נעמי רגן היא סופרת העוסקת בחייהן של נשים בחברה יהודית סגורה ודמויות נשים לאורך ההיסטוריה. את הספרים שלה היא כותבת מתוך רצון כן לתיקון: היא ערה במיוחד לשינויים חברתיים הנדרשים בחייהן של נשים חרדיות; בין השאר כתבה רומן היסטורי מצוין בשם "בידך אפקיד רוחי" (כתר, 1999) העוסק בפערי דורות ונע בתבונה בין תקופת האינקוויזיציה בספרד לניו-יורק היהודית העשירה של ימינו. למרבה הצער, "האויב שלצדי", הגם שנכתב מתוך רצון ותשוקה לנושא שבו הוא עוסק, אינו מצליח לעמוד ברף שהעמידה רגן לעצמה.
מיליה גוטשטיין-לסקר היא ד"ר לספרות שירשה מאביה לאחר מותו את שליחותו כצייד פושעי מלחמה נאצים. בזמן של משבר נישואים היא מקבלת הזמנה מדריוס וידס, היסטוריון ליטאי, המבקש ממנה לשאת דברים בכנס לזכר השואה במולדתו. וידס נע בין הרצון ליצור פרובוקציה שתחזק את מעמדו האקדמי ובין הרצון לטלטל את חקר שואת יהודי ליטא, שכיום גובלת בהכחשת שואה ממש - הליטאים, שאכזריות ויסודיות הטבח שלהם בשכניהם היהודים ייתרו את מאמצי הגרמנים ועוררו בהם את ההשראה למעשי טבח נוספים, מציגים היום את עצמם כקורבנות תמימים, וכל עיסוק בנושא גובל בשערורייה פוליטית וסכנה ממשית לעוסקים בו. נסיעתה של גוטשטיין לכנס בליטא יוצרת טלטלה בחיי כל הנוגעים בדבר, ובהבנה שלהם את עצמם ואת זוועות השואה.
את שואת יהודי ליטא מכירה רגן היטב בגלל קשריה המשפחתיים כבת לקורבנותיה. העוול שמתארת רגן, שנעשה בהשכחה המכוונת של הפשעים שביצעו הליטאים בשכניהם הקרובים עד לרחצה המודרנית בניקיון כפיהם והצגתם כקורבנות כיום, מטריף את הדעת ממש. זהו עיסוק חשוב בנושא שאינו מוכר מספיק למי שאינו בקי בתחום. התיאורים שהיא פורסת המתבססים על עדויות של ניצולים נקראים כמחרידים ולא ייאמנו - בקור הרוח שבהם נעשו ובהכחשה הגורפת שלאחריהם. נקודה נוספת שמתארת רגן בתבונה רבה, היא המחיר הכבד שמטיל העיסוק בציד הנאצים המעטים שנותרו כיום על העוסקים בו; מחיר משפחתי, נפשי ופוליטי, שבשרירות הלב שהוא פוגש דומה כמעט לניסיון לכבות שריפה אדירה בכפית מים. זהו עיקר כוחו של הספר, אך מה צר ששאר הכתיבה, הגם שהיא נעשית בלהט, מרושלת ואינה מדויקת מספיק.
הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית, אך התרגום ועריכתו מרושלים ולא עקביים; וילנה נכתבת לרוב כוילנוס, העיירה פוניביז' מוזכרת כפיניביז' בשני עמודים עוקבים, בארץ ישראל לא קוברים מתים בארונות (מלבד חיילי צה"ל), שמות הגיבורים הישראלים הם אמריקאים לגמרי. רגן חיה וכותבת בישראל, אך נראה שיותר משהיא מתארת את המציאות בארץ היא מחברת דמויות אנגלוסקסיות ומניחה אותן בתפאורה ישראלית; עריכת תרגום ולשון מדויקת יותר הייתה מונעת פגמים אלו.
בעיה חמורה יותר היא הדיוק ההיסטורי. ברומן היסטורי, קל וחומר העוסק בשואה שמכחישיה רבים מאוד, חשוב לדייק בכל פרט. ניכר שרגן ערכה תחקיר מעמיק ויסודי לצורך הצגת שואת יהודי ליטא והחיים שבה אחרי מלחמת העולם, אך הספר מתבסס על אי-דיוק היסטורי שקל לעמוד עליו. על פי נתוני יד ושם, אחוז הנרצחים בקרב יהודי ליטא היה גבוה מאוד (85.1 אחוז לפי אומדן מקסימלי) אך לא היה הגבוה ביותר מכלל יהודי אירופה (כ-90 אחוזים בקרב יהודי פולין) ובוודאי רחוק מאוד מהמספר שנוקבת בו רגן, 96.4 אחוז.
אי-דיוק היסטורי נוסף שקל לעמוד עליו הוא תיאור מגפת הקורונה בארץ. בזמן שבו מתרחשת העלילה - סוף 2020 או 2021 (הדבר לא ברור בספר) - הייתה החרדה מפני המגפה קשה ביותר, והארץ כולה הייתה נתונה תחת סגרים נוקשים. בתקופה זו לא פעלו בתי קפה או שדות תעופה, וכנסים אקדמיים (שהם המחולל העלילתי של הספר) בוטלו לגמרי, בישראל ובאירופה כאחד. זו טעות שאין צורך בידע היסטורי מבוסס כדי להפריך, והיא נקראת כמביכה במיוחד.
בעיה נוספת היא בסגנון הסיפור. רומנים היסטוריים עומדים בפני אתגר גדול: כיצד לתאר רקע ועובדות היסטוריים בלי שהקורא ירגיש כאילו הוא בתוך סיכום של פרק בספר עיון? הבעיה הזו מחריפה שבעתיים בספר שלפנינו, משום שהדמויות פוצחות בנאומים ארוכים ומפורטים המתארים את שואת יהודי ליטא ואת ההכחשה האיומה שלאחריה. אלה דברים חשובים ומלמדים, אך אין זהו סגנון המאפיין רומן, ועל אחת כמה וכמה שזו אינה כתיבה טובה. וכך, למרות שהספר מלא בידע חשוב ביותר על השואה ועל ההכחשה שאחריה - ידע שלמרבה הצער אינו מוכר מספיק לקורא העברי - אין "האויב שלצדי" עומד באתגר הספרותי שהציב לעצמו.
"האויב שלצדי", נעמי רגן, מאנגלית: עדה פלדור, כנרת זמורה דביר, 399 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.05.25
