לפני כעשור נסעה מיה סביר לאפריקה במסגרת מיזם הומניטרי שנועד לטפל בביטחון תזונתי בקהילות מוחלשות. במקביל לעבודתה זו, היא התמסרה לחקירת השאלה כיצד מסתיימים סכסוכים, והתמקדה בעיקר בסיום האפרטהייד בדרום-אפריקה ובסיום סכסוך הדמים בין שבטי ההוטו לטוטסי ברואנדה. כך נולד הספר "על הפיוס" (2017), שלמד את הנושא מתוך שיחות עם תושבים, מחנכים, חוקרים, ונציגי ארגונים וממשל בשתי המדינות. הלימוד הזה איפשר לסביר לנסח תובנות כלליות ביחס ליישוב סכסוכים, שבעזרתן החלה לבחון את המצב הישראלי-פלסטיני. מצב זה זוכה ליתר העמקה בספר ההמשך, "על הפיוס, אחרי שבעה באוקטובר".
כדי להתחיל להבין איך לדבר על פיוס אחרי 7 באוקטובר יש להתמקד קודם בשאלת הבסיס: מהו פיוס? הדבר הכללי ביותר שאפשר לומר הוא, שפיוס הוא תהליך שבו שני צדדים המצויים בקונפליקט משלימים זה עם זה, ושבו כל צד משלים עם הרעיון שלצד האחר יש נרטיב וחוויה משלו, שיש לכבדם למען עתיד שייטיב עם שניהם. קונפליקט, אומרת סביר, הוא מצב יוצר-תודעה. תודעה שנוצקה בקונפליקט היא תודעה מכווצת ומשטיחה שמחלקת את העולם ל"אנחנו" ו"הם", ותוך כדי כך מרחיקה מעצמה, באופן פרודקסלי, את המציאות המורכבת שיצרה אותה. כדי לטפל בסכסוך יש להחזיר את המורכבות לדיון, ולשם כך דרושה דינמיות מחשבתית: פיוס איננו דבר שמושג אחת ולתמיד, הוא תהליך. במקום "חברות שהתפייסו", יש לומר "חברות מתפייסות", בהווה מתמשך.
הלימוד הלא-פחות חשוב של סביר, מתוך עבודתה באפריקה, הוא ההבנה שיש דברים או רעיונות שבמבט ראשון נראים חיוניים להשגת פיוס, אך בפועל עלולים לעכב אותו. למשל, בין ערכים כמו פיוס וסליחה יש לעיתים קרובות סתירה. בלתי אפשרי למחול על פשעים כמו חטיפה ועינויים, אונס, הרעבה מכוונת, החרבת אזורי מחיה שלמים, רצח, טבח, אבל למען העתיד חיוני להתפייס למרות הכאבים והצלקות. שאלה חשובה נוספת היא אם השגת צדק היא מרכיב הכרחי לפיוס. פעמים רבות יש ביניהם סתירה. לפעמים יש גם סתירה בין צדק אישי לצדק קולקטיבי. בדרום-אפריקה, למען השגת פיוס, צדק אישי הוקרב לעיתים לטובת צדק קולקטיבי: למשל, המקרה של לבנים מתנגדי אפרטהייד, שבמסגרת הסכסוך נפגעו משחורים שלמענם נאבקו. ברואנדה, צדק אישי וקולקטיבי של שבט ההוטו הוקרבו לטובת אלה של הטוטסי. האבחנה של סביר בין צדק אישי לקולקטיבי חשובה. עם זאת, מדוגמאות אלה ברור שהנכונוּת של הקולקטיב המדכא לעשיית צדק עם הקולקטיב המדוכא - שחרורו מדיכוי - היא תנאי מקדים לפיוס ומרכיב הכרחי להתקיימותו.
בדיונה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובסיכוי ליישב אותו, סביר מחדדת עוד את השאלות: למי הזכות לקורבנוּת? מי הקורבן ומי המקרבן? ובכלל, למה כולם משתוקקים להיות קורבן? החלוקה הדיכוטומית קורבן-מקרבן כוזבת, טוענת סביר, כי זו מתרכזת בקבוצת ההשתייכות הקולקטיבית ומתעלמת מהייחודיות של האדם הפרטי. אדם יכול להיות קורבן בהשתייכותו הקולקטיבית, אך מְקַרבן ברמה האישית. עם זאת, כל אחד מצדי הסכסוך נושא על גבו טראומות מהעבר ותודעת קורבן הקשורה אליהן. היהודים הישראלים נושאים את טראומת השואה. הפלסטינים נושאים את טראומת הנכבה, שהמלחמה הנוכחית בעזה מהדהדת אותה בחוזקה. הטראומות האלה יוצרות תחושת קורבן. אלא שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים אינם סימטריים: הישראלים הם הצד הכובש. הפלסטינים הם הצד הנכבש. כדי שיתקיים פיוס, הכרחי שהצד הכובש יתחייב לסיום הכיבוש.
השאלה היא, איך משכנעים מסה קריטית של יחידים מהקולקטיב המדכא לוותר על הדגשת תחושת הקורבן האישית שלהם למען השגת פיוס? קיימת פעילות די נרחבת ומתמשכת של יחידים וארגונים, בתוכם שותפויות יהודיות-ערביות, שעושים נפשות לסיום הסכסוך ולהשגת שלום. אבל הדבר שוודאי יטה את הכף הישראלית הוא צמיחתה של מנהיגות חדשה, אמיצה, שתשכיל להקשיב לקולות הקוראים האלה ולפעול בהתאם. גם המבט הבינלאומי חשוב מאוד. משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה הסתיים משום שבצד האלימות הגואה במדינה, סנקציות כלכליות בינלאומיות הציבו את ההנהגה הלבנה, בראשות דה קלרק, בעמדת הכרעה, והיא קיבלה אחריות ליצירת תנאים מאפשרי פיוס. גם הצד הנפגע, בראשות מנדלה השחור, קיבל על עצמו אחריות.
"על הפיוס, אחרי שבעה באוקטובר" נכתב, כך נראה, מתוך תחושת דחיפות, תוך כדי המלחמה שעדיין נמשכת. זה ספר ממוקד מאוד וזה יתרונו, אך יש דבר חשוב נוסף שהוא אינו מרחיב עליו להשלמת התמונה: יצירת מצב החירום המתמשך, שבחסותו מתאפשרת הן התקדמות ההפיכה המשטרית והן המלחמה האין-סופית בעזה. ואולם, שני ספרי "על הפיוס" מתחברים למסכת אחת ורצוי מאוד לקרוא אותם בזה אחר זה. ביחד הם קריאת חובה לכל ישראלי, ורצוי להתחיל כבר מגיל תיכון.
"על הפיוס, אחרי שבעה באוקטובר", מיה סביר, הוצאה לאור: אפיק, 293 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
