגשתי שנהייתי פרנואיד לגבי המלחמות ותוצאותיהן. ואז לפעמים כשהרגליים נרדמות לי בישיבה ממושכת או לפעמים העין קופצת, אלה מזכירים לי מה קרה ב-7.10 האחרון. כי ברור שנרדמנו והעין קפצה. וכך קרה האסון הנורא.
אור / 77 זה המון זמן וגם קצת. אבל החיבוק הגדול שאנחנו מחויבים אליו ביום העצמאות ה-77 שייך השבוע למשפחות הנופלים, שנותרו בלי אור, רק עם געגועים לאהוביהם. והשאלה הגדולה בשנת ה-77 הזו, על כל מסת 36 משיאי המשואות (ב-70 למדינה כשהדלקתי משואה היו רק 14 מדליקים), היא מי יגדיל ראש מחדש במדינה הזאת, ואיפה נקודת ההתחלה שבה רצינו לעשות פוס?
אז הנה הרגע שאני כה מתגעגע אליו.
כשהשמש עלתה על שני החבר'ה בני ה-16 בשנת 1965, עליתי על אופני האיי-סי-אם שלי והשלמתי ברכיבה את הדרך הביתה "מבסוט טיכו" (כך ניסחו אז הרגשה של אושר), כי חשבתי שזה יישאר ככה לנצח. אלא ששמונה שנים אחר כך, במלחמת יום כיפור, רס”ן מירון גרנות ז"ל חברי הטייס שהלך איתי באותו לילה נפל במלחמה. ומאז לפעמים הוא עוד מופיע לי בחלומות מרוב געגועים.
"מדינתנו, אומתנו, עצמאותנו, לעומתנו". ככה אקרא לטור העצוב הזה ואסיים בשורה של המשוררת זלדה: "בשוק שוקק מדדה ציפור עם שיר נסתר". שורה כה עצובה על חסרות. לא? ועדיין עם כל הכאב של יום הזיכרון, גיל 77 זה לא צחוק. אז מזל טוב לך, ארץ אהבתי.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.25
